קיינס מתעורר ב-2016 ונגעל ממה שהוא רואה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קיינס מתעורר ב-2016 ונגעל ממה שהוא רואה

הלקחים מהשפל הגדול נלמדו היטב - ונשכחו ■ אילו הכלכלן הקלאסי היה חי כיום, הוא היה מציע פתרונות לחולשה הכלכלית המתמשכת מ-2008, אבל מדרך אחת מסוימת הוא היה מציע להימנע

4תגובות
ארה"ב בתקופת השפל ב-1929
אי־פי

דמיינו לעצמכם שבסוף 1936, מעט לאחר שפירסם את התיאוריה הקלאסית שלו, הוקפא ג'ון מיינרד קיינס במטרה שיחזור לחיים לאחר 80 שנה.

המצב נראה די רע כשקיינס נכנס להקפאה. מלחמת האזרחים בספרד התחילה, מדיניות הטיהורים של סטאלין היתה בשיאה, והיטלר הפר את הסכמי ורסאי בכך שהכניס כוחות צבא לחבל הריין המפורז. ההתאוששות מהשפל הגדול הפגינה סימני חולשה. זו היתה השנה של צעדת ג'ארו - מחאה שהתחילה בעיירה ג'ארו בבריטניה ונגעה לאבטלה בעיר, ושל ניצחונו השני של פרנקלין רוזוולט בבחירות בארה"ב.

קיינס מתעורר ב-2016 ורוצה לדעת מה קרה ב-80 השנה האחרונות. מספרים לו כי גל האבטלה ההמוני של שנות ה-30 הסתיים, נוכח הגברת הייצור בתעשייה הצבאית, שקרתה משום שהמעצמות נלחמו במלחמת עולם נוספת.

החדשות הטובות הן, כך נאמר לקיינס, שהממשלות למדו לקח משנות ה-30, ומאז הן מחויבות לשמירה על רמות גבוהות של ביקוש, כדי להבטיח רמות גבוהות של תעסוקה. הן הזרימו את ההכנסות ממסים, שנבעו מצמיחה חזקה, להוצאות על תשתיות ציבוריות, ונקטו צעדים כדי להבטיח את צמצום הפער בין העשירים לעניים.

החדשות הרעות הן כי הלקחים שנלמדו נשכחו בסופו של דבר. את התקופה בין כהונתו השנייה של רוזוולט לימינו אפשר לחלק לשתיים: 40 השנה עד 1976, ו-40 השנים מאז עד היום.

הכותרות כיום מזכירות מאוד את 1936

הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס
Planet News Archive / SSPL via G

קיינס מגלה כי הממשלות הפנו עורף לרעיונותיו. במקום לנהל עודפים תקציביים בזמנים טובים וגירעונות בזמנים קשים - הן שומרות על גירעון כל הזמן. הממשלות לא הצליחו להבדיל בין ההוצאות שוטפות לבין השקעות. הרגע המכריע בבריטניה היה בדצמבר 1976. המצב הגיע לשיאו כשהקבינט הבריטי, המפוצל והמתוסכל, הסכים כי מדיניות צנע היא המחיר שיש לשלם על הלוואה שנלקחה מקרן המטבע כדי לאושש את הליש"ט המתרסקת.

לאחר מכן, מיידעים את קיינס, חל שינוי במדיניות. מפלגת הלייבור המירה את מדיניותה לא מרצונה למוניטריזם - תיאוריה הקובעת כי מבחינה כלכלית, התפקיד היחיד החשוב של הממשלה הוא להסדיר את היצע הכסף באמצעות שיעור צמיחה נמוך אבל יציב. ממשיכיה התאצ'ריסטים הפכו את המוניטריזם לדת. הרגולציה על ההון הוסרה; השמירה על רמות גבוהות של תעסוקה נזנחה כמטרה ראשית של הממשלה; ארגוני העובדים רוסנו; מסים לטובת הכלל קוצצו; האי־שוויון התרחב; ומגזר הפיננסים גדל ככל שמגזר הייצור גווע.

עצרו כאן, אומר קיינס, משום שאני יודע מה קרה בהמשך. הפגיעה בעבודה המאוגדת והקיצוץ בהוצאות ממשלתיות הובילו לירידה בביקוש, שנענתה בהורדת ריבית. הכסף הזול הוביל לכמה השקעות טובות, אבל המסחר הספקולטיבי במניות ובשוק הנדל"ן האפיל על ההשקעות האלה. בסופו של דבר הבועה התפוצצה - בדיוק כמו ב-1929. זו היתה קריסה אדירה.

קיינס ממשיך: זה מסביר מדוע כותרות העיתונים שאני רואה כעת ב-2016 מזכירות כל כך את 1936 - אבטלה גבוהה וחוסר צמיחה שמובילים לזעם בקרב הציבור. זה מסביר גם את תוצאות משאלי העם בבריטניה ובאיטליה, את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב ואת התמיכה הגוברת במפלגות ימין קיצוני באירופה.

עם זאת, קיינס מופתע לגלות כי הקריסה הכלכלית לא התרחשה ב-2016 או ב-2015, אלא לפני שמונה שנים. הוא שואל מה קרה בינתיים, מאז הקריסה.

התשובה שניתנת לקיינס היא שבתחילה הבנקים המרכזיים הורידו את הריבית לשפל שלא נראה כמותו. בבריטניה, הריבית ירדה ל-0.5%, נמוכה מהשפל של 2% ב-1931 - כשהליש"ט התנתקה מתקן הזהב.

אבל זה לא היה הכל. הבנקים המרכזיים קנו אג"ח מגופים פרטיים, במטרה להגביר את היצע הכסף ולהוריד את הריבית בשווקים. קיינס רואה בעין יפה את שתי היוזמות האלה. התיאוריה שלו טוענת בזכות שימוש במדיניות מוניטרית אגרסיבית, משום שריביות נמוכות מעודדות השקעות במגזר הפרטי, וזהו הגורם שעוזר להוציא כלכלות ממיתון.

קיינס מוסיף כי אם הקריסה היתה גדולה מאוד, אז מדיניות מוניטרית לבדה אינה מספיקה. לדבריו, בנסיבות מסוימות, אין זה משנה כמה הריבית נמוכה - החברות הפרטיות מרגישות חוסר ביטחון לגבי עתידן ומסרבות לבצע השקעות. אנשים אוגרים כסף במקום להוציא אותו. מדיניות מוניטרית נעשית דומה לסם סומא, שמופיע בספרו של חברו אלדוס האקסלי "עולם חדש מופלא" - היא מרגיעה את האנשים ומסתירה את העובדה שמשהו רע עומד להתרחש.

צפוי עד כדי דיכאון

קיינס מגלה כי כדי לאפשר לכלכלה העולמית להמשיך לתפקד, היתה נחוצה הזרמת כספים עצומה. השקעות מעטות הובילו לפריון נמוך וצמיחה נמוכה ביותר לעומת השנים שלפני המשבר הכלכלי. קיינס שואל את השאלה המתבקשת: אם המדיניות המוניטרית חדלה לעזור לכלכלה, מה עשו הממשלות כדי לעזור לה?

זו נקודה ברורה מאליה. התיאוריה הכללית של קיינס טוענת כי הרצון של מגזרים פרטיים להשקיע הוא יעיל כמו "רוח חייתית", מונח שאותו טבע המתייחס לנטיות ודחפים של בני האדם שמסייעים לתנופה כלכלית. כשהרוח החייתית חלשה, על הממשלות להתערב עם השקעה ציבורית. על הממשלות לעשות זאת אפילו במחיר של העלאת הגירעון התקציבי, מפני שההשקעה תוביל לגידול בצמיחה וכך תחזיר את עצמה.

קיינס נגעל לשמוע כי למעט תקופה קצרה של תמריצים קולקטיביים ב-2009, הגישה הזאת לא אומצה על ידי הממשלות. במהרה הן התחילו לחשוש מפני גידול בגירעון התקציבי וקיצצו בהשקעה הציבורית.

עקב הצמיחה החלשה, צמצום הגירעון לקח יותר זמן מהצפוי. הריביות האפסיות הובילו לבועות במחירי הנכסים. החובות הפרטיים שוב עולים. הכל צפוי עד כדי דיכאון, אומר קיינס. זה הזמן לחזור ל-1936.

לפני שאתה הולך, אומרים לקיינס, האם יש לך עצה למקבלי ההחלטות ב-2016? קיינס מציין שלוש דרכים אלטרנטיביות לסטטוס קוו. תוכנית הקיצוץ במסים וההשקעה בתשתיות של נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ, תגדיל את הצמיחה בטווח הקצר, אבל קיינס מציין כי אינו מתרשם במיוחד מתוכנית זו. הוא חושש כי יהיו מעט מאוד השקעות בתשתיות שארה"ב באמת זקוקה להן, וכי התמריצים לא יהיו ממוקדים מספיק.

האפשרות השנייה היא לנצל את הריביות האפסיות כדי ללוות כספים להשקעות לטווח ארוך. קיינס טוען כי הממשלות יוכלו לעשות זאת בלי להבהיל את השווקים, אם הן יישמו את תורתו וייקחו הלוואות למטרת השקעות בלבד.

האפשרות השלישית היא להיות יותר יצירתיים עם ההרחבה הכמותית, אומר קייינס. במקום שהכסף החדש ישמש למשחק בידי ספקולנטים, הממשלות יכולות להשתמש בו למימון תשתיות. בניית בתים בעזרת הרחבה כמותית היא הגיונית; ניפוח מחירי הבתים בעזרת הרחבה כמותית אינו הגיוני.

לבסוף, הוא מזכיר, יש דרך מילוט אחרת. ב-1936 התחלנו לפסוע בה. והגענו ליעד ב-1939. איני ממליץ על הפתרון הזה, מסיים קיינס את השיחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#