ארצות הברית של אמריקה: בדרך לתחתית

אם המגמה הנוכחית תימשך, ארה"ב תהפוך בסופו של דבר למקום גרוע יותר לחיות בו עבור כל האמריקאים, לא משנה כמה הם חשים מוגנים כיום ■ דחיית דרכו הבלתי־אמריקאית של טראמפ היא צעד ראשון אחר כך צריך לטפל במערכת מהיסוד

מהו הסיפור של המשפחה האמריקאית? סבים שהגיעו כמהגרים קשי יום, וכיום מתגאים בנכדיהם; שאולי לא היו בעלי זכות בחירה בגלל צבע עורם — וכיום רואים בעיניים נוצצות איך בבית הלבן יש נשיא שחור; סיפורים של גאווה שבטית — איטלקים, אירים, שחורים, יהודים, אסיאתים, היספנים ועוד.

כשהתקדמות היא הנורמה, נוצר מעגל שמזין את עצמו. אנשים יכולים להיות בטוחים שקורבנות ההווה שלהם ישתלמו בעתיד. הם יכולים לעבור תקופות קשות בלי להיות ציניים ולהרשות לעצמם להיות נדיבים כלפי אחרים.

כעת, דמיינו מציאות אחרת: זו שבה המשפחה שלכם — או כל הקהילה שלכם — עוברת עשרות שנים בלי להתקדם כמעט.

בעשרות השנים האחרונות אי־אפשר לספר סיפורים על ניידות כלכלית, כי הם לא יהיו נכונים. הסיפור הוא על אנשים מתוסכלים מעבודה קשה וממושכת שלא מניבה תוצאות. סיפור של חרדה לעתידם ולעתיד ילדיהם.

קיפאון — זו המציאות עבור חלק גדול מאוכלוסיית ארה"ב — כשליש לפי מדדים רבים, וכמעט חצי לפי מדדים אחרים. חלק מהנתונים מוכרים, אבל כשמצרפים אותם יחד, הם מבעיתים.

למרבה התדהמה, השווי הנקי של משק הבית הטיפוסי בארה"ב כיום נמוך ב–14% לעומת 1984, לפי מחקר של קרן ראסל סייג' שיתפרסם בקרוב.

דונלד טראמפ במסע הבחירות
דונלד טראמפ במסע הבחירותצילום: MANDEL NGAN/אי־אף־פי

הפער בתוחלת החיים בין העשירים לכל השאר גדל. מספר הילדים שחיים עם הורה אחד בלבד או בלי הורים הוכפל מאז שנות ה–70 ל–30%. שיעור השמנת היתר כמעט שולש ל–38%. כ–8 מיליון איש בארה"ב היו מאחורי סורג ובריח ברגע מסוים בחייהם, לעומת 1.5 מיליון איש לפני 40 שנה. שיעור ההרשמה לקולג'ים עולה אמנם, אך הנורמה בקרב סטודנטים עניים ובני המעמד הבינוני היא לעזוב את הלימודים בלי תואר ביד.

את הטור הזה אני מקדיש לקיפאון האמריקאי הגדול — האתגר המרכזי של זמננו.

האמריקאים אינם קשובים לעובדות

למרות זאת, אין שום בהילות בנוגע לטיפול באתגר זה. סיבה אחת היא שלאמריקאים רבים אין קשר יומיומי עם הנושא. בוגרי קולג' שחיים בערים גדולות — אלה שנוטים לקרוא עיתון בתפוצה ארצית — נהנים מעלייה ברמת החיים.

השווי הנקי של משקי הבית

אבל אפילו עבורם, הקיפאון מהווה איום. הוא מוליד חוסר תפקוד פוליטי, ועוזר להסביר מדוע כל כך הרבה אמריקאים אינם קשובים לעובדות. כשאנשים נאבקים כלכלית במשך עשרות שנים, הם נוטים לאבד אמון במוסדות החברה ובמומחים המפוכחים שלה.

בלי האמון הזה, כל הבעיות האחרות שלנו הופכות הרבה יותר קשות לפתרון. מעמדה של ארה"ב בעולם יתערער. הנזק משינויי אקלים — בעיה חשובה יותר מקיפאון כלכלי — יחמיר כל עוד לא נפעל.

השנה האחרונה הדגישה באופן ברור את עומק ורוחב התסכול של האמריקאים. הוא מקבל ביטוי בדרכים שונות וחוצה גבולות פוליטיים ודמוגרפיים.

תנועת "Black Lives Matter" (חיי השחורים חשובים) למאבק באלימות המשטרה נגד שחורים, הצליחה למשוך תשומת לב ציבורית לאפליה המתמשכת שחוסמת התקדמות רבים. ירי של שוטרים בשחורים הוא רק חלק מהעניין: ההכנסה של משק בית של משפחה לבנה גבוהה ב–70% משל משפחה שחורה — בדיוק אותו המצב כמו לפני 40 שנה.

למצוא פתרונות לטראמפיזם

דונלד טראמפ, בצורה המסוכנת ביותר, הצליח לזכות במועמדות לנשיאות עם אחד הטריקים העתיקים בהיסטוריה — לנצל תסכול כלכלי כדי להשיג תמיכה פוליטית באמצעות ליבוי שנאה אתנית. ייתכן שחלק גדול מהשנאה הזאת כבר ארב בצללים, אבל התסכול של האמריקאים הוציא אותה החוצה ממחבואה.

המשימה המיידית של ארה"ב היא לדחות את דרכו של טראמפ, ולוודא שהקמפיין הבלתי־אמריקאי שלו יישאר כך — לא של אמריקה. הייתי מעודד כל אדם למצוא דרך מוחשית לקחת בכך חלק בארבעת השבועות הקרובים.

דחייתו של טראמפ אינה מספיקה. אם זה כל מה שייעשה, הטראמפיזם יחזור. התשובה האמיתית חייבת להתבטא בעלייה ברמת החיים של הרוב הגדול של האמריקאים. זה אומר בתי ספר טובים ושוויונים יותר; מדיניות מס שמיטיבה פחות עם העשירים, וגם עם המעמד הבינוני־גבוה; רפורמה במשפט הפלילי ודגש גדול יותר על משרות מתגמלות היטב.

הטיעון המוסרי לטובת חברה הוגנת יותר הוא ברור. אבל יש כאן גם טיעון של אינטרס עצמי. אם המגמה הנוכחית תימשך, ארה"ב תהפוך בסופו של דבר למקום גרוע יותר לחיות בו, עבור כל האמריקאים, לא משנה כמה הם חשים מוגנים כיום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker