האומה הפרגמטית ביותר בעולם
 חשפה את פרצופה האנרכיסטי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האומה הפרגמטית ביותר בעולם
 חשפה את פרצופה האנרכיסטי

האנטי־ממסדיות שנחשפה בהצבעה אינה סותרת את המזג הפרגמטי של האומה הבריטית ■ לעת עתה, תומכי הברקסיט מברכים
 על כך שהוציאו לחופשי את האנרכיסט הפנימי שבאומה ההגיונית בדרך כלל - אך במהרה הם יבינו שקיבלו חתול בשק

2תגובות
ג'וני ליידון, סולן להקת סקס פיסטולס. לבריטים יש נטייה למרדנות
אי־פי

"האנגלים אינם אינטלקטואלים", כתב ג'ורג' אורוול. "הם מבועתים ממחשבה מופשטת, הם לא חשים שום צורך באיזושהי פילוסופיה או השקפת עולם שיטתית". יש צדק בדבריו של הסופר המהולל. המדינה ידועה בפרגמטיות שלה ובחשדנותה כלפי רעיונות נשגבים. זו האומה שהגיבה בהתנשאות לרעיון הרפובליקה, לפאשיזם ולקומוניזם; שהתקדמה לא באמצעות מהפכות גדולות, אלא בצעדים ושינויים קטנים; ושמגלה סובלנות כלפי המתחים והסתירות שנובעים מכך, כמו לקמטים שנוצרים על פרצוף זקן.

מתי התחילה ההעדפה לסוג כזה של התנהלות? חלק מצביעים על מלחמת האזרחים (1642–1651) והרפובליקה הרודנית הקצרה שהוקמה בעקבותיה. זה, כך נטען, הרחיק את המדינה מכל סוג של טהרנות. דת? הכנסייה האנגליקנית היא יותר כמו אגנוסטיות 
עם תה. פוליטיקה? כשהצרפתים רצחו את המלך ופנו לטרור, הפילוסוף אדמונד בורק ניענע את ראשו ואז כתב בחיוב על הסלידה של בני עמו מ"היגיון טהור" ועקרונות "מופשטים".

בשל כך, ההצבעה לברקסיט ב-23 ביוני - שבה סקוטלנד וצפון אירלנד הצביעו בעד הישארות באיחוד, וויילס הצביעה לעזיבה - נראית כמו סטייה בוטה מההתנהגות השאננה הטיפוסית של המדינה. בהתמודדות עם בחירה בין סטטוס קוו לא מושלם וקפיצה לתוך הלא־נודע, הבריטים - שהם בדרך כלל פרקטיים וזהירים - השליכו את עצמם אל הלא־נודע, והשאירו את מנהיגיהם, ואת שאר העולם מוכי תדהמה.

לא רק התוצאה היתה לא בריטית, אלא גם הדרך אליה. זה היה ניצחון לקמפיין העזיבה, שנכשל לענות על השאלות הקשות לגבי הברקסיט. אילו יחסי סחר המדינה תשיג? מה תהיה המשמעות לגבי השלום בצפון אירלנד ועתיד האיחוד האירופי? מה יקרה עם 1.3 מיליון בריטים שחיים במדינות האיחוד? במקום עובדות, לתומכי הברקסיט היה שיח זועם; טענות מחרידות לגבי הגירה, ריבונות וייעוד לאומי; ופנטזיות לגבי כאוס. הם רצו את המדינה "שלהם" בחזרה.

אפילו מזג האוויר היה לא בריטי: רעמים שגרמו לחלונות להזדעזע מילאו את השמים בדרום־מזרח בריטניה ביום של משאל העם, וגשם סוחף הציף את רחובות לונדון (וכנראה הוריד את שיעור ההצבעה בבירה תומכת האיחוד).

אבל כמו שמזג האוויר הבריטי, הרגוע בדרך כלל, יכול להיות סוער - כך גם תושבי המדינה. מתחת לחזות המנומסת יש נטייה למרדנות. חישבו שוב על ההיסטוריה הבריטית: החל מהלודיטים והתנועה הצ'רטיסטית, דרך ג'וני ליידון ומרגרט תאצ'ר - הבריטים אינם נרתעים מהרמת האצבע האמצעית שלהם לעבר הממסד, כשהחשק לעשות כך תוקף אותם.

העיתונים הבריטיים גסים הרבה יותר כלפי המנהיגים שלהם מאשר אלה של רוב המדינות האירופיות. לסאטירה יש תפקיד מיוחד בחיים הבריטיים. בכל לוגם תה מסתתר אנרכיסט שמחכה להתעורר. בקונטקסט הזה, ההצבעה לברקסיט נראית מוזרה פחות. במיוחד כשהאנטי־ממסדיות אינה סותרת את המזג הפרגמטי של האומה. הבריטים אולי סקפטיים לגבי רעיונות גדולים, אבל הם גם חשדניים בנוגע לסמכות.

כפי שבורק ניסח זאת, הם מאמינים בשכל הישר של האדם הפשוט. פרגמטיזם ויראת כבוד אינם אותו הדבר. אורוול, שכתב על שירי חיילים במלחמת העולם הראשונה, ציין כי "האויב היחיד שנקבו בשמו היה הרס"ר".

האירועים האחרונים עזרו לתומכי הברקסיט לגעת בנקודה הזאת: המשבר הפיננסי והמשבר בגוש היורו - והצנע שהגיע בעקבותיהם, שערוריית ההוצאות של חברי הפרלמנט ב-2009, והפער הגדל בין החלקים הקוסמופוליטיים לאלה המקומיים במדינה - יצרו את הבסיס לסערה.

בתחילת ינואר הודה בפה מלא אחד התומכים הראשיים בברקסיט שמטרת הקמפיין שלו היא להסית את הציבור נגד מנהיגיו; לעשות דה־לגיטמציה שיטתית לפוליטיקאים, לרגולטורים ולאליטות העסקים שתומכים באיחוד. בהמשך, אקטיביסטים תומכי העזיבה קראו קריאות ביניים בכנס של התאחדות התעשיינים הבריטים. מייקל גוב, שר המשפטים תומך הברקסיט, השווה כלכלנים לנאצים, ועלון ממשלתי שעסק בסיבות להישאר באיחוד כונה בזלזול "תעמולה".

זה עבד. באירועים של תומכי העזיבה ברחבי בריטניה ניתן היה לזהות זעם כבוש כלפי הממסד, בהגדרתו הרחבה: הבנקים (במיוחד גולדמן סאקס), הבנק המרכזי של בריטניה, ראשי העולם העסקי, האוניברסיטאות, "המומחים", וראש הממשלה דיוויד קמרון - שרק במאי האחרון הוביל את מפלגתו לרוב האלקטוראלי הראשון ב-23 השנים האחרונות.

הפרגמטיזם הבריטי עדיין לא מת, על אף התקף הרגשנות ב-23 ביוני. הבוחרים יבינו בקרוב שמכרו להם חתול בשק. הם עדיין מעשיים ומפוכחים מספיק כדי לרצות שמנהיגי המשא ומתן הקרב יגיעו להסכם עם האיחוד שישמור על ההטבות שלהם; שישאיר את בריטניה פתוחה ומשגשגת ככל האפשר.

לעת עתה תומכי הברקסיט יברכו את עצמם על כך שהוציאו לחופשי את האנרכיסט הפנימי שבאומה ההגיונית בדרך כלל. הספקנות הקוסמופליטית הבריטית תצטרך לחזור ולקחת את המושכות לידיה - וכך יהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#