ארה"ב מתרחקת ממורשת ברנדייס

תורתו של השופט לואיס ברנדייס - שדיבר בגלוי נגד ריכוז של כוח - עדיין רלוונטית לפוליטיקה האמריקאית בת זמננו ■ אם היה חי כיום הוא היה ודאי אומר כי האמריקאים מן השורה צריכים לקחת את הדמוקרטיה שלהם בחזרה משכירי החרב הפוליטיים ומהלוביסטים

אקונומיסט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אקונומיסט

חלק מהמלים החכמות ביותר שנכתבו על הניסוי האמריקאי הגדול — יצירת מדינה בגודל של יבשת, הנשלטת על ידי ולמען העם — נכתבו על ידי לואיס ברנדייס, שופט בבית המשפט העליון בארה"ב ב–1916–1939. לזכות ברנדייס נזקפת האבחנה כי המערכת הפדרלית מרוויחה לעתים קרובות מכך שהיא מאפשרת לכל מדינה, אם אזרחיה חפצים בכך, לשמש "מעבדה" לדמוקרטיה — ולנסות מדיניות חדשה מבלי לכפות אותה על המדינה כולה.

הגנתו על חופש הדיבור בפסיקה שנכתבה ב–1927, לאחר שאשה שדיברה בזכות המפלגה הקומוניסטית נכלאה בקליפורניה, נהפכה לטקסט מכונן. מייסדי ארה"ב, הוא טען, האמינו בדיון הגיוני בין אזרחים, ו"האיום הגדול ביותר על החופש הוא אנשים אדישים". אם כך — אלא אם כן שיח מלא שנאה מציב סכנה מיידית — התרופה היא "יותר שיח, ולא דממה כפויה".

לואי ברנדייס
לואי ברנדייסצילום: Library of Congress

החודש מלאו 100 שנה להשבעתו של ברנדייס, והמועד מעורר דיון אקדמי ער עליו. השבעתו בידי הסנאט עוררה מחלוקת מרה, בהתאם לאמות המידה של אותה תקופה. ברנדייס היה השופט העליון היהודי הראשון. הוא מונה בידי הנשיא וודרו וילסון, על רקע ביקורות שכללו מידה של אנטישמיות (אחת מהן האשימה אותו באכזריות תנ"כית כלפי יריביו בבית המשפט). אחרים קראו לו קיצוני מסוכן: הוא דיבר בגלוי נגד ריכוז של כוח, אם בידי עסקים גדולים שמרסקים את יריביהם, ואם בידי ממשל מרוחק ומגושם.

דבריו של ברנדייס עדיין טעונים משמעות פוליטית רבה. תמיכתו בחופש הביטוי היתה אולי גורמת לרבים להגיב בבוז אם היה נושא דברים בטקס סיום באוניברסיטה בארה"ב בימים אלה. אבל בזמנים של רטוריקה פופוליסטית, המתנגדת לאליטות, הביקורת שלו על ריכוזיות של כוח ועושר אקטואלית מתמיד. ברנדייס הזהיר כי יש לגלות ספקנות כלפי בעלי כוח — עסקי או פוליטי — שטוענים שהם פועלים למען האינטרס הציבורי, בזמן שבמקביל הם מקימים גוף עסקי או פוליטי כה גדול שאזרחים מן השורה אינם מסוגלים להבינו לעומקו, לקבל ממנו דין וחשבון או לפקח עליו.

ספר חדש ומשובח בשם "Louis D. Brandeis: American Prophet" (לואיס ד' ברנדייס: נביא אמריקאי), מאת ג'פרי רוזן, מתאר באיזו מידה של רצינות השופט התייחס לאמונותיו. אף שתמך בחום בפירוק של בנקים ועסקים גדולים כדי למנוע מונופולים, ברנדייס התנגד כשהנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, ויועציו הצעירים בעלי הנטייה השמאלית, ניסו להכניס תחת שליטת הממשלה חלקים גדולים מהכלכלה.

רוזן, שעומד בראש מרכז החוקה הלאומי בפילדלפיה, מתאר כיצד ברנדייס הצטרף לשופטים שמרנים ממנו בהפלת סעיפים מרכזיים בניו דיל ב–1935. לאחר שהביע את זעמו, ברנדייס זימן עוזר של הנשיא כדי שיעביר מסר לרוזוולט. "זהו הסוף של העסק הזה של ריכוזיות שלטונית", הוא אמר, והוסיף כי "באשר לאנשים הצעירים שלך... תגיד להם לצאת מוושינגטון... בחזרה לארה"ב. שם הם צריכים לעשות את העבודה שלהם".

חולצות של המועמדים טראמפ וקלינטון, כחלק מתעמולת הבחירות של המערכה הקרובה בארה"ב
שתי המפלגות, הדמוקרטית הורפובליקנית, אוהבות דברים גדולים

חוסר אמון במוסדות פיננסיים

ברנדייס גדל בקנטאקי במשפחה אוהבת ולמדנית של מהגרים יהודים חילונים מפראג. שנות התבגרותו, שכללו שלוש שנות לימוד בדרזדן, הותירו אותו עם חוסר אמון במוסדות פיננסיים (בנקאים משחקים בכספם של אנשים אחרים, אמר בזעף), חיבה לעסקים קטנים וחשש מרשתות קמעוניות, בהתאם לחזונו של תומס ג'פרסון לאמריקה — ארץ המנוהלת על ידי חוות חקלאיות עממיות בניהול עצמי.

תורתו של ברנדייס רלוונטית לפוליטיקה בת זמננו, משום שהאי־אמון שלו בתאגידים גדולים וממשלות גדולות מעמיד אותו בסכסוך עם שתי המפלגות הפוליטיות. כיום הסנאט, הנשלט בידי הרפובליקאים, עלול לסרב אפילו לערוך שימוע לאישור מינויו של מריק גארלנד, השופט המתון שמונה על ידי ברק אובמה לבית המשפט העליון לאחר מותו של השופט אנטונין סקאליה. אם ברנדייס היה חי כיום (הוא מת ב–1941, בגיל 84), לא היה לו סיכוי להתמנות לבית המשפט, ובטח שלא לקבל אישור למינוי.

לא רק שהשמאל יחשוב שברנדייס, למרבה הצער, אינו מתרגש מחוליי הגזענות, והימין יחשוב כי ברנדייס מוכן לקרוא את החוקה לאורם של ערכים מודרניים ומדע. הבעיה האמיתית שלו היא פשוטה יותר: שתי המפלגות אוהבות דברים גדולים.

הדמוקרטים מעוניינים שהממשלה תהיה בעלת כוח רב יותר. המתמודדת לנשיאות ארה"ב, מבוסס על מחסנית רעועה של תקנות רגולטוריות, הטבות מס ותוכניות עבות כרס, שהיו גורמות לברנדייס לבכות. הרפובליקאים, לעומת זאת, מפגינים דעות פופוליסטיות על שלטון הפקידות ועודף העובדים המשועממים בוושינגטון, בעוד הם מתעלמים משנים של מיזוגים שיצרו מונופולים והותירו תעשיות בידיהם של עסקים בודדים, בעלי כוח עצום. רפובליקאי אחד, המועמד לנשיאות, דונלד טראמפ, כמו ולדימיר פוטין.

אפילו תשוקתו של ברנדייס להפוך את הכוח הממשלתי לריכוזי פחות התערערה על ידי הכוחות התומכים בגודל. לוביסטים חזקים שיכללו לכדי שלמות את האמנות של הכנת טיוטות של הצעות חוק שנגזרו והודבקו מחדש, ומוכנות לתמיכתם של מחוקקים צייתנים. במקום להתנהג כמו ממציאים במעבדות הדמוקרטיה, קבוצות כאלה נראות יותר כמו רשת חנויות שבוחרות מיקום לזיכיון חדש. לוביסטים של נשק, יש אומרים, יודעים בדיוק איזה מחוקק עשוי לקנות את החוק שלהם המתיר למורים להחזיק בנשק בבתי הספר. איגודים מקצועיים יודעים באילו ערים למכור חקיקה של שכר מינימום.

גרפיטי של דונלד טראמפ וולדימיר פוטין מתנשקים
גרפיטי של דונלד טראמפ וולדימיר פוטין צילום: INTS KALNINS/רויטרס

ברנדייס היה כנראה אומר כי אמריקאים מן השורה צריכים לקחת את הדמוקרטיה שלהם בחזרה משכירי החרב הפוליטיים ומהלוביסטים. כמי שתמיד חשד במומחים, הוא שם את מבטחו באזרחים נאורים. אקטיביזם אזרחי הוא קשה לביצוע בעידן עמוס, ציני ומלא בהסחות דעת — אבל המחסומים בפני התאגדות עממית של אקטיביסטים, נופלים גם הם. העולם הדיגיטלי עשוי היה לזעזע את השופט חמור הסבר והשכלתני: הוא תיעב עיתונים מלאים ב"רכילות". אבל אם האינטרנט יכול לקדם את הניסוי הדמוקרטי, ברנדייס בטוח היה מברך עליו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker