מעוז הכלכלה החופשית מעז לפקפק בצנע ובחופש זרימת ההון - גלובל - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מעוז הכלכלה החופשית מעז לפקפק בצנע ובחופש זרימת ההון

כלכלני קרן המטבע הבינלאומית הסיקו שהמדיניות הכלכלית שעלתה לגדולה מאז שנות ה-80 פגעה בשוויון - ולא הגבירה את הצמיחה

32תגובות
נשיא ארה"ב לשעבר, רונלד רייגן, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר. קידמו הפרטות ודה־רגולציה
רויטרס

מילטון פרידמן הילל ב-1982 את צ'ילה כ"נס כלכלי". כמעט עשור לפני כן צ'ילה אימצה מדיניות שאותה חיקו ברחבי העולם. האג'נדה הניאו־ליברלית - תווית שבה משתמשים יותר המבקרים מאשר המתכננים של מדיניות זו - נשענת על שני עמודי תווך. הראשון הוא הגברת התחרות - דרך דה־רגולציה ופתיחת השווקים המקומיים, כולל הפיננסיים, לתחרות זרה. השני הוא צמצום תפקיד המדינה, באמצעות הפרטה והגבלת גירעונות וחובות ממשלתיים.

המגמה הגלובלית לעבר ניאו־ליברליזם היתה חזקה ונפוצה מאז שנות ה–80, לפי מדד שבוחן את המהלכים לעידוד התחרות בתחומים שונים של הפעילות הכלכלית במטרה לעודד צמיחה. מהלכיה של צ'ילה התחילו עשור לפני 1982 (ראו תרשים), וקירבו אותה למצב של ארה"ב. מדינות אחרות אימצו בהדרגה מהלכים ניאו־ליברליים.

יש הרבה דברים חיוביים באג'נדה הניאוליברלית. התרחבות הסחר הגלובלי הצילה מיליונים מעוני מחפיר. השקעות זרות ישירות היו דרך להעביר טכנולוגיה וידע לכלכלות מתפתחות. הפרטות של חברות ממשלתיות במקרים רבים הובילו לשירותים יעילים יותר והפחיתו את הנטל התקציבי.

עם זאת, יש היבטים של האג'נדה הניאו־ליברלית שלא סיפקו את שהבטיחו. אנו בוחנים את האג'נדה הזאת לפי השפעותיהן של שני קווי מדיניות: הסרת ההגבלה על תנועות הון בין־גבולות (מה שנקרא ליברליזציה של חשבון ההון); וקונסולידציה תקציבית, המכונה לעתים "צנע", שהיא אוסף של מהלכים להפחתת גירעונות תקציביים וחובות. בחינת תחומים ספיציפיים אלה, ולא האג'נדה הניאו־ליברלית בכללותה, מציגה שלוש מסקנות מטרידות:

1. קשה להוכיח שהמדיניות אכן הביאה לצמיחה מוגברת כשבוחנים קבוצה רחבה של מדינות.

2. המדיניות גבתה מחיר כבד של גידול באי־שוויון. מחיר זה מגלם את הסתירה הפנימית שקיימת בחלק מהמדיניות הניאו־ליברלית בין צמיחה ושוויון.

3. הגידול באי־שוויון פוגע בצמיחה וביכולתה להיות ממושכת. אפילו אם הצמיחה היא היעד העיקרי או היחיד של מדיניות ניאו־ליברלית, חייבים גם מצדדיה של מדיניות זו לתת את הדעת להשפעות של חלוקת עושר.

השינוי במדד ג'יני. 
בשנה השנייה -1% - בתקופות שבהן לא היה משבר בעקבות זרימת הון
2% - בתקופות שבהן היה משבר בעקבות זרימת הון

תיק סגור

מוריס אובסטפלד ציין ב–1998 כי "התיאוריה הכלכלית אינה מותירה ספק בנוגע ליתרונות הפוטנציאליים" של ליברליזציה בחשבון ההון, שלפעמים מכונה פתיחות פיננסית. פתיחות זו מאפשרת לשוק ההון הבינלאומי לתעל את החסכונות בעולם לשימושים הפורים ביותר שלהם ברחבי העולם. כלכלות מתפתחות עם מעט הון יכולות ללוות כדי לממן השקעה, ולקדם כך צמיחה כלכלית בלי לדרוש גידול חד בחסכון שלהן עצמן. אולם אובסטפלד גם ציין כי יש "סיכונים אמיתיים" בפתיחות לזרימות הון זרות.

וכך אמנם הסקנו כי הקשר בין פתיחות פיננסית לבין הצמיחה הכלכלית הוא מורכב. זרימות הון מסוימות, כמו השקעות זרות ישירות - שעשויות לכלול העברה של טכנולוגיה או הון אנושי - אמנם מגבירות את הצמיחה ארוכת הטווח. אולם השפעה של זרימות אחרות, כמו השקעות פורטפוליו ובנקאות, ובמיוחד זרימות חוב ספקולטיביות (מה שנקרא "כסף חם") - אינן מגבירות את הצמיחה ואינן מאפשרות חלוקת סיכונים של המדינה עם שותפות הסחר שלה. כך, הצמיחה וחלוקת הסיכונים תלויות בסוג זרימת ההון ובמוסדות המשתתפים בה.

אי־פי

אף שיתרונות הצמיחה אינם ודאיים, המחיר שמשלמים בתנודתיות כלכלית וגידול בתדירות המשברים הוא ודאי יותר. מאז 1980, היו 150 תקופות של זינוק בזרימת הון ביותר מ–50 כלכלות שווקים מתעוררים (ראו תרשים); ב–20% מהפעמים, מקרים אלה הסתיימו במשבר פיננסי, ורבים מהמשברים לוו בצניחה בתמ"ג.

שכיחות המחזוריות של עלייה ומשבר מחזקים את טענתו של הכלכלן דני רודריק מהרווארד ש"המשברים אינם תופעת לוואי שולית, אלא הסיפור העיקרי של זרימות הון בינלאומיות". יש גורמים רבים, אך פתיחת חשבון ההון היא גורם הסיכון העיקרי. בנוסף להגדלת הסיכון למפולת, פתיחות פיננסית משפיעה גם על האי־שוויון, וכשהיא מובילה למשבר - הגידול באי־שוויון חד עוד יותר.

סטנלי פישר, כיום סגן יו"ר הבנק הפדרלי, טען באחרונה: "איזו מטרה שימושית יש לזרימות הון בינלאומיות בטווח הקצר?". יש הסכמה גוברת והולכת בקרב מקבלי החלטות, כי הגבלת זרימות חוב קצרות טווח עלולות להוביל למשבר פיננסי או להחמירו. מגבלות הון - אף שאפשר גם להשתמש במדיניות שערי חליפין ופיננסים - נתפשות כאופציה מקובלת ולעתים יחידה, כשמקורה של גאות באשראי שאינו בר קיימא הוא לקיחת חובות מחו"ל.

בגרף זה מוצג מדד התחרותיות המושלב לפי מדינות

צמצום התקציב

הגבלת מעורבותה של הממשלה היא היבט נוסף של מדיניות ניאו־ליברלית. הפרטת חלק מתפקודי הממשלה נתפשה כדרך אחת לעשות זאת. דרך אחרת היא להגביל את הגירעון התקציבי ויכולת הממשלה לצבור חובות, כמו מגבלה של 60% לממשלות גוש היורו (מה שנקרא בעבר קריטריון מאסטריכט).

אין בתיאוריה הכלכלית קביעה נחרצת מהו חוב ציבורי אופטימלי. קרן המטבע נהגה להתייחס בעיקר לקצב שבו ממשלות צריכות להקטין גירעונות וחוב בעקבות גידול בהם או כדי למנוע זעזועים עתידיים.

אולם האם יש טיעון מוצק בעבור מדינות כמו גרמניה, ארה"ב ובריטניה לפרוע חוב ציבורי? טיעון אחד הוא שבזמנים טובים אפשר לפרוע חובות כדי להימנע ממשברי ענק כמו זה של שנות ה–30, אף שהם נדירים. השני הוא שחוב גדול פוגע בצמיחה.

אמנם מדינות רבות באירופה חייבות לצמצם את החוב, אחרת לא יקבלו אשראי מהשווקים, אך זה לא אומר שכל המדינות צריכות לעשות כן. מדינות שיש להן מוניטין של פורעות חוב אינן מפיקות תועלת מהקטנת חובות. לדוגמה, הורדת שיעור החוב מ–120% ל–100% מהתמ"ג אינה מפחיתה את הסיכון הפיננסי. יתר על כן, המחיר גבוה מאוד - כדי להפחית רמת חוב, המיסוי הנדרש מעוות את ההתנהגות הכלכלית ואינו מפחית את הסיכונים.

אין להכחיש שחוב גבוה רע לצמיחה ולרווחה, אולם הנקודה היא שהמחיר שמשלמים ברווחה לא יוחזר - זו כבר עלות טמונה. ממשלות שצריכות לבחור בין לחיות עם חוב גבוה יותר ולאפשר לו לרדת באופן אורגני באמצעות צמיחה לבין קיצוץ חד כדי להפחיתו - עדיפה הברירה הראשונה.

מדיניות צנע לא רק מייצרת עלויות רווחה כבדות דרך ערוצי צד ההיצע - הן גם פוגעות בביקוש ומחמירות את האבטלה. הרעיון שצמצום תקציבי מעודד צמיחה ותעסוקה באמצעות העלאת הביטחון של המגזר הפרטי וההשקעה קודם על ידי אלברטו אלסינה בעולם האקדמי ועל ידי ז'אן קלוד טרישה בבנק המרכזי של אירופה. בפועל, תקופות של הידוק החגורה הובילו לירידה בצמיחה - ולא לעלייה בה.

ג'וזף שטיגליץ
בלומברג

בממוצע, קיצוץ של 1% בתמ"ג מגדיל את האבטלה ב–0.6%, ומגדיל ב–1.5% את מדד ג'יני לאי־שוויון בתוך חמש שנים.

לסיכום, יתרונות כמה מקוויה העיקרים של המדיניות הניאו־ליברלית נופחו מעבר לגודלם האמיתי.

היזון חוזר שלילי

יתר על כן, פתיחות פיננסית וצנע קשורים לגידול באי־שוויון בהכנסה, והשפעה זו בחלוקת העושר יוצרת היזון חוזר שלילי - שכן הם פוגעים בצמיחה עצמה, שאותה מנסה הניאו־ליברליזם לקדם. יש ראיות ניכרות לכך שאי־שוויון יכול להפחית את הצמיחה ואת משכה.

העדות לנזק כלכלי מאי־שוויון מראה כי מקבלי ההחלטות צריכים להיות פתוחים יותר למדיניות של חלוקה מחדש משהם כעת. כמובן, מלבד חלוקה מחדש, המדיניות צריכה לפעול למתן את ההשפעה הזאת מראש - לדוגמה, באמצעות הגדלת התקציבים לחינוך והכשרה, שמגדילים את שוויון ההזדמנויות. וכשמתכננים קיצוצים תקציבייים, צריך למזער את ההשפעה על קבוצות מעוטות הכנסה. אולם בכמה מקרים צריך לתקן את ההשפעות של הפגיעה באמצעות מיסוי והוצאה כדי לחלק מחדש את ההכנסה. למרבה המזל, החשש כי מדיניות כזו תפגע בצמיחה אינו מבוסס.

מציאת האיזון

ממצאים אלה מצביעים על הצורך למצוא ראייה יותר מלאת ניואנסים של מה שמדיניות ניאו־ליברלית יכולה להשיג. קרן המטבע, שמפקחת על המערכת המוניטרית הבינלאומית, נמצאת בחזית הדיון הזה.

לדוגמה, הכלכלן הראשי שלה לשעבר, אוליביה בלנשארד, אמר ב–2010 כי "מה שצריך בכלכלות מפותחות רבות הוא קונסולידציה תקציבית אמינה לטווח הבינוני, ולא טבעת חנק". שלוש שנים אחרי כן, יו"ר הקרן כריסטין לגארד אמרה כי הקרן מאמינה שהקונגרס צדק בהעלותו את תקרת החוב, "מכיוון שהמטרה אינה לכווץ את הכלכלה באמצעות קיצוץ ברוטלי בתקציב בזמן שההתאוששות צוברת תאוצה". ב–2015 קרן המטבע ייעצה שמדינות בגוש היורו "שיש להן מרחב תמרון תקציבי צריכות לתמוך בהשקעה".

בגרף זה מוצגים נתונים על כך שהון זר מגדיל את הסיכוי למשבר

בנוגע לפתיחות הפיננסית, עמדת קרן המטבע גם השתנתה - מהתנגדות מוחלטת לבקרות הון לקבלה שהן יכולות לסייע בטיפול בתנודתיות של זרימות הון. קרן המטבע גם מכירה בכך שליברליזציה מלאה של זרימות ההון אינה תמיד מטרה ראויה בפני עצמה, וכי עוד ליברליזציה תהיה פחות מסוכנת ויותר מועילה אם מדינות יגיעו לסף מסוים של פיתוח כלכלי ומוסדי.

ניסיונה החלוצי של צ'ילה בניאו־ליברליזם זכה לתשבוחות מפי פרידמן, זוכה פרס נובל, אולם כלכלנים רבים פונים עתה לגישה המורכבת יותר של ג'וזף שטיגליץ מקולומביה (גם הוא זוכה פרס נובל), שצ'ילה "היא דוגמה של הצלחה המשלבת שווקים עם רגולציה נאותה".

שטיגליץ ציין כי בשנים המוקדמות במעבר לליברליזם, צ'ילה "אימצה בקרות על זרימות של הון לתוכה, כך שלא יציפו אותה", כפי שקרה למשל לתאילנד במשבר השווקים באסיה עשור לאחר מכן. ניסיונה של צ'ילה ושל מדינות אחרות מראה שאין שום מתכון קבוע שיכול להועיל לכל המדינות בכל עת. מקבלי החלטות ומוסדות כמו קרן המטבע שמייעצים להם צריכים לפעול לא על פי אמונה - אלא על פי מה שהצליח במציאות.

ג'ונתן אוסטרי הוא סגן יו"ר הקרן, פרקש לאונגני הוא ראש חטיבה, דוידה פורצ'רי הוא כלכלן במחלקת המחקר של קרן המטבע הבינלאומית

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם