כלכלת עיקולי הבתים

בעיית העוני בארה"ב מעמיקה והולכת - אך בניגוד להכרזות של פוליטיקאים כי "יש ליצור יותר משרות", הצעד הראשון לפתרון הבעיה עובר בתוכנית דיור למעוטי הכנסה

ניו יורק טיימס
מתיו דסמונד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק טיימס
מתיו דסמונד

פגשתי את לריין לראשונה כששנינו גרנו בפארק קרוואנים בצד הדרומי של מילווקי.

לריין, בת 54 עם שיער חום מאפיר, אהבה לקרוא ספרי מסתורין, לצפות בתוכנית הטלוויזיה “So You Think You Can Dance” ולבלות עם הנכד שלה. אף שהיא גרה באתר קרוואנים שהפר הרבה מחוקי העזר העירוניים ופקחי עירייה כינו אותו סכנה לסביבה, היא שמרה על בית נקי. אבל לריין השקיעה יותר מ–70% מההכנסה שלה בדיור — כמו אחת מכל ארבע משפחות שגרות בשכירות וחיות מתחת לקו העוני. אחרי ששילמה את דמי השכירות, היא נשארה עם תקציב של 5 דולרים ליום.

בית נטוש בניו אורלינס. הדיירים לא עומדים בתשלום
בית נטוש בניו אורלינס. הדיירים לא עומדים בתשלוםצילום: בלומברג

בתנאים כאלה, פינוי דיירים מביתם הוא חלק מהשגרה. לריין (ששמה האמיתי שונה כדי להגן על פרטיותה) פונתה אחרי שלוותה כסף מדמי השכירות שלה כדי לשלם חלק מחשבון הגז. המעקלים לקחו את חפציה למחסן, וכשלריין כבר לא יכלה לעמוד בתשלומים, הם זרקו אותם לזבל.

אלה מאתנו שאינם גרים באתרי קרוואנים או בשכונות מצוקה חושבים אולי שמשפחות מעוטות הכנסה נהנות בדרך כלל מדיור ציבורי או מסיוע ממשלתי כלשהו — אבל ההפך הוא הנכון. 75% מהמשפחות בארה"ב שזכאיות לסיוע בדיור אינן מקבלות אותו, משום שאין מספיק היצע. הנימוק הזה לא היה מתקבל על הדעת בשירותי רווחה אחרים. מה אם תלושי מזון היו מספיקים רק לאחת מכל ארבע משפחות?

ארה"ב בולטת מבין הדמוקרטיות העשירות בעומק בעיית העוני שלה. אם שואלים את רוב הפוליטיקאים מה אפשר לעשות בנושא, הם יענו שיש ליצור משרות נוספות וטובות יותר. פול ריאן, יו"ר בית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקאית, חושב שארה"ב צריכה לעשות יותר כדי לתמרץ עבודה. הילרי קלינטון, המועמדת המובילה של המפלגה הדמוקרטית, אומרת שצריך להעלות את שכר המינימום. אבל עבודה היא רק חלק מהפתרון, משום שעוני אינו רק תוצר של חוסר עבודה ושכר נמוך — הוא גם תוצר של ניצול.

לאורך ההיסטוריה של ארה"ב, עליות בשכר שהושגו באמצעות מחאות מאורגנות של עובדים בדרך כלל נספגו במהירות בעלייה בדמי השכירות. כשהתעשיינים הקפיטליסטים ניסו לדכא שביתות, בעלי הדירות עודדו את העובדים. כיום המצב אינו שונה. כשההכנסות עולות, שוקי הדיור נוטלים את הנתח שלהם, ולכן דירת שני חדרים בעיירת הנפט ויליסטון שבדקוטה הצפונית הושכרה בשנה שעברה ב–2,800 דולר בחודש, וערים בעלות אוכלוסייה גדולה של עשירים, כמו סן פרנסיסקו, נהפכות לבלתי־נגישות למעמד הביניים. אם דמי השכירות עולים בד בבד עם ההכנסות, איזו התקדמות מושגת?

עוני אינו דבר מקרי. דמי השכירות של לריין שולמו לטובין (שם בדוי), בן 71, הבעלים של אתר הקרוואנים. הדיירים שלו מילצרו במסעדות ועבדו כאחים בבתי חולים. חלק מהם קיבלו קצבאות רווחה.

דיירי הקראוונים נאלצים לעזוב

בעלות על אחד מאתרי הקרוואנים העניים ביותר בעיר היא משימה עמוסה באתגרים, כמו התמודדות עם מחלות נפש, התמכרויות ואלימות במשפחה. חלק מהדיירים הרסו לעתים את הקרוואנים שלהם ביום שקדם לפינויים.

לטובין היתה דרך להתמודד עם בעיות כאלה. הוא היה משלם לאחד הדיירים 20 דולר כדי לנקות את הבלגאן, ומציע למשפחות חדשות כמבצע קרוואן חינם כל עוד הם משלמים "דמי מגרש". זהו תשלום זהה לדמי השכירות, אלא שה"בעלים" החדשים יהיו אחראים על התחזוקה. משפחה יכולה להעביר את הקרוואן שלה למקום אחר, אבל בפועל אף אחד אינו יכול להרשות זאת לעצמו. כשמשפחות מפגרות בדמי השכירות ומפונות, הן משאירות בלית ברירה את הקרוואן שלהן מאחור. טובין לוקח לעצמו במקרה כזה את "הרכוש הנטוש", ונותן אותו למישהו אחר.

טובין קנה את האתר, שבו 131 קרוואנים שחונים על אספלט, ב–2.1 מיליון דולר ב–1995, והחזיר את המשכנתא תשע שנים מאוחר יותר. מבדיקה של המסמכים וההוצאות של טובין, אפשר להעריך שהוא הרוויח 447 אלף דולר לשנה. חלק מהדיירים מכנים אותו "תאב צבע", אבל אחרים אומרים שהוא הוגן ו"איש טוב", במיוחד אלה שבזכותו לא נהפכו לחסרי בית. הוא שיחרר דיירים מהכלא, הלווה כסף ללוויות ומפעם לפעם גם ויתר על תשלומי שכר דירה. הוא גם הרוויח בשנה אחת פי 30 משכר המינימום שהדיירים שלו משתכרים.

צילום: אי־אף־פי

בעלי דירות כמו טובין אינם מרוויחים כסף מאתרי קרוואנים או שכונות מצוקה למרות העוני, אלא בזכותו. השווי הנמוך של הבתים גורר גם תשלומי משכנתא ומסים נמוכים. גם באזורים העניים בערים דמי השכירות נמוכים — אבל לא עד כדי כך. ב–2010, דמי השכירות החודשיים הממוצעים בשכונות העניות ביותר של מילווקי היו נמוכים רק ב–50 דולר מהמחירים החציוניים בשאר העיר.

בעלי דירות שמשכירים למשפחות עניות יכולים לגבות דמי שכירות נמוכים מעט יותר, ובכל זאת להשיג רווחים נאים — הודות להוצאות, שגם הן נמוכות הרבה יותר. בעל דירות עם 114 יחידות בשכונות מצוקה אמר פעם על אחד הפרברים העשירים ליד מילווקי: "בברוקפילד, הפסדתי כסף. אבל כשמשכירים בשכונות עניות, מקבלים הכנסה 
חודשית קבועה".

הפתרון: הרחבת הוואוצ'רים

המשפחות העניות תקועות. היות שהן כבר נמצאות בתחתית השוק, הן אינן יכולות לקבל דיור זול אלא אם הן עוקרות את עצמן מבתיהן, מתפטרות מהעבודה ועוזבות את העיר. אלו שכבר פונו מבתיהן נדחקות לדיור פרטי בתנאים גרועים בשכונות פשע, משום שבעלי דירות רבים ורשויות הדיור הציבורי דוחים אותן. כשמשפחות עניות מוצאות סוף־סוף מקום חדש לשכור בו דירה, הן לעתים מתחילות בחובות לבעלי הדירה, משום שהן פשוט לא יכולות לשלם בעבור החודש הראשון, החודש האחרון והפיקדון.

כשהדיירים מפגרים בתשלומים, יש אמצעי הגנה שנועדו לשמור על דיור בטוח או עזיבה הוגנת. דיירים בצרות מסתכנים בפינוי אם הם מדווחים על בעיות בבית. זה לא ששוכרים מעוטי הכנסות אינם יודעים את זכויותיהם — הם פשוט יודעים שישלמו מחיר על ניצול הזכויות האלה. לכן רבים ממשיכים לשלם את רוב מה שיש להם כדי לחיות עם צבע עופרת, כבלים חשופים וצנרת פגומה. 
חסכונות ויציבות נהפכים למשאלות לב, וילדים לפעמים סובלים מרעב משום ששכר הדירה אוכל ראשון.

הרחבה של תוכנית השוברים (ואוצ'רים) הקיימת, כך שתהיה תקפה לכל המשפחות מעוטות ההכנסה, עשויה לאזן מחדש בין השאיפה של בעלי הדירות להתפרנס לבין רצונם של הדיירים למצוא בית. משפחות זכאיות יקדישו 30% מההכנסה לדמי השכירות, מה שיאפשר להן גם להשיג חינוך, לפתוח חשבון חיסכון ולקנות מספיק מזון.

כשמשפחות מקבלות סוף־סוף את השוברים, אחרי שנים ברשימת ההמתנה, המקום הראשון שבו רבות מהן מוציאות את ההכנסה שהתפנתה הוא המכולת. הילדים נעשים בריאים יותר תוך כדי התהליך.

תוכנית שוברים אוניברסלית תשנה באופן יסודי את פני העוני בארה"ב. היקף הפינויים יצנח, וכמוהו גם הבעיות החברתיות האחרות שהם גורמים, כמו אי־יציבות במשפחה ובקהילה, בעיית חסרי הבית, אובדן משרות ודיכאון. מספר 
ההתאבדויות בשל פינויים ועיקולים הוכפל בין 2005 ל–2010. תוכנית שוברים אוניברסלית לדיור תעזור לשנות את המגמה המטרידה הזאת.

הלוואות יומיות כדי לשלם חשבונות

הניצול אינו מוגבל לשוק הדיור לבדו. הוא רווח גם בכל הנוגע לתחומים חיוניים אחרים, כמו מזון. חנויות מכולת בשכונות מצוקה מנצלות את העובדה שלמשפחות אין אמצעי תחבורה כדי להעלות את מחירי המצרכים, ובכך מפחיתות בעצם את ערכם של תלושי המזון. תעשיית ההלוואות היומיות מנצלת את היעדר הגישה של עניים לאשראי בכך שהיא מציעה הלוואות בריבית גבוהה, וגובה יותר מ–7 מיליארד דולר בשנה בעמלות.

רוב האמריקאים שנוטלים הלוואות יומיות אינם עושים זאת כדי לקנות מוצרי יוקרה או לכסות הוצאות בלתי־צפויות, אלא כדי לעמוד בחשבונות שוטפים, כמו שכר דירה או גז. כשהסופר ג'יימס בולדווין כתב כמה "יקר להיות עני", לזה בדיוק הוא התכוון.

הלוואות יומיות הן רק אחת מתוך שורה של טכניקות פיננסיות רבות — מעמלות משיכת יתר ועד הלוואות שכר לימוד שמסבסדות מוסדות חינוך פרטיים — שנועדו במיוחד להוציא כסף מכיסיהם של העניים. מקבלי ההחלטות בדרך כלל אינם מכירים בבעיה הזאת. אבל עד שהם לא יתמודדו 
|עם העובדה שאנשים מרוויחים הרבה כסף על גבם של העניים, המאמצים לפתור את האי־שוויון נועדו לכישלון.

אפשר להתחיל בדיור, שהוא סמל לניידות חברתית כלכלית. תוכנית לאומית לדיור בר השגה תהיה לא רק צעד חשוב במאבק בעוני, אלא גם השקעה בהון אנושי, בשיפור הקהילה ובבריאות הציבור. היא תועיל במיוחד לאמהות וילדים, הפנים של מגפת הפינויים.

הפתרון הזה אינו יקר כפי שהוא נראה. אם ארה"ב לא תעשה שום דבר כדי להפוך את תוכנית השוברים ליעילה וחסכונית יותר — ויש הרבה מה לעשות בחזית הזאת — הרחבתה לכל המשפחות השוכרות מתחת לעשירון השביעי של ההכנסה הממוצעת חציונית באזור שלהם תצריך 22.5 
מיליארד דולר נוספים בשנה. הנתון האמיתי יהיה כנראה נמוך יותר, היות שההערכה הזאת אינה מביאה בחשבון חסכונות פוטנציאליים שייגרמו כתוצאה מהפחתת מספר חסרי הבית, הורדת הוצאות הבריאות, וצמצום השלכות יקרות אחרות של המשבר בדיור בר ההשגה.

לארה"ב יש כסף. היא רק צריכה להחליט איך להוציא אותו. ב–2008, השנה שבה לריין פונתה מביתה, ההוצאות הפדרליות על סיוע ישיר לדיור הסתכמו ביותר מ–40 מיליארד דולר, אך הטבות המס לבעלי בתים הגיעו ליותר מ–171 מיליארד דולר, נתון השווה לתקציבי המשרד לחיילים משוחררים, המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים ומשרד החקלאות גם יחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker