להיות עשיר זה רע לנשמה

העושר הופך אגומניאקים לאנשים בעלי השפעה מסוכנת ■ ראו עד כמה שקועים בעצמם דונלד טראמפ, שלדון אדלסון ומיליארדרים אחרים שמתעניינים רק בעליית מחירי הבתים בהמפטונס

עושר יכול להיות רע לנשמה. זהו לא רק פתגם עממי, זוהי מסקנה שנובעת ממחקרים רציניים בתחום מדעי החברה, שאוששו במחקר סטטיסטי וניסויים. האנשים העשירים, בממוצע, נוטים פחות להפגין אמפתיה, יש להם פחות כבוד לנורמות ואפילו לחוקים, ויש סבירות גבוהה יותר שירמו מאשר אנשים בשלבים נמוכים יותר בסולם הכלכלי.

ברור, אפילו אם אין לנו מידע סטטיסטי שמאושש זאת, שעושר קיצוני עלול לגרום נזק רוחני קיצוני. קחו מישהו שיש לו אישיות בלתי־נעימה בנסיבות רגילות, ותנו לו עושר מהסוג שמאפשר לו להקיף את עצמו באומרי הן ולקבל מה שהוא רוצה. לא קשה לראות כיצד הוא ייהפך לאנוכי באופן פתולוגי וחסר אכפתיות לאחרים לחלוטין.

שלדון אדלסון
שלדון אדלסוןצילום: רויטרס

אמריקה המודרנית היא חברה שבה נתח גדל והולך של הכנסה ועושר מרוכז בידיהם של מספר קטן של אנשים, ואנשים אלה הם בעלי השפעה פוליטית עצומה — בשלבים הראשונים של המרוץ לנשיאות ב–2016, חצי מהתרומות מגיעות מ–200 משפחות עשירות. החשש מפני הצעדה לכיוון אוליגרכיה נובע מכך שהאינטרסים של העשירים שונים מאוד משל האוכלוסייה הרחבה, וזו בעיה חמורה.

אגומניאקים במערכת הבחירות

בד בבד, נכון גם שמי שנהנים מהפוליטיקה מוּנעת הכסף הם האגומניאקים. וזה מביא אותי בחזרה למרוץ לנשיאות.

הדוגמה המובהקת ביותר למה שאני מנסה להגיד הוא האיש שמוביל כרגע את השדה הרפובליקאי. דונלד טראמפ היה נשאר ללא ספק שחצן ובריון ללא קשר למעמדו החברתי. עם זאת, המיליארדים שלו הגנו עליו מהבקרות החיצוניות שמגבילות את יכולתם של רוב האנשים להתנהג בהתאם לנטיותיהם הנרקיסיסטיות. אף אחד לא יכול היה לומר לו מעולם, "אתה מפוטר!" — והתוצאה היא הפרצוף שאנחנו ממשיכים לראות בטלוויזיה.

טראמפ אינו המיליארדר האגואיסטי להחריד היחיד שמשחק תפקיד מופרז בבחירות 2016. היו דיווחים חדשותיים על שלדון אדלסון, איל ההימורים מלאס וגאס. אדלסון היה מעורב בהליכים משפטיים מורכבים בנוגע לפעילותו במקאו, שנחשדה בקשרים לפשע מאורגן וזנות. בהתחשב בתחום פעילותו, זה אולי לא מפתיע. מה שהיה מפתיע היא התנהגותו בבית המשפט — הוא סירב לענות על שאלות שגרתיות והתווכח עם השופטת אליזבת גונזלס. כפי שהוזכר, התנהגות זו אינה מותרת לעדים בבית המשפט.

ואז אדלסון קנה את העיתון הגדול בנוואדה. כשהמכירה נסגרה, כתבים בעיתון התבקשו להפ­סיק הכל ולהתחיל לעקוב אחרי פעילותם של שלושה שופטים, כולל גונזלס. אף שהעיתון לא פירסם את תוצאות החקירה, התקפה על גונזלס, שנחתמה בשם עט בדוי למראה, הופיעה בעיתון קטן בקונטיקט שבבעלות שותפים לעסקים של אדלסון.

אז מה בכלל אכפת לנו? התרומות הפוליטיות של אדלסון הפכו אותו לשחקן ענקי בפוליטיקה הרפובליקאית — עד כדי כך שכתבים מדברים על "הפריימריז של אדלסון", שבהם מועמדים לנשיאות עולים לרגל ללאס וגאס כדי לחלות את פניו של הטייקון.

דונלד טראמפ
דונלד טראמפצילום: רויטרס

אובמה פוגע ברגשות המיליארדרים

האם יש עוד מקרים? בהחלט, אפילו אם האגומאניה אינה עולה לממדים של אדלסון. אני נזכר, לדוגמה, במקרה של פול סינגר, מיליארדר קרנות הגידור ושחקן גדול נוסף במפלגה הרפובליקאית, שפירסם מכתב למשקיעים שבו טען שהאינפלציה משתוללת — הוא יודע זאת בגלל מחירי הבתים בהמפטונס ומחירי יצירות אמנות. כלכלנים צחקו צחוק טוב מהתק­רית, אבל תחשבו עד כמה אדם צריך להיות שקוע בעצמו כדי לכתוב משהו כזה בלי להבין איך זה נשמע למי שאינם מיליארדרים.

ומה עם שלל המיליארדרים שלפני כמה שנים הכריזו, בפרצופים רציניים וללא סימן כלשהו למודעות עצמית, שהנשיא ברק אובמה פוגע בכלכלה כשהוא אומר שיש אנשי עסקים שאינם מתנהגים כשורה. הוא פגע ברגשותיהם, המסכנים.

ברצוני להבהיר: הסיבה הטובה ביותר להתנגד לכוחו של הכסף בפוליטיקה היא שהוא מאפשר לעשירים להטות את המערכת לטובתם ולעוות את סדרי העדיפויות של קבלת ההחלטות. הסיבה הגדולה ביותר לכך שמיליארדרים שונאים את אובמה היא מה שהוא עשה למסים שלהם, לא לרגשותיהם. העובדה שכמה מאלה שקונים השפעה הם גם אנשים נוראיים היא משנית.

אבל זה לא דבר טריוויאלי. אוליגרכיה, שלטון המעטים, נהפכת לעתים לשלטון האגו­איסטים המפלצתיים. נרקיסיסטוקרטיה? אידיוטרכיה? מה שלא תקראו לזה, זה מחזה מכוער, שייהפך מכוער עוד יותר במהלך השנה הקרובה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ