השופט העיוור מארה"ב שבחר לבלות בכלא - וניצח את שיטת ההון-שלטון האמריקאית - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ראיון

השופט העיוור מארה"ב שבחר לבלות בכלא - וניצח את שיטת ההון-שלטון האמריקאית

ריצ'רד ברנסטין נבחר על ידי הציבור במדינת מישיגן לתפקיד שופט בבית המשפט העליון של המדינה והוא בן 41, כשיריביו בעלי מימון גדול פי עשרה

5תגובות

כשריצ'רד ברנסטין נבחר לתפקיד רם המעלה של שופט בית המשפט העליון של מדינת מישיגן, והוא בן 41 בלבד, אחד הדברים הראשונים שהוא בחר לעשות הוא לבלות יום שלם בכלא. הוא בחר בכלא ג'קסון.

"זה הכלא הגדול ביותר במדינה, ושם נמצא מרכז קליטה שבו כל האסירים הגברים במישיגן עוברים תהליך הערכה שבסופו מחליטים לאיזה מתקן כליאה יישלח כל אחד. אני יודע שאי־אפשר ללמוד הרבה מיום אחד בכלא — אבל רציתי לפחות להבין את ההשלכות של ההחלטות שאני מקבל כשופט. יום אחד לא הופך אותי למומחה, אבל לפחות הייתי שם, במקום הזה. למדתי מה קורה שם. כך, כאשר כשופט אני שולח אדם לכלא, אני יכול לפחות לדעת לאן הוא מגיע בעקבות ההחלטה שלי".

ריצ'רד ברנסטין (משמאל) מתאמן בריצה עם מלווה בפארק הרצליה
עופר וקנין

ברנסטין חריג בנוף הערכאות העליונות של מערכת המשפט של ארה"ב לא רק בגלל אותו יום שבילה בכלא, לא רק בשל גילו הצעיר ולא רק משום שהוא נבחר על ידי ציבור הבוחרים במדינה לתפקידו אף שהיה אנדרדוג עם תקציב בחירות זעום — ברנסטין הוא עיוור מלידה. הוא בא לביקור בישראל בסוף נובמבר כאורח של עמותת נגישות ישראל לרגל יום הנכה הבינלאומי שמתקיים מחר.

בביקורו הרצה השופט בקורס "העסקת עובדים עם מוגבלות" שנפתח על ידי עמותת נגישות ישראל בעקבות צו ההרחבה להעסקת עובדים עם מוגבלות, שנכנס לתוקף בסוף 2014. שם ההרצאה שלו היה "השמים הם הגבול — העסקת עובדים עם מוגבלות: קשיים, אתגרים וניצחונות", וקשה לחשוב על אדם מתאים יותר לשאת אותה.

לא נדרשות יותר מחמש דקות במחיצתו כדי להבין מדוע ברנסטין הצליח לשכנע ציבור בוחרים לבחור בו: באיש בוערת אש.

אתה נשמע יותר כמו מטיף מאשר שופט.

"אני לא מטיף. אני פשוט מתלהב; יש בי להט רב לגבי הדברים האלה. נשלחנו על ידי אלוהים לכאן מסיבה מסוימת. ואם אפשר להבין ולהעריך את הסיבה, אפשר לחיות חיים מלאים", הוא אומר.

האש של ברנסטין מתבטאת בעוד פן חריג בחייו: הוא רץ מרתונים, והשתתף בטריאתלונים ובתחרויות איש הברזל. "אנחנו משתמשים בספורט כדי להמחיש מה אנשים עם מוגבלויות מסוגלים לעשות. זה משהו שמחבר אותנו לאנשים אחרים".

ברנסטין השתתף בעבר בתחרות חצי איש הברזל באילת. החיבור שלו לישראל נעשה על ידי חבר, "טייס חיל האוויר, שפועל לשלב אנשים עם מוגבלויות. הייתי העיוור הראשון שהשתתף בתחרות איש הברזל הזאת".

ברנסטין אומר שאף שהלוגיסטיקה של הנגשה לאנשים עם מוגבלויות בציבור יקרה, היא אפשרית. "ברגע שאנשים רואים מה בעלי מוגבלויות יכולים לעשות, מגלים שהלוגיסטיקה לא מסובכת". הוא ומנכ"לית עמותת נגישות ישראל מכנים אותו "הרמפה האנושית" — מי שמגשר על התפישה של בני אדם אחרים עבור בעלי מוגבלויות.

בתחילת שיחתנו מתאם ברנסטין ריצת בוקר עם מארחיו. הם מדברים אתו על ריצה קלה, אבל הוא מתעקש שברצונו לעשות אימון רציני. הוא השתתף בקרוב ל–20 תחרויות מרתון, והשלים טריאתלון לראשונה ב–2008, שבו רכב 180 ק"מ על אופניים, רץ 41 ק"מ ושחה 4 ק"מ בעזרת מלווים.

ב–2012 עברו חייו טלטלה קשה. בזמן שטייל בסנטרל פארק פגע בו רוכב אופניים שדהר במהירות 50 קמ"ש. ברנסטין נפצע קשה: האגן והירך שלו רוסקו, והוא אושפז למשך עשרה שבועות בבית החולים.

"לא היה ברור אם אוכל ללכת שוב", הוא מספר. "אני עדיין סובל מכאבים. מצאתי את עצמי שואל: 'לא מספיק שאני עיוור, גם השתמשתי בספורט כדי לממש את הפוטנציאל והכוח שבי ולמצוא את דרכי — רק כדי להידרס על ידי רוכב אופניים?

"כששכבתי בית החולים גיליתי שמה שחסר לי זה הדברים הקטנים: להתקלח, ללכת לשירותים, להתלבש, לזוז במיטה. צריך לבנות את עצמך מחדש ולהיאבק בכאב כדי להצליח לעשות דברים שלפני התאונה היו פשוטים וקלים. וזה מה שאנשים עם מוגבלות רוצים לעשות — את מה שכולם עושים: לעבוד, ללכת לקולנוע, דברים פשוטים".

מה קרה לרוכב האופניים? לא תבעת אותו?

"לא קרה לו כלום. זו היתה תאונה. הוא היה נחמד מאוד, הוא פשוט איבד שליטה. קיבלתי את זה שיש לזה משמעות, שכנראה יש סיבה שזה קרה.

"אבל יצאתי למאבק משפטי בעיריית ניו יורק. לא על כסף", הוא ממהר להבהיר. "אני לא רוצה מהם גרוש. אני נאבק להפוך את הפארק לבטוח יותר. כשאני לא יכול לישון בגלל הכאבים, אני רוצה שלפחות תהיה לזה משמעות".

ברנסטין מוסיף: "כבר רצתי עד אז 17 מרתונים, עשיתי את איש הברזל בארה"ב, חצי איש הברזל בישראל. אני מספר את זה כי התאונה היתה כל כך נוראה, שהייתי צריך להתחיל מההתחלה. זה החזיר אותי לאחור. האחיות בבית החולים לימדו אותי משהו רב ערך — הן לימדו אותי שאנשים נחמדים לאנשים אחרים בגלל ניסיון החיים שלהם. אז אחרי תאונה נוראה אנשים נהפכים לנחמדים ונעימים יותר. אנשים שהם באמת נדיבים נהפכים נדיבים עוד יותר אחרי ניסיון כזה.

"ואיך זה רלוונטי להיותי שופט?" אומר ברנסטין, "כששופט לובש את הגלימה הוא חייב להיות רחום ומבין, ולניסיון החיים יש חלק גדול בזה. כשאלוהים מברך אותך במאבקים ובסבל בחייך, אתה מתחבר טוב יותר לאנשים אחרים. זה מגביר בך את תחושות החמלה והאמפתיה.

"כשאנחנו יושבים על כס המשפט, אנחנו מחליטים דברים שמשפיעים על מיליוני אנשים. משפט פלילי, זיהום הסביבה, תעסוקה — הכל מגיע אלינו לבית המשפט העליון של המדינה. ומה שנהדר בעובדה שיש שופט עיוור זה ששופטים אחרים רואים שאתה מתנהל בצורה שונה.

"לאנשים אין כוונה לדחוק החוצה את המוגבלים, זה משהו שקורה. אבל כשיש לך אדם כזה בעבודה, אתה מתחיל לראות את זה בדרך אחרת ולהבין אותם".

אל גור וג'ורג' וו. בוש בעימות טלוויזיוני ב-2000
אי־פי

"המפתח הוא 
לנהל ציפיות"

ברנסטין בא ממשפחה של עורכי דין. משרד עורכי הדין המשפחתי ידוע בתחום הנזיקין, והוא עצמו התפרסם בתחום זכויות האזרח. הוא אחד משני שופטים דמוקרטים בבית המשפט העליון. שאר החמישה הם רפובליקאים. הניסיון שלו, אומרים עמיתיו, שונה משל כל האחרים ויכול לסייע לו לפרוץ דרך בתחומים מסוימים.

כאדם שהתגבר על מכשולים רבים, מה היא עמדתך בנוגע לירידה בניידות החברתית בארה"ב, והשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שמקשים על אנשים שאינם מצטיינים באופן יוצא דופן בתחום מסוים להתפרנס ולהתקדם?

"התברכתי להיוולד למשפחה שבה ניתנו לי משאבים כלכליים ויכולות לעשות את כל הדברים האלה, אבל את צודקת. התוצאה של הדברים האלה היא ש–85% מהעיוורים בארה"ב הם מובטלים. זה לא מפני שהם לא חרוצים או לא מונעים, אלא משום שלא ניתנו להם ההזדמנויות המדהימות שאני קיבלתי — שאני חושב עליהן מדי יום. ללא הרקע המשפחתי שלי כנראה שהייתי אחד מ–85% המובטלים".

ברנסטין מרחיב ומוסיף כי יש צורך לא רק לקבל את המשאבים וההזדמנויות, אלא להבין את הקושי עצמו. הוא מתייחס לנגישות ישראל ולעבודתה של העמותה ואומר כי לדעתו עבודה מסוג זה משלבת בין שני הדברים.

אמרת בראיון אחר שחינוך בגיל צעיר הוא קריטי.

"המפתח הוא לנהל ציפיות. חוויית התיכון יכולה להיות תקופה קשה. כשיש מבנה חברתי נוקשה, אנשים כמוני לא מצליחים להשתלב, ומרגישים דחויים ולא שייכים. אחד מהדברים שתמיד אהבתי לספר להורים לילדים עם מוגבלויות הוא שהם צריכים לדעת שהחוויה בבית הספר צרה מאוד. כשאתה בבית הספר — זה כל מה שאתה מכיר. אתה מסתכל על העולם מהזווית הזאת, מהמצב הזה.

"התקשיתי מאוד בתיכון, היה לי קשה מאוד להשתלב. לא ידעתי שיש דברים אחרים שהעולם מציע, שיש הזדמנויות. חייבים לומר להורים לילדים עם מוגבלויות — ככל שהילדים יגדלו, החיים ישתפרו. ברגע שגומרים תיכון ועוברים לקולג' יש הזדמנויות נהדרות, שקשה לדמיין אותן.

"בסופו של יום אולי הגוף שלנו פגום, אבל לכולנו יש רוח חזקה מאוד. זה היופי של זה. הגוף הוא בר חלוף, והרוח היא בת אלמוות. אין גבולות לרוח. כשחיים עם תחושה של שליחות, מבינים מה מוטל על הכף. כשתיתני עבודה לאדם עם מוגבלות, תקבלי אדם שמח מאוד ונרגש לעבוד. אנחנו רעבים יותר".

"תקרת הזכוכית של אנשים עם מוגבלויות"

סיסמת הבחירות שלך היתה "צדק עיוור" — למה בחרת דווקא בזה?

"כדי להיות שופט הייתי צריך להיבחר על ידי ציבור תושבי מישיגן — מיליוני אנשים. זו מדינה נהדרת וגדולה, מקום נפלא עם אנשים נהדרים. הסיבה שבחרתי בסיסמה הזאת היא שרציתי שאנשים יחושו בנוח עם המוגבלות שלי. זו היתה הפעם הראשונה בארה"ב שעיוור רץ למשרה הגבוהה ביותר במערכת המשפט של המדינה. זה היה מצב יוצא דופן. במצב כזה מה צריך לעשות? חייבים לעבוד עם התקשורת. חייבים לאפשר לאנשים לחוש בנוחות בסביבת אנשים עם מוגבלויות.

"הייתי צריך לשכנע מיליוני אנשים להצביע עבורי. רצתי כדמוקרט מול מועמדים רפובליקאים ונחשבתי לאנדרדוג כי לא היו לי משאבים כמו שהיו להם. עמותות גיוס הכספים שלהם (PACs) גייסו פי עשרה ממני. במועמדים שמולי תמכו חברות האנרגיה הגדולות ולשכת הסחר של ארה"ב (הלובי העסקי הגדול ביותר בארה"ב).

"ניתנה לי המועמדות הדמוקרטית כאדם בעל מוגבלות, והייתי חייב להצליח אף שאני עיוור ולא היתה לי עשירית מהכסף שלהם. אז עבדתי. נסעתי לכל עיר ועיירה וכל כפר וחווה. עבדנו 12–15 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, עשינו 10–15 אירועים ביום. הייתי חייב: הצד השני השתמש בפרסום ברדיו ובטלוויזיה ובדיוור ישיר. אני פשוט עברתי מעיר לעיר לרוחב מישיגן הענקית.

"מה שהייתי צריך להילחם בו הוא לא מועמד רפובליקאי, אלא התפישות של הציבור נגד מועמד עיוור. נדרשתי לחנך אנשים לכך שהם יכולים להצביע לעיוור. לכן בחרתי במונח צדק עיוור — התעקשתי עליו, כי אז אנשים חשו בנוח לשאול שאלות על המוגבלות שלי, אחרת הייתי מפסיד. רציתי שאנשים יבינו שאם יצביעו בעדי אוכל לעשות את העבודה.

"זכינו בהפרש של 10%. זה היה הישג גדול. הבוחרים ידעו את החולשות והחסרונות שלי, כי המועמדים היריבים פירסמו אותן בכל מקום. אבל אנשים שהציקו לילדים שלהם בבית הספר, אנשים שהילד שלהם מרגיש שהוא לא משתלב, אנשים שהוריהם המבוגרים לא מצליחים למצוא עבודה — כל אלה הם האנשים שהתחברו אלי".

זה רעיון מוזר לישראלים ששופט נבחר על ידי הציבור. הבחירות בארה"ב נשלטות על ידי תרומות ענק.

"אני יכול לומר על מישיגן שזה פשוט לא הצליח שם, אף שהיה להם פי עשרה כסף ממה שהיה לי ותמיכה של תעשיות ענקיות ועשירות, שלא לדבר על לשכת המסחר. במצב שלנו האתגר היה הכסף הלא ייאמן שהגיע מהעמותות, שהוציאו מיליונים נגדי. זה היה מטורף כמה כסף הוצא.

"לא תמיד הכסף מכריע את הפוליטיקה. אנשים ידעו מי אני — עסקתי בזכויות אזרח זמן רב והם הכירו אותי, ולכן כל הכסף שהוציאו נגדי לא שינה כלום. זה לא השפיע על הבחירות. בנסיבות מסוימות הייתי טוען שאם אתה לא מוכר לציבור יהיה לך קשה, כי האופוזיציה תגדיר אותך באמצעות הכסף שלה.

"בנוגע לשיטה של מינויי שופטים באמצעות ועדה: אם הייתי צריך לעמוד בפני ועדה במישיגן, לעולם לא הייתי נבחר. זו בדיוק בעיה של נגישות. בוועדה הייתי עומד בפני מה שכל אדם בעל מוגבלות היה עומד בפניו: אנשים שיש להם דעות מגובשות; אנשי אליטות שחושבים שהם יודעים טוב יותר. אותם אנשים יושבים בכל הוועדות, והם נוטים לפסול מישהו יוצא דופן.

"כן, הם היו אומרים עלי: 'נהדר שהעיוור הזה רוצה לעשות את זה'. הם היו מלטפים אותי על הראש ומחמיאים לי על ההשראה, אבל מאחורי דלתיים סגורות הם יאמרו שזה לא מתאים. אינהרנטית הם לא רוצים שתרחיק לכת יותר מדי ולא מאמינים שאני מסוגל לעשות את זה. זו תקרת הזכוכית של אנשים עם מוגבלויות".

כשופט ואולי מועמד יום אחד לבית המשפט העליון של ארה"ב, מה אתה חושב על הפסיקה של סיטיזנס יונייטד מול ארה"ב, ששיחררה את רסן התרומות של תאגידים לפוליטיקאים בטענה שתאגידים הם כמו אנשים, ולכן זכאים להגנה על חופש הביטוי?

"זה שינה את הנוף הפוליטי בארה"ב לנצח ובצורה דרסטית. הפסיקה קבעה שתאגידים הם אנשים, וכסף הוא חופש דיבור. כמות הכסף שנכנסת לקמפיינים היא אסטרונומית. הייתי אומר מנקודת ראייה אופטימיסטית, שבמקרים מסוימים, ואני אחזור למישיגן, זה לא תמיד עובד. זה לא אומר שזה לא קורה רוב הזמן. הכסף מאפשר לקנות פרסום בטלוויזיה, דיוור ישיר, אבל יש מקום לאולד סקול, לפגוש אנשים.

"באופן פרדוקסלי, זה הופך אותי לשופט טוב יותר, כי אני נפגש עם אנשים ומתחבר עמם. בערכאות שמתחתינו יש מאות שופטים, ואחד הדברים שאני מתמקד בהם הוא ששופטים יהיו נחמדים. אני לא חושב שצריך לשנות את השיפוט והעבודה במונחים משפטיים; זה נתון לשיקולם. אבל הם צריכים להיות נחמדים ונדיבים יותר ולכבד יותר אנשים כשהם באים לבית המשפט. אנחנו מצליחים לשנות את זה".

האם מפני שאתה לא יכול לראות את האנשים שעומדים לפניך — עדים או נאשמים — ואתה צריך להקשיב להם, אתה חושב שאתה סובל פחות מדעות קדומות?

"אני רגיש מאוד לנימת דיבור. הרבה שופטים משתמשים בטון קשוח, וזה מפחיד את האנשים. בית המשפט הוא כבר מקום מפחיד, לא צריך להפחיד עוד יותר".

"אני משנן בעל פה 
25 תיקים מדי שבוע"

שיטות העבודה של ברנסטין אינן שגרתיות, מן הסתם. בית המשפט העליון דן בתביעות עקרוניות, אבל לפני כן הוא מבצע פעולה שנקראת התייעצות (קונפרנס), שבה מחליטים שבעת השופטים באילו תיקים הם ידונו.

"בהתייעצות יש בדרך כלל 25 תיקים מדי שבוע. כדי לקרוא את התיקים האלה — אני לא יכול להספיק בברייל, כי לכל עמוד טקסט יש 70 עמודי ברייל, ואני לא יכול להיעזר במהלך הדיון במקריא, כי אני אצטרך להקשיב לו במקום לעמיתי".

אז מה אתה עושה?

"אני משנן בעל פה 25 תיקים מדי שבוע שמקריאים לי עוזרים. אני חייב להכיר את התיק עד פרטי פרטיו, כי מול השופטים עומדים הטוענים, ויש לי הזדמנות אחת לשאול אותם שאלה. אם אני לא מכיר את התיק עד פרטי פרטיו, אני לא אוכל להגיע להחלטה טובה.

"מדי חודש בוחרים 15 תיקים ושומעים את הטיעונים. השופטים האחרים משתמשים במחשבים או בדפים מודפסים. לי אין אפשרות כזו, אז עובדים קשה יותר, עם יותר להט ואנרגיה. כשאת שואלת על תחרותיות, אני יכול לומר שאין לנו ברירה אלא לעבוד קשה יותר, כי אתה רוצה את זה, אתה יודע כמה זה חשוב".

ברנסטין מאמין בכל לבו שהדוגמה שלו אינה יוצאת דופן. "כשמכלילים בעלי מוגבלויות בעבודה ובחברה, מיטיבים לא רק עמם, אלא עם החברה בכללותה. אם מגייסים לעבודה אדם בעל מוגבלות, זה ייצור סביבה טובה יותר בשביל כולם. כשעובדים עם אנשים בעלי מוגבלויות חשוב לזכור שעיוור אחד לא מייצג את כולם, וכך הלאה. כל אדם שונה מרעהו, וזה קריטי. לכל אחד יש סיפור משלו, יש לו דרך משלו להתקדם בחיים".

המערכת המשפטית בארה"ב סובלת בשנים האחרונות מביקורת קשה על ניגודי עניינים ועל שימוש בשירותים מופרטים כמו כליאה ושירות מבחן. רק באחרונה נגזרו 25 שנות מאסר על שופט שקיבל שוחד כדי לשלוח קטינים למאסר במתקני כליאה פרטיים, סיפור מזעזע. מה אתה חושב על כך?

"ביום חמישי, לפני שטסתי לישראל, הייתי בדטרויט, ואחד הדברים שעשיתי היה להעביר הרצאה במקלט לחסרי בית. שאלו אותי 'למה אתה הולך לשם, אתה שופט, מה זה קשור?' בדרך כלל חמישה לילות בשבוע אני נואם איפשהו, ואלה תמיד לשכת המסחר, לשכת עורכי דין או אירוע יוקרתי.

"לדעתי, חשוב ששופטים ילכו גם למקלטים לחסרי בית, ואני אמשיך ללכת לשם. הצגתי במקלט את מה שהצגתי בלשכת המסחר. חייבים להיות זמינים ונגישים וליצור קשר עם אנשים אמיתיים.

"לגבי מערכת המשפט שלנו — זה תלוי בשופט, כמו בכל מקצוע. אם את שופטת מהסיבה הנכונה ואכפת לך, את מאמינה שתהיה לך השפעה חיובית. אם את אוהבת ויש לך חמלה כלפי אנשים, תהיי שופטת טובה. אם את רוצה את העוצמה והמעמד — שאנשים יכבדו את הגלימה — לא תהיי שופטת טובה.

"הסיבות שבגללן יש בעיות כאלה בארה"ב הן מינויים שמבוססים על הביוגרפיה והתוצאות האקדמיות של המועמדים — על הדברים שנראים טוב על הנייר — ולא על היושרה והמזג השיפוטי שנדרש כדי להיות שופט טוב. בוועדות מינויים שבהן יושבים אליטיסטים כחולי דם לא היו בוחרים בי. יש נתק בין המערכת המשפטית לבין האנשים שהיא משרתת. שופט אומר: 'זה בית המשפט שלי'. אני אומר להם: 'זה לא שלכם. זה של העם. אתם משרתים אותם. אתה פשוט מקבל אולם לשבת בו'".

"ביהמ"ש יצר תפישה שהוא זרוע פוליטית"

הפתרון שמישיגן בחרה בו, מספר ברנסטין בהתלהבות, הוא הפרדת בתי משפט לפי התמחויות. הוא נותן לדוגמה את בית המשפט ליוצאי צבא. "הם מדהימים. הם שופטים עבירות לא אלימות, ופועלים ברמת בית המשפט המחוזי. להרבה יוצאי צבא יש בעיות כמו פוסט־טראומה, והם לא מטופלים. חלקם סובלים מדיכאון ומשתמשים באלכוהול".

כשאדם כזה מגיע לבית המשפט, מסביר ברנסטין, הוא עלול להיתקל בטריגרים שמעוררים תגובות קשות ופלאשבקים. "הם מקבלים שופט אכפתי שרוצה להיות שם ומטפל בדברים בצורה שונה. יש להם פסיכולוגים, כדי לעזור בסיטואציה המלחיצה. בבית משפט רגיל השופט יכעס אם הנאשם יתפרץ, יאשים אותו בביזיון בית הדין ומשם הכל מסלים — כך שיוצא שעל נהיגה בשכרות הם יושלכו לכלא. יש גם בתי משפט לבעיות נפשיות. אני מאמין בהתמחויות. כך אפשר לטפל בבעיה של כליאת יתר בפשעים לא אלימים".

בית המשפט העליון של ארה"ב קיבל החלטות היסטוריות בשנים האחרונות. מה לדעתך האתגר הכי גדול שלו כיום?

"מנקודת מבט מוסדית, האתגר הגדול ביותר הוא שהמערכת המשפטית צריכה להיות נפרדת ועצמאית. קריטי שהיא תישאר עצמאית, אבל הבעיה היא שמאז החלטת בוש־גור, לדעתי בית המשפט העליון איבד בעיני הציבור מהעצמאות הזאת ולא התאושש".

בהחלטת בוש־גור שהתקבלה ב–2000 פסק בית המשפט העליון בעניין הסכסוך על תוצאות הבחירות לנשיאות. הסכסוך התמקד בספירת קולות מחודשת בפלורידה לאחר שההצבעה היתה צמודה מכדי להכריע את התוצאה. בית המשפט העליון הורה להפסיק את הספירה החוזרת, ובכך העניק את הניצחון לג'ורג' בוש הבן על פני אל גור.

"אמנם אני דמוקרט, אבל אני לא מדבר בהקשר הפוליטי, אלא בהקשר של אהבתי למוסד", אומר ברנסטין. "בגלל ההחלטה הזאת יצר בית המשפט תפישה בקרב הציבור שהוא מהווה זרוע של התהליך הפוליטי, שלוחה שלו. אם אנשים רואים את בתי המשפט כשלוחה של הקונגרס או הרשויות האחרות, או כמקום פוליטי במקום משפטי, נוצר איום על כל מבנה הממשלה בארה"ב.

"הזרוע השופטת והזרוע המבצעת אמורות להיות עצמאיות ושוות זו לזו. אם הזרוע השופטת היא שלוחה של הפוליטיקה, אנשים לא יוכלו לכבד אותה, כי יהיו רק שתי רשויות במקום שלוש.

"זה לא עניין של רפובליקאים או דמוקרטים — גם אם הניצחון היה מוענק לגור זה היה אותו הדבר. זה עניין עקרוני. בית המשפט חייב להיות עצמאי. נבחרתי לתפקידי על ידי הציבור, אבל אני עצמאי לחלוטין. אני מתייחס ברצינות לתפקידי כשופט משום שאני מייצג משהו. חשוב שאנשים יכבדו את בתי המשפט ואת הפעולות שלהם. אם פסיקה נתפשת כהחלטה פוליטית, זה חותר תחתיה. אין לזה אמינות ואז לא אוכפים אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#