עבודת החלומות משעממת עד מוות - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עבודת החלומות משעממת עד מוות

כשהייתי עמוס בעבודה חלמתי לא לעשות כלום - והצטערתי על כך

8תגובות

לפני יותר מעשור, עבדתי בעבודה שבה, גם כשעבדתי 100 שעות ברציפות, הצלחתי לצמצם רק בקצת את העומס. הייתי עורך עיתון, תקוע בעבודה שגרמה לי תמיד לאותו חלום בהקיץ.

כמה נחמד היה – הייתי אומר לעצמי בעודי ממהר לישיבות ובין דדליין אחד לשני – לו היתה לי עבודה שבה לא הייתי זז במשך שמונה שעות ביום. בלי חובות, בלי פגישות, בלי אחריות – פשוט לא לעשות כלום. לא האמנתי שבאמת יש משרה כזאת. אבל אז, אחרי שהשחיקה שלי בעיתון הגיעה לשיא ומצאתי את עצמי שוב בשוק, למדתי על בשרי שאפשר להגיע למשרה כזאת במגזר הפרטי.

מהמודעה קיבלתי רושם שהמשרה שאליה הייתי מועמד היתה דווקא כרוכה בעבודה כלשהי. הייתי אמור להיות עורך עבור חברה שייצרה מגזינים חודשיים עבור ארגונים. זה נשמע כמו מה שחיפשתי. הגעתי ביום שני ב-8:30 בבוקר ועד מהרה הבנתי שזכיתי. הסבירו לי את המודל העסקי: צוות המכירות של החברה היה מסתובב ברחבי ארה"ב ומחתים ארגונים, ואז עורכים כמוני הפיקו עבורם את המגזינים. אבל – וזה הפרט החשוב ביותר – העורכים גויסו לעבודה עוד לפני שנחתמו חוזים עם הארגונים. וכעורך חדש לא קיבלתי אף מגזין לעבוד עליו. נאמר לי לחכות. כמה זמן? איש לא ידע.

שאלתי את הממונים עליי כיצד אני אמור להעביר את הזמן. הממונה עליי הפנתה אותי לתא, נתנה לי מדריך לעובד והבהירה לי כי אני מבזבז עכשיו את זמנה. הדבר הראשון שאנשים שאין להם מה לעשות מתמודדים איתו בסביבת העבודה שלהם הוא עיניהם הבוחנות של יתר העובדים. גם כשנאמר לי שאין מה לעשות, חשתי שלגלוש באינטרנט או לקרוא ספר יהיה לא בסדר, במיוחד כשאחרים מסביבי עובדים. לכן יצאתי החוצה אל שולחנות הפיקניק בפארק הסמוך, שם הייתי יושב בתחילה 10-15 דקות בכל פעם, משוחח עם המעשנים, נרגע ליד האגם ומכין את עצמי לעוד שעה במשרד. עד מהרה, 15 דקות נהפכו ל-30, וה-30 ל-60. איש לא היה צריך אותי.

אישה משועממת בוהה במחשב בעבודה
גטי אימג`ס

בוקר אחד, נכנסתי לתא שלי ב-8:35 וראיתי פתק על השולחן מהאחראית עליי. "אנחנו מצפים מכולם להיות פה בזמן", היא כתבה. "בבקשה אל תגרום לי לבקש ממך זאת שוב". מסתבר שאף שלא עשיתי כלום, הנוכחות שלי היתה נחוצה שם שמונה שעות שלמות.

התחלתי למצוא פעילויות להעברת הזמן. לחברה היתה מדיניות בריאות חדשה שעודדה הליכות. ניסיתי לארגן קבוצות הליכה בקרב עורכים אחרים, אך רבים מהם פרשו ממנה בגלל עומס העבודה ועד מהרה היא בוטלה. התחלתי להתקשר לתחרויות ברדיו. "הזוכה ה-23 יזכה בארוחת צהריים לכל המשרד!" 19 מתוך 23 השיחות הראשונות היו ממני. זכיתי בכמה ארוחות עבור עמיתיי המופתעים לעבודה.

בעבר תהיתי מדוע מנכ"לים עם משכורות של מיליוני דולרים ממשיכים לעבוד. והתשובה הקלה שמצאתי היתה תאוות בצע. אבל כאשר ראיתי את השעות עוברות באיטיות בתא הקטן שלי, התגנבה למוחי עוד סיבה. כולנו צריכים סיבה לקום בבוקר, ורצוי שזו תהיה סיבה עם משמעות. זו הסיבה שאנשים נוסעים לאזורי אסון כדי לשקם ולבנות, שאנשים מקדישים את חייהם למטרה מסוימת, לא משנה כמה היא נראית בלתי אפשרית, בסופו של דבר, התהליך מתגמל לא פחות מהשגת היעד.

בסופו של דבר ארגונים נוספים נזקקו למגזינים והתחלתי לעבוד באמת. אבל עד שזה קרה, כבר הייתי עמוס בשיעורים וקורסים שלקחתי כדי להתגבר על השיעמום. הם לא התאימו ללוח הזמנים החדש והצפוף, והחלטתי לעזוב. לקחתי עבודה במשרה חלקית בעיתון. שם, בכל פעם שעומס העבודה התגבר נזכרתי בחוויית השעמום שעברתי בתא ההוא במשרד וברכתי על כך שיש לי עבודה עם משמעות. ובכל זאת, לא עבר זמן רב עד ששוב מצאתי עצמי חולם בהקיץ: "כמה נחמד היה לו..".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#