סין מפסידה במלחמה בעוני - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סין מפסידה במלחמה בעוני

על אף ההכרזות של הממשלה, הסינית רק מעטים נהנים מתוכניתה לחיסול העוני עד 2020, בשל פערים ביישומה בכפרים שונים ושחיתות שמעבירה את הכסף למקומות הלא נכונים

שביל סלול מתפתל בין עצי אורן כשבצדיו מטיילים עדרי כבשים מחוץ לדאינגהאן, הכפר העני ביותר והמרוחק ביותר בגבעות הסלעיות של מרכז פרובינציית שנאשי שבצפון סין.

חלק מתושבי הכפר חיים במערות. בין הסלעים מתרוצצים תרנגולות ואווזים בחיפוש אחר אוכל.

אדם דוחף עגלה עם קרטונים ברחובות אחת הערים בסין
בלומברג

משפחתו של ז'נג ארפינג היא אחת ממאה המשפחות שנשארו בכפר, מחצית ממספרן לפני עשר שנים. הוא ואשתו אוכלים בשר פעמיים בחודש. הם קונים אותו בגוג'יאו, עיירה סמוכה, אך אפילו דמי הנסיעה באוטובוס, בסך 1.4 יואן (20 סנט), גבוהים מכדי שיוכלו להרשות זאת לעצמם.

ז'נג נהג בעבר לנסוע לעיר בטנדר רעוע עם שלושה גלגלים כדי להוביל יבולים עודפים לשוק. אבל הרשות המקומית אוסרת כניסה של כלי רכב כאלה מסיבות בטיחותיות, ולכן יש לו תפוחי אדמה ושעועית בכמות מספקת לשנתיים, שנרקבים במקום שיימכרו. כשיגיע לגיל 60 הוא יהיה זכאי לפנסיה של המדינה בסך 1,200 יואן (190 דולר) לשנה, אך זה יקרה רק בעוד שנתיים, ובכל מקרה, הסכום הזה הוא בקושי מחצית מקו העוני הרשמי. העיר הבטיחה לו 350 יואן לחימום דירת שני החדרים שלו ותרופות בחצי מחיר. אבל כשהנכד שלו חלה באחרונה, הוא נאלץ ללוות 1,000 יואן כדי לשלם את החשבונות. שני חובות עצומים משורבטים בעיפרון על גבי לוח שנה שתלוי על הקיר: 2,500 יואן ו-6,400 יואן. "תמיד היינו עניים פה בכפר", הוא אומר.

קו העוני של 
2 דולרים ביום

ב-16 באוקטובר הכריז נשיא סין, שי ג'ינפינג, כי סין תחסל את העוני עד 2020. משמעות הדבר היא ש-70 מיליון בני אדם אמורים לעלות אל מעל לקו העוני, שהוא 2,300 יואן בשנה (המקבילה של 2 דולרים ליום במונחי שוויון כוח קנייה, מעט מעל לתקן הגלובלי של הבנק העולמי). זו אחת העדיפויות העליונות של תוכנית החומש הבאה, שנדונה במועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית.

בין 1980 ל-2010, סין הפחיתה את מספר החיים מתחת לקו העוני ב-600 מיליון, המספר הגדול ביותר שמדינה בודדת הצליחה להפחית אי־פעם. היא עשתה זאת בצורה עקיפה, באמצעות בנייה של כל דבר - מכבישים ומפעלים ועד לבתי ספר ובתי חולים - שתרמה להעלאת התעסוקה וההכנסות.

המדינה חיסלה את העוני הקיצוני בערים (אם כי יוקר המחיה הגבוה בערים רבות גורם לכך שתושבים רבים עדיין חיים מהיד אל הפה). אלה שעדיין חיים מתחת לקו העוני הם בעיקר תושבי כפרים שאינם יכולים לעבוד מסיבות שונות, כמו זקנה ונכות, או מכיוון שהכפרים שלהם מרוחקים ועוינים. סיוע להם יצריך אמצעים ישירים יותר, ולא רק כסף.

הממשלה עושה זאת בעיקר דרך תוכנית הבטחת פרנסה - או, בכינוי שבה מכירים אותה הסינים, דיבאו. באופן עקרוני, מי שהכנסותיהם נמוכות מהמינימום הנדרש כדי לחיות בנוחות (הרמה הזאת נקבעת על ידי הרשויות המקומיות) מקבלים תשלום בסכום שיביא אותם לרמה הזאת. דיבאו התחילה כתוכנית ניסיונית (פיילוט) בערים ב-1994, והתרחבה לכפרים באמצע העשור שעבר ולסין כולה אחרי 2007. היא צמחה במהירות: מספר הכפריים שנהנו ממנה גדל פי יותר משלושה בין 2006 ל-2013; ההוצאות עליה גדלו פי שמונה. שני שלישים מאלה שהיו מתחת לקו העוני כשהצטרפו לתוכנית נמצאים כיום מעליו.

אדם מחטט בפח ברחובות אחת הערים בסין
בלומברג

ואולם רוב עניי סין אינם נהנים בכלל מהתוכנית. מחקר שפירסם הבנק העולמי באוגוסט מצא כי ב-2007–2009, רק 10% מהכפריים מתחת לקו העוני נכללו בתוכנית דיבאו (ז'נג עצמו לא נהנה ממנה). סביב שלושה רבעים מאלה שכן קיבלו תשלומים היו מעל לקו העוני. הנתונים אינם מדויקים, אך ברור שהרבה מההוצאות על התוכנית לא הגיעו למקום הנכון.

הרשויות מגבילות את היקף התשלומים

מערכת דיבאו גובשה על ידי הממשלה, אך יושמה על ידי הרשויות המקומיות, שיכולות להגביל את היקף התשלומים. המחקר מצא כי באזורים כפריים, הרף המקומי לזכאות לתשלומים נע בין 500 יואן ל-3,000 יואן בשנה (כלומר, מרמה הגבוהה מקו העוני לרמה הנמוכה ממנו משמעותית). ההוצאה לנפש אינה אחידה - מכמעט שום דבר במקומות מסוימים ועד ל-4,000 יואן לשנה באחרים. הבדלים ביוקר המחיה היו בין הגורמים לפערים האלה, אבל לא רק הם. למעשה, כפרים עשירים יותר נוטים להיות נדיבים יותר.

הפערים האלה גם הובילו לשחיתות. בדאינגהאן, שכן בן 68 של ז'נג אומר כי רק עשרה משקי בית בכפר נהנים מתשלומי דיבאו, כולם חברים של ראש המפלגה בכפר. "זה ממש לא הוגן", הוא אומר. זה גם נפוץ מאוד. ב-2012, הא גואוצ'יאנג, אז אחד מהמנהיגים הבכירים, אמר על ראשי הכפרים "הם לא עושים את העבודה שלהם. הם לא באמת מבינים מדוע משקי הבית בקשיים, והם נותנים את ההטבות של דיבאו לקרובים, חברים או אפילו לעצמם".

התוכנית, אם כן, לא עוזרת רבות להוצאתם של יותר אנשים מהעוני. המחקר של הבנק העולמי טוען כי כל עשרה יואן שמוצאים על מערכת דיבאו צימצמו את הפער בין ההכנסה של אדם עני לבין הרף המקומי של דיבאו ביואן אחד בלבד, ל-2.4 יואן - הישג עלוב למדי.

באחרונה התחיל המצב להשתפר. הממשלה הקימה מערכת של הצלבת מידע של טופסי הבקשה עם מסמכים רשמיים אחרים כדי למנוע הונאות. המערכת הזאת אירגנה את הביורוקרטיה ויצרה מסד נתונים לכל תושבי הכפרים שנמצאים מתחת לקו העוני. הרשויות המקומיות נהגו לשאת בעיקר העלויות של דיבאו. כעת הממשלה המרכזית מממנת שני שלישים, מה שעשוי לחזק את המאמצים לשפר את התוכנית.

אך צריך לעשות עוד. "עלינו לשפר את איכות הנתונים ובאמת לפתור את הסוגיה של במי אנחנו תומכים", אומר ליו יונגפו, בכיר במאבק בעוני בבייג'ין. המטרה של חיסול העוני בכפרים עד 2020 לא צפויה להיות מושגת ללא רפורמה בדיבאו.

בדאינגהאן, החקלאים לא אופטימיים. כשהם נשאלים לגבי הרעיון של הוצאת כולם מהעוני בתוך חמש שנים, ז'נג ושכנו מסתכלים זה על זה בבלבול, ואז מחייכים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#