ממציאים מחדש את התאגיד הקפיטליסטי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סדר עולמי חדש

ממציאים מחדש את התאגיד הקפיטליסטי

אחרי 100 שנה של דומיננטיות, מודל החברה הציבורית מראה סימני עייפות, והמודל הפרטי שמובילים הסטארט-אפים החדשניים מאיים לתפוס את מקומו. סדר עולמי חדש ■ כתבה רביעית בסדרה

תגובות

עכשיו, כשאובר מאיימת על המקצוע שלהם, נהגי המוניות של לונדון זועפים מתמיד. בינתיים, מלונאים בכל העולם מנסים להתמודד עם Airbnb, ויצרניות תוכנה נאבקות במחשוב בענן. בתעשיות רבות, החדשנים ממציאים מחדש את דרך העבודה של חברות. ובאופן פחות בולט, אבל לא פחות חשוב, הם גם ממציאים מחדש את המהות - מה זה להיות חברה.

בעבור מנהלים רבים, החיים התאגידיים ממשיכים להיות קשורים לעסקות עם משקיעים אנונימיים בדרך כלל, שרבים מהם מיוצגים על ידי מנהלי קרנות שקונים ומוכרים מניות הנסחרות בבורסה. ואולם בחברות חדשניות, הבעלות והאחריות שלובות זו בזו - המייסדים, צוות העובדים והמשקיעים מחזיקים בבעלות באופן ישיר. הגישה הזאת עדיין בחיתוליה, אך אם היא תתפשט, היא עשויה לחולל מהפך באופן שבו חברות מתנהלות.

חלל עבודה של WeWork בניו יורק
WeWork

המשיכה במודל הזה נובעת בין היתר מאי-שביעות הרצון הגוברת מהחברה הציבורית. נכון, החברות הציבוריות הטובות ביותר הן ארגונים יוצאים מן הכלל. יש בהם איזון בין תוצאות רבעוניות ששומרות על ערנות החברה להשקעות ארוכות טווח ששומרות על הצמיחה. הן יוצרות זרם של מנהלים מוכשרים ופרויקטים חדשנים. הן יכולות לנייד כישורים והון.

אבל אחרי מאה שנה של דומיננטיות בלתי-מעורערת, מודל החברה הציבורית מראה סימני עייפות. אחת הסיבות לכך היא שמנהלים נוטים להציב את האינטרסים שלהם בעדיפות עליונה. מהפכת הערך לבעלי המניות של שנות ה-80 אמורה היתה לפתור זאת באמצעות מתן תמריצים למנהלים כדי שיחשבו כמו בעלי מניות, אך היא לא הניבה את התוצאה הרצויה. כשבאמתחתם אופציות רבות למניות, מנהלים התנהגו במקום זאת כמו רוצחים שכירים, ודאגו לכך שמחיר המניה יעלה ויגדיל את הכנסותיהם.

מנהלי הקרנות מתקשים לעקוב

עלייתם של המוסדות הפיננסיים הגדולים (שמחזיקים כ-70% משווי שוקי המניות בארה"ב) החלישה עוד יותר את הקשר בין האנשים שמחזיקים בחברות לבין החברות עצמן. מנהלי קרנות צריכים להתמודד עם שורה ארוכה של מתווכים - מרגולטורים ועד לעובדי החברה, ולכל שכבה יש אינטרסים לשרת ורנטות להוציא. אין פלא שמנהלי הקרנות בדרך כלל אינם מצליחים לעקוב אחר חברות פרטיות.

סיבה נוספת היא שההנפקות הציבוריות נהפכו לתהליך מייגע. הרגולטורים התרבו מאז שערוריית אנרון ב-2001–2002, והמשבר הפיננסי של 2007–2008. אף שהשווקים לפעמים מסתכלים על הטווח הארוך, מנהלים רבים חשים שהמשרה שלהם תלויה בתוצאות קצרות טווח, רבעון אחר רבעון.

אינטרסים מנוגדים, ראייה קצרת טווח ורגולציה גובים כולם מחיר. זוהי בעיה בתקופה שבה חברות ציבוריות נאבקות להוציא רווחים מפעילותן. ב-30 השנים האחרונות הרווחים של חברות במדד S&P 500 של החברות האמריקאיות הגדולות צמחו בקצב של 8% בשנה. עכשיו, רבעון שני ברציפות, הם צפויים ליפול בכ-5%. מספר החברות שנסחרות בבורסות המניות בארה"ב ירד במחצית מאז 1996, בין היתר בגלל מיזוגים ורכישות, אך גם משום שמנהלים מוכשרים מעדיפים שהחברה שלהם תישאר בידיים פרטיות.

אין זה מקרי שסוגים אחרים של מבנים תאגידיים נהפכים לנפוצים יותר. החברות המשפחתיות זכו לתחיה מחודשת ואנשי עסקים מתנסים במבנה היברידי שבו חלק מהחברה מונפק אך היא נשארת בשליטה פרטית. משקיעים חכמים, כמו ג'ורג' פאולו למאן מ-3G קפיטל, מתמחים ברכישת חברות ציבוריות וניהולן כמו חברות פרטיות, עם צוות מצומצם והתמקדות בטווח הארוך.

ואולם החלופה המעניינת ביותר לחברות הפרטיות היא זן חדש של סטארט־אפים בעלי פוטנציאל גבוה שזכו לכינויים אקזוטיים כמו "חדי קרן" ו"איילות". באותן ערים שבהן פורד, קראפט והיינץ בנו אימפריות לפני מאה שנה, מקימים אלפי צעירים חברות חדשות במשרדים זמניים, כשמה שמזין אותם הוא בעיקר קפה וחלומות. החברות שלהם הן חלוצות של מבנה ארגוני חדש.

ההבדל העיקרי טמון בבעלות: בעוד איש אינו יודע בדיוק מי הבעלים של חברות ציבוריות, סטארט־אפים עושים מאמצים גדולים להגדיר מי מחזיק במה. בשלב מוקדם בחייה של החברה, המייסדים והעובדים הראשונים מחזיקים בנתח הגדול - והם נותנים לעובדים תמריצים בצורת נתחי בעלות או מענקים לפי ביצועים. זה היה נכון לגבי סטארט־אפים, אך כיום הזכויות ותחומי האחריות מוגדרים בקפידה בחוזים שעליהם חתומים עורכי דין. השיטה הזו יוצרת תרבות של נאמנות, עבודה קשה ואחווה. מכיוון שאלה חברות פרטיות ולא ציבוריות, מצבן נמדד לפי מדדי ביצועים (כמו כמה מוצרים הן מייצרות) במקום לפי סטנדרטים חשבונאיים.

חברות חדשות גם מנצלות טכנולוגיה חדשה שמאפשרת להן להיהפך לגלובליות בלי להיות גדולות. בעבר סטארט-אפים היו צריכים לקבל את ההחלטה הקשה מתי להשקיע בנכסים גדולים כמו נדל"ן ומערכות מחשוב. כיום הם יכולים להתרחב מהר מאוד על ידי רכישת שירותים רק כשהם זקוקים להם. הם יכולים להתאגד ברשת בכמה מאות דולרים, לגייס כסף באתרי מימון המונים כמו קיקסטארטר, לגייס מתכנתים מ-Upwork, לשכור שרתים מאמזון, למצוא יצרנים בעליבאבא, לארגן מערכות תשלומים בסקוור, ולהתחיל מיד לכבוש את העולם. כך, למשל, ויזיו היה מותג הטלוויזיות הנמכר ביותר בארה"ב ב-2010 עם 200 עובדים בלבד, ומפתחת ווטסאפ שיכנעה את פייסבוק לרכוש אותה ב-19 מיליארד דולר, אף שהיו לה פחות מ-60 עובדים והכנסות של 20 מיליון דולר.

החברות הציבוריות יצחקו אחרונות

שלושה סייגים עומדים בפני הרעיון שלפיו מתחוללת כאן מהפכה. הראשון הוא שהמגמה הזאת מורגשת רק בפינה מסוימת של עמק הסיליקון, אם כי הכלכלה החדשנית הזאת נכנסת גם לזרם המרכזי של העסקים. סטארט-אפים נמצאים בכל הענפים העסקיים, ממשקפיים (ורבי פרקר) ועד לפיננסים (סימפוני). Airbnb הלינה כמעט 17 מיליון אורחים בקיץ האחרון, ואובר מסיעה מיליוני אנשים בכל יום; WeWork, שמשכירה משרדים לסטארט-אפים, השכירה שטחים ל-30 אלף עובדים ב-56 סניפיה ב-17 ערים בעולם.

הסייג השני הוא שהחברות הציבוריות יהיו אלה שיצחקו אחרונות, משום שרוב הסטארט־אפים רוצים בסופו של דבר להיות מונפקים או למכור את עצמם לחברה ציבורית. למעשה, יותר ויותר חברות רוצות להישאר פרטיות - ומגלות שקל יותר לגייס כסף בלי לפנות לבורסות. חברות הטכנולוגיה שמונפקות בארה"ב עושות זאת כיום אחרי 11 שנה, לעומת ארבע שנים בלבד ב-1999. גם כשהן כן מונפקות בסופו של דבר, יזמי ההיי־טק ממשיכים לשלוט בהן באמצעות מניות מסוג A.

הבעיה השלישית היא שהבעלות על החברות החדשות האלה מנותקת מיתר הכלכלה. חברות ציבוריות מספקות לאנשים נתח בקפיטליזם. סצנת הסטארט-אפ נשלטת על ידי קליקה של יזמי הון סיכון שמקבלים גישה מועדפת. זה נכון, אבל אנשים רגילים יכולים להשקיע בסטארט-אפים באופן ישיר באמצעות פלטפורמות כמו SeedInvest, או בעקיפין דרך קרנות נאמנות מהזרם המרכזי כמו טי.רואו פרייס, שקונה בהן נתח בשלבים ההתחלתיים.

הסטארט-אפים של ימינו לא יעשו הכל בדרך שלהם. לחברות ציבוריות יש המקום שלהן, במיוחד בתעשיות עתירות הון כמו נפט וגז. סטארט־אפים רבים ייכשלו באופן בלתי-נמנע, כולל כמה מהמפורסמים ביותר. ואולם הגישה שלהם לבניית עסק תעזור להם לשרוד ותשרת כתוספת לארגז הכלים הקפיטליסטי. Airbnb, אובר והשאר מתאימות יותר לרשתות וירטואליות וטכנולוגיות שמשתנות במהירות. הן החלוצות של חברה מהסוג שיכול לעשות עבודה טובה יותר בהפיכת חלומות לעסקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#