איך ייראו חיינו בעידן הפוסט קפיטליסטי? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך ייראו חיינו בעידן הפוסט קפיטליסטי?

בלבו של השינוי נמצאות טכנולוגיית המידע, דרכים חדשות לעבוד וכלכלת השיתוף ■ הדרכים הישנות לא ייעלמו במהירות - ואולם אפשר לחלום על אוטופיה ■ מאמר מקדים לספר "פוסט־קפיטליזם" שייצא בסוף יולי

84תגובות

הדגלים האדומים והמארש של סיריזה במשבר היווני, והציפיות כי הבנקים ביוון יולאמו, החיו לרגע חלום מהמאה ה-20: הריסתו של השוק בידי כוחות חיצוניים. במשך רוב רובה של המאה הקודמת היתה זו אמונתו של השמאל שרגע זה יהיה השלב הראשון של כלכלה פוסט־קפיטליסטית. הכוח החיצוני שיופעל על השוק יהיה זה של מעמד העובדים - שיפעילו אותו בקלפיות או מעל גבי בריקדות. המנוף למימושו יהיה המדינה. ההזדמנות תגיע באמצעות שרשרת של קריסות כלכליות.

במקום זאת, ב-25 השנים האחרונות מה שהתמוטט היה הפרויקט של השמאל. השוק השמיד את תוכניתו; האינדיבידואליזם החליף את הקולקטיביזם והסולידריות; כוח העבודה אדיר הממדים נראה כמו פרולטריון אך אינו חושב או מתנהג ככזה.

אי־אף־פי

מתנגדי הקפיטליזם שעברו את התהליך הזה סבלו מטראומה. ואולם תוך כדי כך יצרה הטכנולוגיה נתיב יציאה חדש, ששרידי השמאל הישן והכוחות המושפעים ממנו צריכים לאמץ ללבם או למות. קפיטליזם, התברר, לא יחוסל בכפייה. הוא יימחה באמצעות יצירת משהו דינמי יותר שקיים כבר באופן נסתר במערכת הישנה, ולבסוף יפרוץ החוצה ויעצב מחדש את הכלכלה על בסיס ערכים והתנהגויות חדשים. אני קורא לדבר הזה פוסט־קפיטליזם.

כמו במהלך סיומו של העידן הפיאודלי לפני 500 שנה, תואץ החלפתו של הקפיטליזם באמצעות זעזועים חיצוניים ותעוצב על ידי עלייתו של סוג חדש של אדם. התהליך כבר החל.

פוסט־קפיטליזם אפשרי בגלל שלושה שינויים שהביאה עמה טכנולוגיית המידע ב-25 השנים האחרונות. ראשית, היא הפחיתה את הצורך בכוח עבודה, טישטשה את הגבולות בין עבודה ופנאי והקטינה את הקשר בין עבודה לשכר. הגל הבא של אוטומציה - שמתעכב מפני שהמבנה החברתי שלנו אינו יכול לשאת בתוצאות שלו - יפחית במידה עצומה את כמות העבודה הנדרשת כדי לספק חיים ברמה טובה לכל.

שנית, המידע שוחק את יכולת השוק לתמחר בצורה נכונה. השווקים מבוססים על מחסור במשאבים, ואילו מידע קיים בשפע. מנגנון ההגנה של המערכת הוא ליצור מונופולים - כמו ענקיות הטכנולוגיה - בקנה מידה שלא נראה ב-200 השנים האחרונות, אך מונופולים אלה לא יכולים לשרוד זמן ממושך. באמצעות בניית מודלים עסקיים והערכות שווי המבוססים על תפיסה והפרטה של כל המידע המופק בחברה, חברות כאלו מקימות מגדלים תאגידיים רעועים שעומדים בסתירה לצורך הבסיסי ביותר של האנושות - להשתמש ברעיונות באופן חופשי.

שלישית, אנו עדים לעלייתו של ייצור משותף - של סחורות, שירותים וארגונים שאינם עונים יותר לתכתיבים של השוק ולהיררכיה הניהולית. מוצר המידע הגדול ביותר בעולם - ויקיפדיה - יוצר על ידי מתנדבים בחינם, וחיסל את עסקי האנציקלופדיה, תוך שהוא שולל מעסקי הפרסום הכנסה המוערכת ב-3 מיליארד דולר בשנה.

באופן כמעט לא נראה לעין, בפינות נסתרות של מערכת השוק, אזורים שלמים של חיים כלכליים מתחילים לנוע לפי מקצב שונה. מטבעות מקבילים, מאגרי זמן (עבודה), קואופרטיבים וניהול עצמאי של תחומי מגורים הולכים ומתרבים, ללא שכלכלנים מקצועיים יתנו את דעתם עליהם, ולעתים כתוצאה ישירה מקריסת המבנים הישנים בתקופה שלאחר המשבר של 2008.

כלכלה חדשה כזאת אפשר למצוא רק אם מחפשים ממש קשה. ביוון מיפתה עמותה עממית את הקואופרטיבים של מזון, יצרנים חלופיים, מטבעות מקבילים ומערכות מקומיות להחלפת מוצרים, ומצאה יותר מ–70 פרויקטים רציניים ומאות מיזמים קטנים יותר, מסקווטים (דירות שפלשו אליהן), דרך שיתוף נסיעות במכוניות ועד גני ילדים בחינם. בכלכלה של הזרם המרכזי פעילות זאת אינה נחשבת לפעילות כלכלית - אבל זו בדיוק הנקודה. המיזמים האלה קיימים מכיוון שהם סוחרים - גם אם באי־יעילות - במטבע של הפוסט־קפיטליזם: זמן פנוי, פעילות מרושתת ודברים בחינם. נראה עלוב, בלתי־רשמי ואפילו מסוכן לבסס על דבר כזה מערכת חלופית שלמה לכלכלה הגלובלית, אבל כך גם היו כסף ואשראי בתקופתו של אדוארד השלישי.

תת־תרבות עסקית חדשה שלמה נוצרה בעשר השנים האחרונות, שאותה מכנה המדיה "כלכלת השיתוף". מילות באזז כמו "קומונס" (בעלות שיתופית) ו"ייצור בין עמיתים" נזרקות לחלל, ואין כמעט מי שישאל מה משמעות התפתחות זו עבור הקפיטליזם עצמו.

אני מאמין כי כל אלה מספקים נתיב בריחה - אבל רק אם פרויקטים קטנים אלה יטופחו, יקודמו ויוגנו באמצעות שינוי מהותי בדרך הפעולה של ממשלות. את כל זה צריך להניע שינוי מחשבתי - בנושאי הטכנולוגיה, הבעלות והעבודה. כך, משניצור את המרכיבים של המערכת החדשה, נוכל לומר לעצמנו ולאחרים: "זהו כבר לא מנגנון ההישרדות שלי, המקום להסתתר בו מהעולם הניאו־ליברלי; זוהי דרך חדשה לחיות בתהליך של יצירה".

הניאו-ליברליזם הרג את החדשנות

הקריסה של 2008 יצרה במערב שפל כלכלי ממושך יותר מהשפל הגדול ב–1929–1933. כלכלני הזרם המרכזי מבועתים מהאפשרות של דריכה במקום בטווח הארוך. זעזועי המשנה משסעים את אירופה לגזרים. הפתרון שנגזר היה צנע משולב בהדפסת כסף. הוא נכשל. במדינות המוכות ביותר, מערכות הפנסיה הושמדו, גיל הפרישה יועלה ל–70, והחינוך מופרט, כך שמי שמסיים לימודים כבול לשארית חייו לפירעון חובות. השירותים שנותנות המדינות נשחקים בהדרגה ומיזמי תשתית מוקפאים.

רבים עדיין מתקשים להבין את משמעות המלה צנע. המשמעות היא לא רק שמונה שנים של קיצוץ בהוצאות, כמו בבריטניה, או אפילו לא הקטסטרופה החברתית שנכפתה על יוון. צנע הוא הפחתה של השכר, השכר החברתי ורמת החיים במערב למשך עשרות שנים, עד שיגיעו לרמה של מעמדות הביניים בסין ובהודו, שנמצאים בעלייה.

בה בעת, בהיעדר מודל חלופי, התנאים למשבר הולכים ומצטברים. השכר הריאלי נפל או דרך במקום ביפן, דרום גוש היורו, ארה"ב ובריטניה. מערכת בנקאות הצללים נבנתה מחדש, והיא גדולה משהיתה ב-2008. הרגולציה הדורשת מבנקים להגדיל רזרבות דולדלה או נדחתה. חברי המאיון העליון התעשרו עוד יותר.

ניאו־ליברליזם נהפך למערכת המתוכננת לייצר קטסטרופות כלכליות חוזרות. גרוע מכך, הוא שבר את הדפוס בן 200 השנים של קפיטליזם תעשייתי שבו משבר כלכלי מוליד צורות חדשות של חדשנות טכנולוגית שמיטיבה עם כולם.

הסיבה לכך היא שניאו־ליברליזם היה המודל הכלכלי הראשון ב-200 שנים שמבוסס על דיכוי השכר וניתוץ הכוח החברתי וכוח עמידתו של מעמד העובדים. אם נבחן את תקופות השגשוג הכלכלי - שנות ה-50 במאה ה-19 באירופה, תחילת המאה ה-20 ושנות ה–50 של המאה ה-20 ברחבי העולם - נגלה כי כוחה של העבודה המאורגנת אילץ את היזמים והתאגידים להפסיק לנסות להחיות מודלים עסקיים מיושנים שכללו קיצוץ שכר, ולייצר חדשנות בדרכם לצורה חדשה של קפיטליזם.

התוצאה היא שבכל תקופת צמיחה ניתן למצוא סינתזה של אוטומציה, שכר גבוה יותר וצריכה של מוצרים עתירי ערך. כיום אין לחץ מצד כוח העבודה, והטכנולוגיה במרכז גל החדשנות הנוכחי אינה דורשת הגדלת צריכה, או העסקה מחדש של כוח העבודה הישן במשרות חדשות.

המידע הוא מכונה לשחיקת מחירם של דברים והקטנת זמן העבודה הנחוץ לתמוך בחיים על פני האדמה. כתוצאה מכך, חלקים גדולים מבעלי העסקים נהפכו לניאו־לודיטים. בעומדם בפני האפשרית של הקמת מעבדות לריצוף גנטי, הם בחרו להקים בתי קפה, סלונים לטיפוח ציפורניים וחברות לאספקת עובדי ניקיון; מערכת הבנקים, מערכת התכנון והתרבות הניאו־ליברלית מתגמלת בראש ובראשונה את יוצריהן של משרות דלות ערך ועתירות שעות עבודה.

החדשנות קיימת, אך היא לא עוררה עדיין את הגל החמישי של צמיחה עבור הקפיטליזם שהיה צפוי בהתבסס על הדפוס ההיסטורי. הסיבות לכך נעוצות בטבעה של טכנולוגיית המידע.

אנו מוקפים לא רק במכונות אינטליגנטיות, כי אם גם בשכבה חדשה של מציאות הנסבה על מידע. מטוס, לדוגמה, מוטס על ידי מחשב; הוא תוכנן, נבדק ויוצר וירטואלית מיליוני פעמים; הוא משדר ליצרן מידע בזמן אמת. על סיפונו נמצאים אנשים שבוהים במסכים המחוברים (בחלק מהמדינות) לאינטרנט.

מהקרקע הוא נראה כמו ציפור מתכת לבנה כפי שהיה בתקופת סרטי ג'יימס בונד הראשונים. אולם כיום הוא מכונה אינטליגנטית ומרושתת. הוא מייצר תוכן ומוסיף ערך מבוסס מידע ולא רק ערך פיזי לעולם. בטיסת עסקים עמוסה, כשכולם בוחנים גיליונות אקסל או פאואר פוינט, תא הנוסעים הוא בית חרושת למידע.

רויטרס

קפיטליזם לא קפיטליסטי

אולם מה שווה כל המידע הזה? לא תמצאו לכך תשובה בחשבונות: קניין רוחני מוערך בשיטות החשבונאיות המודרניות בשיטה של ניחוש. מחקר שנערך עבור מכון SAS ב-2013 גילה כי לא ניתן לאמוד את ערכו הכלכלי של מידע, מכיוון שלא ניתן לדעת באמת מה עלות האיסוף שלו, ערך השוק שלו או ההכנסה העתידית ממנו. אפשר להסביר לבעלי המניות מה שווים הנתונים שלהם רק באמצעות שיטה חשבונאית שכוללת תועלת לא־כלכלית וסיכונים. משהו פגום בהיגיון שאנחנו משתמשים בו כדי לחשב את ערכו של הדבר החשוב ביותר בעולם המודרני.

ההתקדמות הטכנולוגית הגדולה של ראשית המאה ה–21 כוללת לא רק אובייקטים ותהליכים חדשים, אלא גם כאלה ישנים שנהפכו לחכמים. תוכן הידע של מוצרים נהפך לבעל ערך גבוה יותר מהערך הפיזי של המרכיבים שלהם. ערך זה נמדד, עם זאת, בשימושיות שלו, ולא כערך חליפין או ערך נכס. בשנות ה–90, כלכלנים וטכנולוגים התחילו להעלות את הסברה כי תפקיד חדש זה של מידע יוצר סוג חדש, "שלישי", של קפיטליזם - השונה מקפיטליזם תעשייתי כפי שקפיטליזם תעשייתי היה שונה מקפיטליזם המסחר והעבדות של המאה ה–17 וה–18. ואולם את הדינמיקה של הקפיטליזם הקוגניטיבי הזה הכלכלנים התקשו לתאר, ומסיבה טובה. הדינמיקה שלו היא באופן מהותי בלתי־קפיטליסטית.

במשך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, כלכלנים ראו במידע "רכוש הציבור". ממשלת ארה"ב אף החליטה כי אסור להפיק רווחים מפטנטים, רק מתהליך הייצור עצמו. לאחר מכן התחלנו להבין את מהותו של קניין רוחני. ב–1962 קנת ארו, גורו הכלכלה של הזרם המרכזי, אמר כי בכלכלת שוק חופשי מטרת המצאתם של דברים היא לייצר זכויות קניין רוחני.

כך, אם כלכלת שוק חופשי וקניין רוחני מובילה ל"תת־ניצול של מידע" כפי שטען ארו, כלכלה שמבוססת על ניצול מלא של מידע לא יכולה לסבול את השוק החופשי או זכויות אבסולוטיות על קניין רוחני. המודל העסקי של כל ענקיות הדיגיטל המודרניות מתוכנן למנוע שפע של מידע.

ואף על פי כן המידע נמצא בשפע. מוצרי מידע ניתנים להעתקה באופן חופשי. לאחר שמייצרים דבר, אפשר להעתיק/להדביק אותו עד אינסוף. קובץ מוזיקה או מסד הנתונים הענקי שבאמצעותו מייצרים מטוס נוסעים הם בעלי עלויות ייצור; אולם עלות השכפול שלהם מתקרבת לאפס. לפיכך, אם מנגנון המחיר הנורמלי של הקפיטליזם אמור להישמר על פני זמן, גם מחיר הייצור צריך ליפול לאפס.

במשך 25 השנים האחרונות הכלכלה נאבקה עם בעיה זאת: הכלכלה של הזרם המרכזי מבוססת על מצב של מחסור, אך הכוח הדינמי ביותר בעולם המודרני שלנו נמצא בשפע, וכפי שאמר הגאון ההיפי סטיוארט ברנד פעם: "הוא רוצה להיות חופשי".

לצדו של העולם שבו יש מונופוליזציה וניטור של מידע על ידי תאגידים וממשלות, מתפתחת דינמיקה שונה סביב המידע: מידע כטובין חברתיים, הניתן בחינם בנקודת השימוש, בלי שאפשר יהיה לקחת בעלות עליו, לנצלו או לתמחרו. סקרתי מאמצים של כלכלנים וגורואים עסקיים לבנות מסגרת עבודה להבנת הדינמיקה של כלכלה המבוססת על מידע שופע בבעלות חברתית, ואולם מי שחשב על זה לראשונה היה כלכלן בן המאה ה-19 בתקופת הטלגרף ומנוע הקיטור. שמו? קרל מרקס.

ארגון וידע חשובים יותר מייצור ומכונות

בחיבורו "The Fragment On Machines" דימיין מרקס כבר ב-1858 כלכלה שבה התפקיד העיקרי של מכונות הוא ייצור, והתפקיד העיקרי של בני אדם הוא לפקח עליהן. בכלכלה כזו, הוא הבהיר, הכוח היצרני העיקרי יהיה מידע. הכוח היצרני של מכונות כמו מכונת טוויית כותנה, הטלגרף וקטר הקיטור לא תלוי במידת העבודה שנדרשה לייצר אותם אלא במצבו של הידע החברתי. במלים אחרות, ארגון וידע תרמו לכוח הייצור יותר מהעבודה של ייצור והפעלת המכונות.

בהתחשב בכך שהמרקסיזם, לימים, נהפך לתיאוריה על ניצול המבוסס על גניבת זמן של עובדים — זוהי הכרזה מהפכנית. היא אומרת כי השאלה הגדולה היא לא מהו הרווח לעומת השכר, אלא מי שולט במה שמרקס כינה "כוח הידע".

בכלכלה שבה מכונות עושות את רוב העבודה, טבעו של הידע שטמון במכונות חייב, הוא כותב, להיות חברתי. בניסוי מחשבתי דימיין מרקס את יצירתה של מכונה אידיאלית, שפועלת לנצח ואינהעולה דבר. מכונה שיכולה להיבנות במחיר אפסי תוריד בסופו של דבר את המחיר, הרווח ועלות כוח האדם של מה שהיא מייצרת.

לאחר שמבינים שמידע הוא פיזי, ושתוכנה היא מכונה, ושמחירי אחסון, רוחב פס וכח עיבוד קורסים בקצב מעריכי, ערכה של התיאוריה של מרקס מתחוור. אנחנו מוקפים במכונות שעולות כלום ויכולות, אם נרצה בכך, להתקיים לנצח.

בהרהורים אלה, שפורסמו רק באמצע המאה ה–20, מרקס דימיין שהמידע יאוחסן וישותף במשהו שנקרא "אינטלקט כללי" - המוח של כל אדם על פני כדור הארץ המקושר באמצעות ידע חברתי, שבו כל שדרוג מיטיב עם כל אדם. בקצרה, הוא דימיין משהו קרוב לכלכלת המידע שבה אנו חיים כיום. "יצירתה", הוא כתב, "תעיף את הקפיטליזם לשמים".

עם השינוי בתנאים בשטח, הדרך אל מעבר לקפיטליזם שאותה דימיין השמאל הישן אבדה. אולם דרך חדשה נפתחה. ייצור שיתופי, באמצעות רשת טכנולוגית להפקת מוצרים ושירותים שעובדים רק כשהם ניתנים בחינם, או משותפים, מגדירה את הנתיב אל מעבר לשיטת השוק. המדינות יידרשו ליצור את מסגרת העבודה - כפי שנוצרה מסגרת העבודה לפועלי בתי חרושת, מטבעות וסחר חופשי בתחילת המאה ה-19. המגזר הפוסט־קפיטליסטי יוכל להתקיים בדו־קיום עם מגזר השוק במשך עשורים, אולם השינוי שמתרחש הוא גדול.

בלומברג

אי-אפשר לעצור 
את המידע

רשתות יכולות להוות בסיס לשיטה שונה משיטת השוק, שמשכפלת את עצמה ואינה צריכה להיווצר מחדש מדי בוקר על מסך המחשב של קומיסר. השינוי ידרוש את מעורבות המדינה, השוק והייצור המשותף שמעבר לכלכלת שוק. כדי שזה יקרה, השמאל כולו, מקבוצות מחאה ועד מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות מהזרם המרכזי, יצטרכו לעבור קונפיגורציה מחדש. ברגע שאנשים יתחילו להבין את ההיגיון במעבר הפוסט־קפיטליסטי, רעיונות כאלה לא יהיו יותר רכוש השמאל — אלא תנועה רחבה בהרבה, שעבורה אנו זקוקים לתוויות חדשות.

מה יכול לגרום לזה לקרות? בשמאל הישן מי שהניע את השינוי היה מעמד העובדים בתחום הייצור. לפני יותר מ–200 שנה, העיתונאי הרדיקלי ג'ון תלוול הזהיר את האנשים שבנו את בתי החרושת האנגליים כי הם יצרו צורה חדשה ומסוכנת של דמוקרטיה: "כל מפעל גדול ובית חרושת הוא סוג של חברה פוליטית, ששום פעולה של הפרלמנט לא יכולה להשתיקה, ואף בית משפט אינו יכול לפרק".

כיום החברה האנושית כולה היא בית חרושת. כולנו משתתפים ביצירה וביצירה מחדש של מותגים, נורמות ומוסדות שמקיפים אותנו. בה בעת רשתות התקשורת החיוניות לעבודת היומיום והרווח הנגזר ממנה עמוסות בידע משותף ובהתמרמרות. כיום זוהי הרשת - כמו המפעל לפני 200 שנה - ש"אי־אפשר להשתיק או לפרק".

אמת, מדינות יכולות לכבות את פייסבוק, טוויטר ואפילו את האינטרנט או הרשת הסלולרית כולה, בזמן משבר, ולשתק בכך את הכלכלה, ואפשר לאחסן ולנטר כל קילובייט של מידע שאנו מפיקים.ואולם, הן אינן יכולות לאכוף מחדש את החברה ההיררכית, המונעת תעמולה כמו לפני 50 שנה, למעט - כמו בסין, צפון קוריאה או איראן - אם הן בוחרות לוותר על חלקים מהחיים המודרניים. זה יהיה, כפי שהסוציולוג מנואל קרטלס קורא לזה, כמו לנסות לנתק את המדינה מרשת החשמל.

באמצעות יצירת רשת של מיליוני אנשים מקושרים, שמנוצלים פיננסית אבל מצוידים בידע האנושי כולו במרחק החלקת אצבע אחת, האינפו־קפיטליזם יצר סוג חדש של סוכן שינוי בהיסטוריה: האדם המשכיל והמקושר.

זהו לא רק שינוי כלכלי. צריך גם להתמודד עם ההתחממות הגלובלית ופצצות הזמן הדמוגרפיות והתקציביות. ואולם אני מתמקד במעבר הכלכלי שהתעורר כתוצאה מהמידע, מכיוון שעד כה הוא נדחק לשוליים. כלכלת השיתוף הוגדרה כנישה ואובססיה לעתידנים, ואילו "הילדים הגדולים" של הכלכלה השמאלית המשיכו לבקר את הצנע.

כיצד אנו מתארים לעצמנו את השינוי הקרב ובא? ההשוואה הסבירה היחידה שיש לנו הוא החלפת הפיאודליזם בקפיטליזם - והודות לעבודתם של אפידמיולוגים, גנטיקאים ומנתחי מידע, אנחנו יודעים הרבה יותר על השינוי ההוא משידענו לפני 50 שנה, כשמי שחקר אותו היו מומחים למדעי החברה. הדבר הראשון שעלינו להכיר בו הוא ששיטות שונות של ייצור נבנות סביב דברים שונים. פיאודליזם היה מערכת כלכלית שהמבנה שלה נתמך על ידי מנהגים וחוקים הנוגעים ל"מחויבות". קפיטליזם נבנה על ידי משהו כלכלי טהור: השוק. אנו יכולים לחזות, על פי כן, שפוסט־קפיטליזם - שמותנה בקיומו של שפע משאבים - לא יהיה סתם צורה נוספת של כלכלת שוק מורכבת. עם זאת, קשה לדעת בבירור איך היא תיראה.

קובי קנטור

המוות השחור כיום הוא אקלים וההזדקנות

אני לא מתכוון להתחמק מהשאלה איך תיראה הכלכלה הפוסט־קפיטליסטית; אפשר להתוות את הקווים הכלליים שלה ל-2075, נגיד. ואולם, אם חברה כזאת תיבנה על חירות אנושית, ולא על כלכלה, דברים בלתי־צפויים יעצבו אותה: שינויים ביחסי מגדר, מין ובריאות, למשל. קשה לנחש את הלך רוחם של בני האדם בעתיד, כפי שוויליאם שייקספיר לא יכול היה להמציא דמויות כמו אלה שמופיעות בספריו של צ'רלס דיקנס. מה שכן אפשר הוא לראות את התחלת שבירתם של מחסומים הקשורים למיניות, עבודה, יצירתיות והאני מסוף המאה ה-20, ולנחש איך יתפתחו בני האדם מכאן ואילך.

המודל הפיאודלי של חקלאות סבל ממגבלות סביבתיות ולאחר מכן ספג זעזוע חיצוני גדול - המוות השחור. המגיפה עוררה זעזוע דמוגרפי - לא היו מספיק עובדי אדמה, והשכר שלהם עלה והפך את אכיפתה של מערכת ההתחייבויות הפיאודלית לבלתי־אפשרית. המחסור בכוח אדם אילץ את בני האדם להמציא חידושים טכנולוגיים. טכנולוגיות כמו דפוס וחשבונאות תמכו בעלייתו של קפיטליזם המסחר; כרייה, המצפן וספינות מהירות איפשרו את יצירתו של עושר בר־סחר; המתמטיקה והשיטה המדעית איפשרו את הגדלת פריון העבודה.

כסף ואשראי היו הבסיס של השיטה החדשה. בפיאודליזם, חוקים ומנהגים רבים דווקא התעלמו מהכסף בכוונה; האשראי נחשב לחטא. כשהכסף והאשראי פרצו מהשוליים ויצרו מערכת שוק, זה נראה כמו מהפכה. ומה שהעניק למערכת את האנרגיה שלה היה הגילוי של מקור בלתי־נדלה לעושר זמין לכל - ביבשת אמריקה.

הצירוף של כל הגורמים האלה איפשר לאנשים שנדחקו לשוליים תחת הפיאודליזם - הומניסטים, מדענים, אומנים, עורכי דין, מטיפים רדיקלים ומחזאים בוהמייניים כמו שייקספיר - להוביל את השינוי החברתי. ברגע המפתח הפסיקה המדינה לעמוד בדרכו של השינוי והפכה למקדמת שלו.

כיום, הדבר ששוחק את הקפיטליזם, אף שאינו מופיע כגורם בעל חשיבות בכלכלה של הזרם המרכזי, הוא המידע. רוב החוקים הקשורים למידע מגדירים את הזכות של תאגידים לצבור אותו ומעניקים למדינות זכות לגשת אליו, בלי שום התייחסות לזכויות האנוש של אזרחיהן. המקבילה של מכונת הדפוס והשיטה המדעית היא טכנולוגיית המידע וזליגתה לשאר טכנולוגיות, מגנטיקה ועד שירותי בריאות, חקלאות וסרטים, שעבורן היא מפחיתה עלויות.

המקבילה המודרנית של התנוונותו של הפיאודליזם לקראת סוף חייו היא העיכוב בהמראתה של המהפכה התעשייתית השלישית, שבה היתה העבודה להיעלם לטובת אוטומציה. במקום מהפכה כזאת אנחנו מסתפקים ביצירתן של מה שהאנתרופולוג והאנרכיסט דיוויד גרבר מכנה "עבודות בולשיט" בשכר נמוך. כלכלות רבות דורכות במקום.

האם מדובר במקור חדש של עושר חופשי? לא בדיוק. זו עלייתו של הייצור שמחוץ לשוק, של מידע שאין לו בעלים, של רשתות עמיתים וארגונים בלתי מנוהלים. האינטרנט, אומר הכלכלן הצרפתי יאן מוליה בוטאן, "הוא גם הספינה וגם האוקיאנוס", בכל הנוגע לגילוין של יבשות חדשות. למעשה, הוא הספינה, המצפן, האוקיאנוס והזהב שביבשת הבלתי־נודעת.

הזעזועים החיצוניים של תקופתנו הם ברורים לעין: הידלדלות מקורות אנרגיה, שינוי אקלימי, הזדקנות אוכלוסייה והגירה. כל אלה משנים את הדינמיקה של הקפיטליזם והופכים אותו לבלתי־ניתן לקיום בטווח הארוך. עדיין לא היתה להם השפעה כשל המוות השחור. אך, כפי שראינו בניו אורלינס ב-2005, לא נדרשת מגיפת דבר כדי להרוס את הסדר החברתי והתשתיות התפקודיות בחברה דלת אמצעים ומורכבת פיננסית.

ברגע שמבינים את השינוי בצורה כזאת, לא נדרשת תוכנית חומש שתתוכנן במחשב־על, כי אם פרויקט שמטרתו תהיה להרחיב את הטכנולוגיות האלה, את המודלים העסקיים וההתנהגויות שמפרקים את כוחות השוק, הופכים את הידע לנכס חברתי, מבטלים את הצורך בעבודה ודוחפים את הכלכלה לכיוון של שפע. אני קורא לזה פרויקט אפס (Project Zero) - מכיוון שמטרותיו הן להגיע למערכת שתייצר אפס פליטות פחמן; שתייצר מכונות, מוצרים ושירותים עם אפס עלויות שוליות, שתפחית את זמן העבודה הנדרש ככל האפשר לכדי אפס.

שמאלנים, תצאו מזה

רוב השמאלנים של המאה ה-20 האמינו כי נדרש חורבן לפני תקומה - וכי מערכת חדשה לא תוכל להתקיים בו זמנית עם המערכת הישנה - אם כי מעמד העובדים תמיד ניסה ליצור חיים חלופיים במסגרת הקפיטליסטית או למרות קיומה. כתוצאה מכך, לאחר שהאפשרות של מהפכה בנוסח סובייטי התגלתה כלא־רצויה, השמאל המודרני התחיל להתעסק באובססיביות בהתנגדות להפכים שלה: ההפרטה של בריאות, חוקים נגד התאגדות עובדים, פראקינג (שאיבת נפט וגז מפצלים באמצעות שבירה הידראולית) וכך הלאה.

אם אני צודק, תומכי הפוסט־קפיטליזם צריכים לשאוף לבנות חלופות בתוך המערכת; להשתמש בכוח ממשלתי בדרך רדיקלית ומשבשת; ולהפנות את כל הפעולות לכיוון השינוי - ולא להגן על מרכיבים אקראיים של השיטה הישנה. עלינו ללמוד מה דחוף, ומה חשוב - זה לא תמיד אותו הדבר.

כוח הדמיון ייהפך לאלמנט קריטי. בחברת מידע, אף מחשבה, דיון או חלום לא יתבזבזו - בין אם יהגו אותם במחנה אוהלים, ובין אם בתא כלא או סביב כדורגל שולחן בחברת סטארט־אפ.

כמו בייצור וירטואלי, במעבר לפוסט־קפיטליזם העבודה שנעשית בשלב התכנון יכולה להקטין את הטעויות בשלב היישום. תכנונו של עולם פוסט־קפיטליסטי, כמו בתוכנה, יכול להיות מודולרי. אנשים שונים יכולים לעבוד על זה בשלבים שונים, במהירויות שונות, עם אוטונומיה יחסית. הייתי שואף להקים מוסד גלובלי שייצור מודל מדויק של הקפיטליזם: מודל קוד פתוח של הכלכלה כולה; רשמית, אפורה ושחורה. כל ניסוי שיורץ במודל יעשיר אותו; הוא יהיה פתוח ויכיל לא פחות נתונים ממודלי אקלים מורכבים.

הסתירה העיקרית כיום היא בין האפשרות של מוצרים ומידע שופעים ובחינם לבין מערכת של מונופולים, בנקים וממשלות שמטרתם היא שכל הדברים יהיו במחסור, שיהיו בבעלות פרטית ושיהיו מסחריים. הכל מסתכם במאבק בין הרשת לבין ההיררכיה.

האם האמונה שאנו על ספה של אבולוציה שתיקח אותנו מעבר לקפיטליזם היא אוטופית? אנו חיים בעולם שבו זוגות חד־מיניים יכולים להינשא, שבו אמצעי מניעה, בתוך 50 שנים, הפכו את האישה הממוצעת ממעמד העובדים חופשייה יותר מהמהפכניות של ראשית המאה ה–20. מדוע קשה לנו לדמיין שניהנה מחופש כלכלי?

עבור האליטות העתיד נראה בלתי־ודאי כמו זה של נביאי האפוקליפסה שרווחו במאה ה–19. הדמוקרטיה של פלוגות סער, פוליטיקאים מושחתים, עיתונים נשלטי טייקונים ושלטון האח הגדול נראים כוזבים ובלתי־עמידים כמו שהיתה מזרח גרמניה לפני 30 שנה.

ההיסטוריה האנושית תמיד מכילה את האפשרות של כישלון - כמו בסרטי זומבים ואסונות, ובסרטי דיסטופיה. ואולם, מדוע שלא ננסה לחשוב על חיים אידיאליים, שנבנים בזכות שפע של מידע, עבודה לא היררכית וניתוק הקשר בין עבודה לשכר?

מיליוני אנשים מתחילים להבין שמכרו להם חלום שעומד בסתירה למציאות. התגובה שלהם היא כעס - ונסיגה לצורות לאומיות של קפיטליזם שיכולות לשסע את העולם לגזרים. מהפלגים הבדלניים בסיריזה דרך החזית הלאומית בצרפת ועד הבדלנות של הימין האמריקאי - כל אלה נראים כמו התגשמות הסיוטים שהתעוררו עם נפילת ליהמן ברדרס.

אנו זקוקים ליותר מקומץ חלומות אוטופיים ופרויקטים קטנים. אנו זקוקים לפרויקט שמבוסס על היגיון, עובדות ותכנון שניתן לבחון אותו לפני מעשה, שעולה בקנה אחד עם הידע ההיסטורי שלנו ומאפשר לכוכב הלכת להתקיים.

ממחסור ועד ייצור משותף

מחסור (scarcity) מונח יסוד בכלכלה: מגבלת הכמות של אמצעי הייצור (משאבים), המחייבת בחירה בין חלופות כלכליות. גישת המחסור שקולה להנחה שגודל העוגה קבוע, והגדלת פרוסה של משתתף אחד באה על חשבון האחר. לדוגמה: מחסור באדמות משפיע על מחירי דיור ותוצרת חקלאית.

שפע/עודף (abundance) היעדר מחסור, שמשמעו שאמצעי הייצור והמשאבים אינם מוגבלים. גישת השפע עומדת ביסוד הרעיון שאפשר לשפר את מצבם של כל המשתתפים בלי לפגוע בחלק מהם. לדוגמה: תוכנת קוד פתוח.

עלות שולית (marginal cost) העלות הנוספת בייצור יחידה נוספת של המוצר, המתעלמת מעלויות ייצור כל היחידות הקודמות.

חדשנות/טכנולוגיה משבשת (disruption) חדשנות שמייצרת מוצר או שוק חדש שמשבש את מהלכו של השוק הקיים עד כדי החלפתו בסופו של דבר. המחשב האישי שיבש את עסקי מכונות הכתיבה והסמארטפון שיבש שלל תעשיות, החל בטלפונים סלולריים לא־חכמים וכלה במצלמות.

בעלות שיתופית (commons) משאבים טבעיים ותרבותיים העומדים לשירות כל הציבור. לדוגמה: אוויר ומים. בתרבות הדיגיטלית: הפצה ובעלות שיתופית של משאבי מידע וטכנולוגיה.

ייצור משותף (peer-production) שיתוף פעולה בקנה מידה גדול — הפקת מוצרים ושירותים המסתמכת על קהילות בניהול עצמי, שבהן העבודה מתואמת לטובת תוצאה משותפת.

בין עמיתים (Peer–to–peer - P2P) רשתות שבהן משתתפים שווי ערך ויכולת (אנשים או מחשבים) ללא רשות מרכזית ששולטת בפעילות, הפועלים לטובת הכלל. P2P חברתי הוא שיטה חלופית לשיטת השוק. לדוגמה: שירותי שיתוף נסיעות, שירותי הלוואות חברתיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#