כך יכולה הילרי קלינטון להחיות מחדש את מעמד הביניים האמריקאי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך יכולה הילרי קלינטון להחיות מחדש את מעמד הביניים האמריקאי

ההצעות השמרניות שהעלתה קלינטון - כמו העלאת שכר המינימום ומימון חינוך לגיל הרך - הן טובות, אך אינן מספיקות ■ אם תיבחר לנשיאת ארה"ב, קלינטון תוכל לעודד את המגזר העסקי להשקיע בעובדים, ולהפסיק להשתמש בהם כבחלקי חילוף

האם תצליח הילרי קלינטון, אם תיבחר לנשיאה, להחיות מחדש את מעמד הביניים האמריקאי? ביום שני האחרון, במהלך נאומה הראשון בנושא מדיניות כלכלית, הציעה קלינטון אבחנה מפורטת של הבעיות המקשות על "אמריקאים מן השורה" להתקדם.

התוכניות שבעזרתן היא מתכננת לעזור לעובדים ליהנות באופן שווה יותר מפירות הצמיחה הכלכלית מסתמכים על מחקרים כלכליים מהשורה הראשונה. אך למרות כל המחקרים, האג'נדה הכלכלית שהציגה קלינטון, המועמדת הדמוקרטית המובילה לנשיאות, עדיין לא עונה על האתגר שניצב בפניה. "דורות קודמים של אמריקאים בנו את הכלכלה הגדולה ביותר ואת מעמד הביניים החזק ביותר שהעולם ידע 
אי־פעם, על יסוד עסקה בסיסית: אם תעבדו קשה ותמלאו את חלקכם, אתם אמורים להיות מסוגלים להתקדם", הכריזה קלינטון.

המשימה, כך אמרה, היא לקחת את ההבטחה הזאת — שנשחקה בשל מיזוגי תאגידים ושינויים טכנולוגיים, ונפגעה גם בגלל מאות מיליוני עובדים מסין שנכנסו לכלכלה העולמית ומתחרים בכוח העבודה האמריקאי — ו"להפוך אותה לחזקה שוב".

הבעיה היא שחלקה של ארה"ב בכלכלה העולמית לא דומה למצב בדורות הקודמים; ושהחוקים, הנורמות והמוסדות שתמכו במעמד הביניים נזנחו במאמץ בן ארבעה עשורים להפוך את העסקים האמריקאים לתחרותיים יותר.

אי־פי

כיום, שוק העבודה האמריקאי איבד את רוב הכוח שלו לספק שכר מחיה. יותר מ–30% מהגברים בשיא כושרם מובטלים או משתכרים פחות מהסכום הדרוש כדי לשמור על משפחה של ארבע נפשות מעל לקו העוני, לפי הערכה של הכלכלן לורנס כץ מהרווארד — שיעור כפול מזה שנרשם לפני שלושה עשורים.

המכון למדיניות כלכלית העריך כי שכר מעמד הביניים גדל ב–6% בלבד מאז 1979. השכר לא הצליח לעמוד בקצב הגידול המתמשך בפריון, ושבר דפוס יציב שקשר בין העלייה בתפוקה לעובד לבין השכר במשך רוב המאה ה–20. התהליך הזה תרם להתרחבות פערי ההכנסות בארה"ב באופן הקיצוני ביותר מבין הכלכלות המפותחות.

ארה"ב מפגרת אחרי שאר מדינות OECD

העובדים במדינות עשירות אחרות מתמודדים עם לחצים דומים. "אנחנו יודעים שמשרות המצריכות כישורי ביניים נעלמו בגלל האוטומציה בארה"ב ובאירופה", אמר דיוויד דורן מאוניברסיטת ציריך. "עכשיו אנחנו רואים דפוס דומה ביפן ובדרום קוריאה".

אפילו גרמניה, המעצמה התעשייתית ששמרה על תעסוקה גבוהה גם במהלך המשבר הכלכלי של אירופה, חוותה עלייה חדה במספר משרות השירותים בשכר נמוך. בשנה שעברה חוקקה גרמניה חוק שכר מינימום לראשונה, והודתה בכך כי איגודי העובדים החזקים שלה כבר לא יכולים להגן על העובדים שבתחתית הסולם.

"יש תפישה כללית שלפיה הכלכלה העולמית מתקדמת לכיוון שפוגע בעובדים", אומר פול סוויים, כלכלן בכיר לענייני עבודה בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). אפילו במדינות סקנדינוויה היתה עלייה חדה באי־שוויון בשכר".

המצב הזה עורר ניסיונות לערוך רפורמות בכל רחבי העולם. ב–2002, 12 מדינות OECD הציעו הטבות לעובדים, שמטרתן היתה להעלות את הכנסותיהם של עובדים בעלי כישורים פחות מקצועיים בלי לפגוע בתמריץ שלהם לעבוד. ב–2010, מספר המדינות האלה גדל ל–18. אפילו סינגפור — שמייבאת מיליוני עובדים משאר אסיה כדי לבצע עבודות שאינן דורשות כישורים גבוהים — הציגה סובסידיית שכר לסיוע לעובדים סינגפורים מבוגרים יותר, שמשכורותיהם לא עלו.

אוסף ההצעות של קלינטון הגיוני ברובו. להצעות הוותיקות — העלאה של שכר המינימום, סיוע בטיפול בילדים לעידוד נשים לצאת לעבודה, מימון חינוך לגיל הרך — יש גיבוי מחקרי מוצק. ההצעות החדשות יותר, כמו קידום שיתוף העובדים ברווחים, גם הן בכיוון הנכון.

אבל הבעיה היא שהן לא מספקות. חשוב לזכור שעם כל עושרה, ארה"ב משתרכת מאחורי קהילת המדינות המפותחות בבניית חברה שתוכל להתמודד עם הכלכלה החדשה והאכזרית. לא רק שהכלכלה האמריקאית סובלת מאחד מכוחות העבודה הכי פחות מקצועיים, לפי OECD, המערכת הפוליטית בארה"ב לא עשתה מספיק כדי לבנות מנגנונים חברתיים שיאפשרו לעובדים רגילים ולמשפחותיהם לשגשג.

לכישלונות הללו השלכות הרסניות, והם ממחישים את אופייה האמיתי של הבעיה של ארה"ב — לא מחסור ברעיונות לגבי דרכים לשיפור חייהם של עובדים, אלא היעדר רצון פוליטי ליישם אותם.

קחו, למשל, את הרפורמה בשירותי הבריאות בארה"ב — ההרחבה הגדולה ביותר של רשת הביטחון החברתית מאז שנות ה–60. הרפורמה הזאת תאמה במקרה הטוב את מה שממשלות ביתר המדינות המתועשות מציעות לאזרחיהן כבר כמה עשורים, אך אפילו לא רפובליקאי אחד תמך בה.

אם לשפוט לפי המאבק ברפורמת הבריאות, נראה שכל אסטרטגיה שעשויה לשפר את מצבו של מעמד הביניים האמריקאי נועדה להתנגש בחומה אידיאולוגית. ההצלחה לא תלויה ברשימת הצעות. היא תצריך שינוי של העמדות הפוליטיות המבוצרות, ושכנוע רוב גדול של בוחרים בתפקיד החיוני שהממשלה צריכה למלא בחייהם.

לדאוג שמכונת המשרות תעבוד

זה גם מצריך משהו שארה"ב לא חוותה מאז שהנשיא ביל קלינטון היה בשלטון: כלכלה בתעסוקה מלאה. עם קצת עזרה מהבנק הפדרלי, הדבר החשוב ביותר שוושינגטון צריכה לעשות הוא לדאוג שמכונת המשרות האמריקאית תמשיך לעבוד.

יש משהו שקלינטון תוכל לעשות כנשיאה כדי להביא להישג הזה. בנאום שנשאה, היא ציינה איך "חברות רבות שיגשגו באמצעות העלאת השכר והכשרת עובדיהן, שהניבו אחר כך תפוקה גבוהה יותר, שירות משופר ורווחים גדולים יותר".

היא דיברה על סמך מחקר של זיינפ טון מבית הספר סלואן למינהל עסקים של MIT. המשרות בענפים הגדולים שצומחים במהירות הגדולה ביותר בכלכלה האמריקאית — למשל במכירות קמעוניות או מטבחי מסעדות מזון מהיר — הן נוראות, אמרה קלינטון, מכיוון ש"חברות יצרו אסטרטגיות שמשתמשות באנשים כחלקי חילוף".

זה לא חייב להיות כך. פרופ' טון זיהתה חברות, כמו רשת חנויות הנוחות קוויקטריפ, שמכשירות את עובדיהן בדרגים הנמוכים ביותר, ומעודדות אותם לשפר את השירות ולהוריד עלויות. החברות האלה משלמות לעובדים יותר — ולמרות זאת הן רושמות רווחים גבוהים יותר, פריון עבודה גבוה יותר, מכירות גדולות יותר למ"ר ותחלופת מלאי מהירה יותר ממתחרותיהן.

מדוע רוב החברות אינן עושות זאת? אולי משום שקל לאמוד עלויות כוח אדם, בניגוד ליתרונות לטווח ארוך של השקעה בהכשרת כוח אדם, שיכולה להניב שירות טוב יותר. בנוסף, למנהלי תאגידים שמתמקדים בהגדלת הבונוסים האישיים שלהם דרך צעדים קצרי טווח אין תמריץ להשקיע בכישרונות עולים.

הממשלה העתידית של קלינטון יכולה לסייע לשנות את נורמות הממשל התאגידי ולאמץ סוג יחסי עבודה שהעובדים הפשוטים לא חוו כבר כמה עשורים. ויש לה כוח חזק מאוד שעומד כאן לצדה: דמוגרפיה.

"כוח העבודה כבר מתכווץ", אומר אלן קרוגר, כלכלן מפרינסטון ששימש כיועץ כלכלי לנשיא ברק אובמה מסוף 2011 ועד קיץ 2013. "ככל שיהיה קשה יותר לגייס עובדים, חברות יתעשתו ויבינו שהשקעה בכוח העבודה שלהן תפעל לטובתן 
בטווח הארוך".

הסתמכות על תמריצים לחברות כדי לשנות את כלכלת מעמד הביניים נראית אולי כפתרון נאיבי, אבל היא כנראה תיתן למועמדת קלינטון את הסיכוי הטוב ביותר. האופציה השנייה היא לבנות אסטרטגיה למלחמה פוליטית כוללת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#