האמון באירופה אבד - והפערים נחשפו - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האמון באירופה אבד - והפערים נחשפו

הניסיון האחרון והנואש לשמור על אחדותה של אירופה רק העמיק את הפערים בין מדינות האיחוד ■ ההסכם שנחתם שלשום המחיש כי מנהיגים מסוימים עדיין מעדיפים את האחדות על פני האינטרס הלאומי הצר - אך ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס, שהימר בגדול, הפסיד

קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמרה על יוון ביום ראשון כי "המטבע החשוב ביותר אבד: אמון ומהימנות". אבל גרמנים רבים סבורים שהמטבע החשוב ביותר שאבד הוא המרק הגרמני, סמל היושר והביטחון שגילם את התאוששותה של גרמניה המערבית מחורבות מלחמת העולם השנייה.

אותה תחושת חוסן נעדרת מהאיחוד האירופי, בשעה שהוא מתעמת עם גבולות השאיפות שלו, ולא נראה שההסכם שהושג ביום שני בבוקר עם יוון ישיב אותה.

בלומברג

הניסיון האחרון לשמור על חברותה של יוון בגוש היורו רק העמיק את הפערים באיחוד האירופי בין הצפון לדרום, בין הכלכלות המפותחות למתפתחות, בין המדינות הגדולות לקטנות יותר, בין המלוות ללוות, ולא פחות חשוב מכך - בין 19 המדינות החברות בגוש היורו לבין תשע החברות באיחוד האירופי, שאינן שותפות לאיחוד המוניטרי.

בשם שימור "הפרויקט האירופי" והסולידריות האירופית, האולטימטום שהוצב בפני יוון הצריך משהו שקרוב לוויתור על ריבונות המדינה. למרות חטאי העבר של יוון וכל המשחקים והרטוריקה הקשה של מפלגת השלטון סיריזה, בתוצאה היו אלמנטים של ענישה כמו גם של אחריות תקציבית.

בין אם זה טוב ליוון או רע, בסופו של דבר יהיו אלה היוונים שיחליטו. אך אירופה הצליחה להימנע מתוצאה שהיתה משאירה אותה אף סדוקה יותר. ההסכם המחיש את נכונותם של מנהיגים מסוימים להעדיף את הטיעון המשכנע בעד אחדות על פני האינטרס הלאומי הצר, ובמיוחד נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, שמילא תפקיד חשוב בתיווך בין גרמניה ליוון.

הולנד, שסובל משיעורי תמיכה נמוכים ובכל זאת שוקל לרוץ לנשיאות ב–2017, הציג מנהיגות והרחיק את עצמו ממרקל ומהדרישות הגרמניות, שרבים באירופה, ובמיוחד בצרפת, ראו כאנוכיות ואף נקמניות. ביום שני אמר הולנד כי "אפילו אם זה היה ארוך, עבור אירופה זה היה לילה טוב ויום טוב".

האיום של בריטניה

עוד לא ברור אם לאחר הרבה שנים האיחוד האירופי יוכל להרים את ראשו ממשבר היורו ולהתחיל להתרכז בסוגיות קריטיות אחרות: עידוד צמיחה כלכלית ויצירת משרות לצעירים, מדיניות רציונלית ומאוחדת לגבי הגירה, תגובה על השאיפות הרוסיות באוקראינה ובמקומות אחרים, ומשאל העם בבריטניה לגבי עזיבת האיחוד.

התרחיש הזה של Brexit - עזיבה של בריטניה, שצפויה לעקוף את צרפת ככלכלה השנייה בגודלה באירופה, ומהווה את אחת השחקניות הצבאיות והדיפלומטיות הראשיות באירופה, עם מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם - יהיה מזיק הרבה יותר לאיחוד האירופי מעזיבתה של יוון הקטנה והקשה.

בריטניה, שמעולם לא הצטרפה לגוש היורו, מתכננת לקיים משאל עם עד סוף 2017 בשאלת המשך חברותה באיחוד האירופי, וראש הממשלה, דיוויד קמרון, מנהל כעת מגעים לשינוי תנאי החברות. הבלגן ביוון לא ממש עזר לתדמית שיש לאיחוד האירופי בבריטניה, אך הוא עשוי גם לעזור לקמרון להשיג תנאים טובים יותר.

גם רוסיה, שנהפכה לנקמנית, מציבה אתגר לא רצוי בפני הסדר העולמי של אחרי המלחמה הקרה. עם משבר ההגירה והמצב ביוון, הסוגיות האלה הן "ארבעת פרשי האפוקליפסה סביב עתידה של אירופה", אומר רם קורטווג מהמכון לרפורמה אירופית, מכון מחקר בלונדון. "ארבעת הפרשים מאיימים על האיחוד האירופי בדיוק משום שהם מעלים סוגיות שניתן לפתור רק אם ממשלות יעדיפו פתרון אירופי על פני אג'נדות לאומיות צרות", הוא מסביר. "אם לא ניתן יהיה למצוא תשובה אירופית, הפרשים ימשיכו להוביל לכאוס, חוסר יציבות והאשמות הדדיות באיחוד האירופי".

באשר למרקל, תדמיתה תלויה על חוט השערה, הן בתוך גרמניה והן מתוקף תפקידה כמנהיגה בפועל של אירופה. לאחר שדחתה את אפשרות יציאת יוון מגוש היורו לפני שלוש שנים בשם הסולידריות האירופית, היא שוב נמנעה מהתוצאה הזאת. הפעם היא הסתכנה במחיר גדול מבחינת מעמדה הפוליטי בבית. אך מה שבאמת יזיק למורשת שלה יהיה חילוץ יקר נוסף ליוון שייכשל.

עשור של אשליה

המשבר שהגיע לשיאו בסוף השבוע הוא האחרון בשורה של משברים שמהם סבל גוש היורו עוד מאז הולדתו. כשגרמניה של הקנצלר הלמוט קוהל נכנעה לפני יותר משני עשורים להפצרותיו של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן והסכימה לוותר על המרק הגרמני לטובת מטבע משותף חדש, היא עשתה זאת מאותה הסיבה שהביאה את קוהל מוקדם יותר לאחד את המרק המזרח גרמני עם המערבי: פוליטיקה.

כלכלה מעולם לא היתה הגורם החשוב ביותר, וקוהל ומיטראן התעלמו מהקולות שהזהירו נגד מטבע משותף ללא מוסדות פיננסיים או מדיניות תקציב משותפת עבור הכלכלות השונות.

יוון הוכנסה לגוש היורו בעיקר מאותן סיבות, פוליטיקה של תקווה, שהציבה את יוון העתיקה, ערש התרבות האירופית, בלבו של אידיאל אירופי שנבנה על ציוויליזציה ושלום. מהעובדה שליוון של ימינו אין הרבה קשר למדינתם של סוקרטס ופריקלס כולם התעלמו. וכך גם מהראיות הברורות, שהיו מוכרות אז בבריסל, לכך שהיוונים נהגו לזייף את נתוני התקציב שלהם כדי שיוכלו להיות חברים בגוש היורו.

ההנחה היתה שהיורו, איכשהו במנותק מפוליטיקה, יביא את כל ההבדלים בין הכלכלות השונות לאיזון קרוב יותר. העשור האחרון התגלה כאשליה. וההסכם של יום שני - אם יאושר על ידי פרלמנט יווני זועם ופרלמנט גרמני לא מרוצה ולא יסוכל על ידי מדינות קטנות כמו פינלנד - ימנע את המשבר שתגרום עזיבה ראשונה של מדינה את האיחוד המוניטרי. אך כשלעצמו, הוא לא נותן הרבה חוזק לעתיד גוש היורו, וייתכן שהוא ממשיך את עוגמת הנפש ומעמיק את הפערים.

עבור רבים באירופה, היתרונות הכלכליים של הגוש קטנים לעומת המגבלות שכרוכות בו. מבחינת הכלכלות החלשות יותר, הוא נהפך לסוג של כלא, ומגביל את היכולת של ממשלות נבחרות להשתמש במדיניות תקציב כדי להרגיע את העליות והמורדות של המחזור הכלכלי ולהשתמש במטבע כדי להתגבר בעיות בכלכלותיהן.

עבור יוון, המשבר לפני חמש שנים היה הזדמנות ליצור מדינה קפיטליסטית־מודרנית־דמוקרטית, שהיתה אחת הסיבות להצטרפותה לאיחוד מלכתחילה. יוונים רבים סבלו, החובות גדלו, ובסופו של דבר, כפי שרבים צפו, המחנק הכלכלי הוביל למרד פוליטי - דווקא כשסוף־סוף נראה היה שיוון פתחה דף חדש עם עודף תקציבי ראשוני (שאינו כולל תשלומי ריבית).

הניצחון בבחירות בינואר של אלכסיס ציפראס ומפלגתו סיריזה הוביל לביטול כמה מהרפורמות הכלכליות שדרשו הנושים, גרם לנסיגה בכלכלה היוונית והעלה אף גבוה יותר את הצורך בהלוואות נוספות. ציפראס הימר בגדול, אבל הפסיד. וכך גם היוונים. לעבור שינויים כשהממשלה והעם מקדמים אותם כנחוצים ומעוררי תקווה זה דבר אחד - כך המדינות הבלטיות בלעו את גלולת הצנע הכלכלי וכך גם אירלנד, פורטוגל וספרד ראו את הדברים, כשהן סבלו ממשברים.

ואולם כשכופים רפורמות חברתיות וצנע כתרגיל בכוח פוליטי, כפי שיוונים רבים מפרשים את ההסכם - זה דבר אחר לגמרי. יישום הרפורמות האלה ייתן תחושה של כפייה ליוונים רבים, ובמיוחד לממשלת סיריזה, אם היא תשרוד.

אם להשתמש בדברים שאמר הסופר סמואל ג'ונסון על נישואים שניים, החילוץ השלישי הצפוי של יוון הוא ניצחון התקווה על פני הניסיון. הדבר אף נכון יותר לגבי ציפראס וסיריזה, שההתרסה שלהם כלפי עמיתיהם האירופאים שנפגעו מהטפות המוסר והמשחקים - חזרה אליהם כבומרנג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#