הכירו את האיש שדחה הצעת שכר של מיליון דולר - כי היתה גבוהה מדי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכירו את האיש שדחה הצעת שכר של מיליון דולר - כי היתה גבוהה מדי

בעידן שבו המוסדות האקדמיים קוראים לסטודנטים שלהם להיות אנושיים יותר, נשיא אוניברסיטת טקסס דחה משכורת של מיליון דולר בטענה כי היא תפגע ביכולתו לעבוד מול מחוקקים ולבצע רפורמות באוניברסיטה ■ מדוע לא כל נשיאי האוניברסיטאות רואים זאת כך?

9תגובות

גרגורי פנווס קודם באחרונה לנשיא אוניברסיטת טקסס באוסטין. לצד הקידום הוא קיבל גם העלאה. במקום משכורת הבסיס הנוכחית שלו, כ-425 אלף דולר, הוצעה לו משכורת של מיליון דולר בשנה. והוא דחה אותה מכיוון שלטענתו היא גבוהה מדי.

"עם בעיות וחששות רבים לגבי עלויות מנהלתיות וגובה שכר הלימוד, משכורת שכזו תשפיע על יכולתו של הנשיא לעבוד מול בית המחוקקים של טקסס", כתב פנווס לגורם באוניברסיטה שהגיע לידי עיתון "אוסטין אמריקן סטייטסמן" ופורסם בשבוע שעבר. הוא הציע שיקבל משכורת שנתית של 750 אלף דולר — ונענה בחיוב.

זה לא בדיוק כסף קטן, אבל בהקשר של הסכמי השכר המדהימים בגובהם שהיו לשכיחים בקרב נשיאי מכללות, הסכום, או ליתר דיוק הרעיון שמאחוריו — ראוי לציון ולשבח. הסכם דומה נחשף במאי כש"וול סטריט ג'ורנל" דיווח כי אוניברסיטת ייל שילמה לנשיאה הקודם, ריצ'רד לוין, הטבת פרישה בסך 8.5 מיליון דולר ב-2013. ה"ג'ורנל" הגדיר זאת כתשלום חד־פעמי חסר תקדים עבור נשיא אוניברסיטה, וציין כי חבילת השכר של לוין בשנותיו האחרונות בייל כבר הייתה גבוהה ממיליון דולר.

Kumar Appaiah

מעטים הנשיאים המקדישים מחשבה לצרימה שבמשכורות נדיבות באופן חריג, שמזכירות את העידן הנוכחי, שמאופיין בשכר בכירים מופרז ואי־שיוויון חריף, אך אינן הולמות את מטרות האקדמיה. באופן אידילי, השכלה גבוהה אמורה להיות מוקדשת לערכים שונים מאלה ששולטים בוול סטריט ובאמריקה התאגידית. לכאורה, היא קוראת לסטודנטים לרגשות הומניים יותר, ואף להקרבה. אך מסר זה הולך לאיבוד כשחלק מהאנשים המנהלים את המכללות והאוניברסיטאות טובעים בכסף ובהטבות שבעבר היו נחשבים וולגריים.

נשיא אוניברסיטת אוהיו סטייט, אי. גורדון ג'י, קיבל ב–2013, שנתו האחרונה בתפקיד, חבילת שכר בסך יותר מ–6 מיליון דולר. היה זה תשלום חד־פעמי, שכלל שכר דחוי ופיצויים, אך גם בשנים קודמות הוא השתכר כ–2 מיליון דולר בשנה.

"Chronicle of Higher Education" בחן את נתוני השכר של המכללות הפרטיות ב–2012, השנה האחרונה לגביה יש נתונים. שירלי אן ג'קסון, נשיאת המכון הפוליטכני רנסלייר, קיבלה חבילת שכר בשווי יותר מ–7 מיליון דולר בשנה; ג'ון לייהי מאוניברסיטת קוויניפיאק קיבל כ–3.75 מיליון דולר; ולי בולינג'ר מאוניברסיטת קולומביה השתכר כמעט 3.4 מיליון דולר.

שכרו של פנווס כנשיא אוניברסיטת טקסס מעמיד אותו הרבה מאחורי מקבילו באוניברסיטת טקסס A&M, שמקבל משכורת בסיס בסך מיליון דולר בשנה, בנוסף להטבות נוספות בשווי 400 אלף דולר.

כל חבילת שכר מופרזת מניבה עוד כמה כאלה, כשחבר הנאמנים באוניברסיטאות משכנעים עצמם כי עליהם לעמוד בקצב כדי לגייס את המנהלים המוכשרים ביותר ולשמור עליהם. הם מניחים ש"זוהי חברה שבה המנצח לוקח את כל הקופה שבה האנשים המוכשרים ביותר מתוגמלים היטב", אומר ריצ'רד ודר, שעומד בראש המרכזי לזמינות ויעילות המכללות בארה"ב. "אך אני חושב שהדברים יוצאים מכלל שליטה, בהתחשב בכך שאוניברסיטאות הן פטורות ממס", אמר. "הם בעמדה של כוח, והם קיבלו עמדה זאת לא כדי להתעשר בעצמם, אלא כדי לשרת את החברה. נשיאים אלה אמורים לחיות חיים נוחים, אך לא ראוותניים".

הראוותנות צורמת בעיקר בהתחשב באתגרים שבהשכלה הגבוהה כיום, וחותרת תחת הסמכות המוסרית שלהם. כיצד אפשר להגן על העובדה שההוראה מועברת למרצים זוטרים בשכר נמוך ומשרה חלקית, כשהנשיא נהנה מנוחיות רבה? כיצד מקצצים בעלויות מינהלתיות, גם אם צריך? כיצד מנמקים העלאות חדות בשכר הלימוד, חובות ענק לסטודנטים וכישלון בקבלת ילדים ממשפחות עניות? כיצד מחזירים סטודנטים מתחומים כמו מינהל עסקים, למדעי הרוח ולאמנויות?

ההגנה על המשכורות הגבוהות לרוב מתבססת על כך שתפקיד הנשיאות משתלט על החיים של מי שמחזיק בתפקיד. אך אם זה נכון, כיצד כל כך הרבה מהם מוצאים זמן לכהן, תמורת עוד מאות אלפי דולרים, בדירקטוריונים של תאגידים? ג'קסון ישבה בשלב מסיים בחמישה דירקטוריונים במקביל.

טיעון נוסף של המגינים על משכורות גבוהות מתבסס על כישרונם של נשיאים מסוימים בגיוס כספים, ולפיו, הכספים שהם מביאים מכסים את משכורותיהם, והרבה יותר מכך. אך האם מגיע להם הקרדיט הבלעדי על כך? והאם בארגונים ללא כוונות רווח הכסף אמור להיות המדד והמטבע היחידים? האם אתיקה לא אמורה להתחרות בכלכלה, כפי שקורה לעתים בקרנות ההשקעה של האוניברסיטאות?

השכר הגבוה של נשיאי האוניברסיטאות הוא חלק מהנטייה הגוברת של ההשכלה הגבוהה לכיוון התאגידים, תוצאה של הקווים המטושטשים בין הקמפוס לשוק. וכמו ההתעשרות הפרטית של מועמדים פוליטיים רבים שמדברים על "שירות לציבור", אין זו רק ההשתקפות של התגברות תרבות שלטון הכסף — זהו אור ירוק עבורה, ממוסדות עקרוניים שבהם אור צהוב היה הולם יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#