הפתרון של חוקרי החיסונים הגדולים בעולם לסכסוך במזרח התיכון - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ראיון TheMarker

הפתרון של חוקרי החיסונים הגדולים בעולם לסכסוך במזרח התיכון

פיליפה מאראק וג'ון קאפלר, שניים מהחוקרים הגדולים בעולם בתחום המערכת החיסונית, שעובדים וחיים יחד כבר 40 שנה, מגלים לרגל זכייתם בפרס וולף לרפואה את סוד ההצלחה שלהם

17תגובות

אחד הסיפורים המשעשעים אך אמינים שאפשר לשמוע על פרופ' פיפה (פיליפה) מאראק התרחש ב-1997. מאראק, אז בת 52, נתקלה בקבוצת נערים בקמפוס והם ביקשו ממנה להשתמש בשירותים. כשנכנסו, הם חטפו את כרטיס הכניסה המגנטי שלה וברחו. מאראק החלה לרדוף אחריהם ואחרי 2 ק"מ מצאה עצמה בשכונה מסוכנת, והנערים התחילו לזרוק עליה אבנים. הכרטיס לא הוחזר, אך עמיתה של מאראק נתן לה במתנה פוסטר של ג'ון ויין. בשיחה עם מאראק ועם פרופ' ג'ון קאפלר, בן זוגה לחיים ושותפה למחקר בתחום מערכות חיסוניות, אפשר בקלות להאמין שהאשה דקת הגוף והאיש עם הדיבור הרך מסוגלים לפעול בתעוזה ובלהט כזה כדי להצליח בדרכם.

מאראק וקאפלר, חוקרים מהמרכז היהודי הלאומי לרפואה ולמחקר בקולורדו, הגיעו לישראל לקבל אתמול את פרס וולף היוקרתי בקטגוריית הרפואה מטעם קרן וולף, על פריצות דרך בהבנת המנגנונים המולקולריים של התגובה החיסונית. הם חולקים את הפרס, שכולל סכום של 100 אלף דולר, עם ג'פרי ראבץ' מאוניברסיטת רוקפלר.

עופר וקנין

פרס וולף מוענק לאנשי מדע ואמנים בעבור הישגים למען האנושות ויחסי ידידות בין עמים. במדע ניתן פרס בחקלאות, כימיה, מתמטיקה ופיזיקה. הפרס באמנות מועבר ברוטציה מדי שנה בין התחומים אדרכילות, מוזיקה, ציור ופיסול. עד כה קיבלו 253 אנשים מ–23 מדינות את הפרס. פרס וולף נחשב לשני ביוקרתו אחרי פרס נובל לכימיה ופיזיקה, ושלישי ברפואה אחרי נובל ולסקר. קרן וולף מעניקה גם מלגות לסטודנטים מצטיינים לתואר שלישי. מבין 116 מדענים שזכו בפרס וולף בתחומים שיש עליהם גם פרס נובל זכו 39 בפרס נובל לאחר מכן.

"שלושתם", קבעה ועדת הפרס, "תרמו תרומה מרכזית להבנת התגובה לאנטיגנים, להבנה יסודית של תגובת הרצפטור של תאי T ושל נוגדנים לאנטיגנים וכיצד מולקולות אלה משתתפות בתהליכי ההכרה והפעולה של מערכת החיסון... ויחד תרמו שלושת החוקרים להבנת הבסיס המולקולרי של התגובה החיסונית בגוף הבריא ובמצבי מחלה".

מאראק, ילידת בריטניה, וקאפלר האמריקאי נפגשו לראשונה ב-1971 באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בזמן שעשו פוסט-דוקטורט. במרוצת הזמן הם הקימו מעבדה משותפת שנהפכה למובילה בתחומם. כללי העבודה המשותפת היו פשוטים אבל חיוניים כדי למנוע חיכוכים אישיים: הם פירסמו את כל המחקרים שלהם באופן משותף. מי שהיה המוביל במחקר קיבל את תואר החוקר הראשי על המאמר. לזוג יש שני ילדים וארבעה נכדים, ובשיחה עמם הם נראים מתורגלים היטב לענות בתורות על שאלות ולהעניק זה לזו את רשות הדיבור בנינוחות רבה.

מאראק סיפרה בעבר שבתחילת הקריירה שלה, כשהיתה מועמדת לפרופסורה, נאמר לה שמקומה של אשה הוא ליד הכיור במטבח. מה היא עשתה בתגובה? "כמובן שהתעלמתי".

מה מאפשר לכם לחיות כזוג ולשתף פעולה בעבודה במשך זמן ארוך כל כך בלי משברים?

קאפלר: "מישהי אמרה לי פעם, 'אם בעלי היה אתי כל הזמן הייתי הורגת אותו'. פיפה, אני חושב, תסכים אתי שהדבר היחידי שהלך חלק לגמרי בנישואים הוא האהבה לעבודה ולשיתוף הפעולה. אם הדברים קשים בבית, הילדים מפריעים או שאנחנו מתווכחים על משהו, העבודה היא טריטוריה נייטרלית עבור הנישואים".

מאראק: "הדבר שעוזר כשיש מתח הוא ללכת לעבודה. פעם חלקנו משרד, אבל זה היה אסון. זה היה כשהיינו צעירים. גידלנו את שני הילדים שלנו במשרד הזה; הם אפילו נולדו בבית החולים של מרכז המחקר שעבדנו בו. הם היו באים לאכול - אז לא היו פעוטונים ודברים כאלה. הם בילו שנה במעבדה. זה היה לפני שאנשים הבינו שזה לא בסדר".

מה הייתם בוחרים לעשות אילו הייתם צריכים להתחיל עכשיו הכל מחדש?

קאפלר: "אנחנו בני מזל שהתחלנו את הדרך בתקופה ההיא. אם היינו מתחילים כעת לא היינו מצליחים להגיע למעט ממה שעשינו. כיום מחקר מדעי נעשה בצורה אחרת לגמרי - המימון למדע והביורוקרטיה ששולטת במדע חונקים את היכולת של צעירים להיכנס לתחום ולהצליח בו. קשה להשיג כסף, הרגולציה תפחה. יש המון חוקים וכללים שצריך לעמוד בהם.

"אני אתן לך דוגמה: ביקשתי מענק ביחד עם שני עמיתים. בבקשה היו ארבעה חלקים: החלק המדעי כלל 25 עמודים; החלק של בקשת המענק היה באורך 350 עמודים, בלי קשר למדע עצמו - זה היה רק תקציב, והתאמה לכללים ולחוקים, כל הדברים הקטנים שהממשלה דורשת לפני שנותנים לך כסף למחקר. לצעירים שזה עתה סיימו פוסט־דוקטורט זה פשוט הלם".

בלומברג

זה קורה בכל העולם או רק בארה"ב?

קאפלר: "בארה"ב זה בטוח קורה. זה שינוי שהתחולל ב-15–20 השנים האחרונות".

מאראק: "אם הייתי צריכה להיות עכשיו מדענית צעירה, לא בטוח שהייתי נהנית לעשות מחקר בביולוגיה כמו שעושים אותו כיום כדי להצליח. במדע יש הרבה דברים שאפשר לעשות. נורא קר לשבת במעבדה, אבל יש אנשים שאוהבים את זה, ויש אנשים שאוהבים להסתכל במיקרוסקופ או לנתח בעלי חיים או לשחק בדנ"א או לשבת מול המחשב.

"לכל אדם יש אופי שמכתיב מה הוא ייהנה לעשות. אני נהייתי מדענית - וזה נכון גם לגבי ג'ון - בזמן שהיה צורך באנשים שאהבו לעשות את הדברים שאני יודעת לעשות טוב. היה לי מזל שהייתי שימושית באותו זמן".

קאפלר: "חייבים להיכנס לזה בעיניים פקוחות. הייתי נאיבי לגמרי. לא חשבתי על קריירה כמדען, התחלתי כמהנדס ואז למדתי כימיה וביוכימיה וגיליתי שלעשות ניסויים במו ידי זה מה שמדליק אותי. הסיבה שאני פה היא שאני אוהב לעשות דברים בידיים ולהתנסות בעצמי.

"באותה תקופה, כדי לייצר מחקר ומאמר, היה צורך במדען אחד וטכנאי אחד. כיום על כל מאמר יש 10–15 כותבים. הסיבה היא שהטכנולוגיה התקדמה והיא דורשת שהרבה אנשים יהיו מעורבים בניסוי. אני נהנה מזה, אבל זה לא חלק שאני חזק בו. זה לא כמו להיכנס למעבדה לבד, בלי מחשב-על ושלושה מומחים לניתוח נתונים".

מהם התחומים המדעיים שהכי מלהיבים אתכם כיום מלבד אלה שאתם עוסקים בו?

קאפלר: "אני ממוקד מדי בתחום שלי. יש תחום שהוא אופנתי, אבל מעניין - המיקרו־ביום (Microbiome), אוסף של כל המיקרו־אורגניזמים בסביבה מסוימת, כמו גוף האדם. הטכנולוגיה שיש כיום יכולה לספר לנו מה יש שם. לדוגמה, יש המון סוגים של יצורים שחיים בראש המקלחת ומסתבר גם שהחיידקים במעיים משפיעים על מערכת החיסון והתפתחותה מהלידה ועד ההתבגרות".

מאראק: "אני מתעניינת במסתורין של היקום. אני עוקבת אחר הממצאים מטלסקופ האבל. לא ייאמן כמה מידע מוציאים מזה".

בלומברג

מתאי T ועד B

המחקר המרכזי של בני הזוג הוא על תאי T. "במשך 40 שנה אנחנו עובדים ביחד על חקר של אחד מסוגי התאים של המערכת החיסונית, תאי T", מפרט קאפלר. "זהו התא שווירוס HIV משמיד. במהלך התקופה הזאת חקרנו את הביולוגיה הבסיסית של התא הזה. הוא רק התגלה בערך בזמן שהתחלנו לעבוד. הדבר הראשון שחקרנו הוא איך זה מתפתח, מה הפונקציות שלו בגוף, איך הוא מבחין בגופים זרים שנכנסים לגוף. היו כל כך הרבה שאלות, וזה מילא לנו 25 שנות עבודה. את הפרס אנחנו מקבלים על כמה מהתגליות שלנו בתקופה הזאת".

מאראק: "תפקיד התאים האלה היא להשמיד גופים זרים, זיהומים. מה שלא היה ידוע הוא איך התאים מצליחים להבחין שיש גוף זר, איך הם מבחינים בווירוסים או בחיידקים. התאים האלה התגלו באותו זמן על ידי עוד אנשים. אנחנו לא אוהבים לדבר עליהם", הוא מוסיפה בקריצה.

"תאי T נוצרים בתימוס, בלוטה שנמצאת בחזה מעל הריאות. יש להם יכולת לזהות משהו בפתוגן", ממשיכה מאראק. "יש סוגים שונים של תאי T, ולכל אחד יש באופן אקראי יכולת לזהות משהו אחר, כמו וירוס, חיידק. אבל מכיוון שזה אקראי, לפעמים הם מזהים את הגוף שלנו כפולש, וזה לא רעיון כל כך טוב - כי אז הם חושבים שאת גוף זר ומשמידים אותך. גילינו שתאים כאלה, שמזהים את הגוף עצמו כפולש, מושמדים כבר בתוך התימוס לפני שהם יכולים לצאת ממנו, לפלוש לגוף ולהשמיד נגיד את הבוהן שלך, או איבר פנימי".

קאפלר: "ואז, ב-1995, התחלנו לחשוב איך לוקחים את הידע הזה ומיישמים אותו באופן מעשי יותר. השאלה שפיפה העלתה היא אם התימוס מסנן את תאי ה-T שבנויים לזהות את הגוף כפולש, מדוע יש מחלות אוטואימוניות (מחלות שבהן מערכת החיסון תוקפת את הגוף). המחלה שבחנו היא סוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים), שתוקפת ילדים. גילינו שתאי ה–T במחלה תוקפים תא ספציפי שנקרא תא בטא שנמצא בלבלב. הלבלב מייצר אינסולין. בלי בטא אין אינסולין, בלי אינסולין אי־אפשר לפרק סוכרים, ואז מתים".

מסתבר, אומר קאפלר, כי תאי ה-T שלא נחשפים לחומרים שמייצר הגוף כבר בתימוס, תוקפים אותם בצאתם מהבלוטה. המנגנון עובד גם בעכברים, מושאי המחקר העיקריים של בני הזוג, וגם בבני אדם. אם הם נחשפים לחומר בתימוס, הם לא יתקפו אותו בצאתם.

מאראק: "אני התמקדתי בתחום אחר. לנשים יש נטייה רבה יותר למחלות אוטואימוניות, כמו זאבת (לופוס) או טרשת נפוצה. השאלה היתה למה. המחקר שלנו העלה שנשים מייצרות יותר תאים שנקראים לימפוציט B, סוג של תא דם לבן, שמייצר נוגדנים. הסברה היא שהתאים האלה נוצרים כתוצאה מביטוי של גן מסוים שנמצא על כרומוזום X. לנשים יש X כפול ולגברים יש XY. יש ראיות לכך שהתאים האלה הם הסיבה שנשים מתגברות יותר בקלות על זיהומים ויראליים, ולכן מחלימות מהר יותר משפעת או מצינון.

"ולמה זה חשוב? מפני שהגן הזה עובד טוב יותר בנשים, הן מחלימות מהר יותר מווירוסים וכך הן יכולות לקום לעשות ארוחת בוקר לילדים כדי שהם לא ימותו ברעב", היא משלימה בבת צחוק. "אחרת זה סוף האבולוציה. אבל התהליך שמגן על נשים מזיהומים ויראליים גם מחזק את התהליכים האוטואימוניים. זה תוצר לוואי".

"המחלות האוטואימוניות מופיעות בדרך כלל בשנים מאוחרות בחיים, אחרי גיל הפוריות", מסביר קאפלר. "בתקופות קדומות לא חיו זמן רב, אז לא היה לזה ביטוי, ולא היתה לזה השפעה אבולוציונית. ההגנה אפקטיבית מאוד בגיל צעיר. מאוחר יותר (כשתוחלת החיים התארכה) האבולוציה לא תיקנה את זה".

מהם היישומים שאתם מקווים לראות כתוצאה מהמחקר שלכם?

קאפלר: "המחקר הגנטי לגבי סוכרת נעורים היה ממצה, ומאפשר במחיר מסוים לחזות בסיכוי טוב מי יחלה. ניסויים למתן אינסולין לילדים שנמצאים בסיכון גבוה למחלה כדי לכבות את התגובה החיסונית, נכשלו. אבל מחקרים חדשים, שחברים שלנו עשו, מראים שצריך לתת את הקטע הספציפי של האינסולין שתאי ה-T מזהים כפולש. זה אמצעי מניעה. הרבה יותר קשה לטפל במחלה כשהיא מתפרצת. הייתי אומר שיידרשו עוד שנים לפני שנמצא פתרון. אני אולי פסימי, אבל יש המון בעיות שצריך לפתור".

מאראק: "הנטייה של נשים למחלות אוטואימוניות ניתנת פחות לחיזוי. יש אסטרטגיות שבהן פועלים להיפטר מתאי B, אבל עדיין לא יודעים ליישם אותן. אני חושבת שקשה להתמודד עם זה מכיוון שזה קשור לכרומוזום, ומשמש להגנה בעיקרו. אם נדכא את ייצור תאי B, נשים יחלו במחלות ויראליות כמו הבעלים שלהן. כיום זו אולי לא בעיה עם עניין ארוחת הבוקר לילדים".

האם הפער הזה בין נשים לגברים מקבל ביטוי ביחס של הממסד הרפואי לטיפול שונה ואבחון?

מאראק: "מחלות כאלה סובלות מתת־אבחון. קשה לאבחן זאבת, אלא אם לרופא יש ניסיון רב. מצד שני, רופאים יודעים שזה נפוץ יותר אצל נשים, אבל נשים רבות מגיעות לרופאים עם כאבים ורופאים רבים אומרים שהן מדוכאות או שהן נוטות להתלונן יותר מגברים. יש מחלה שנקראת תסמונת עייפות כרונית. רופאים שונאים לטפל בה, אין להם מה לעשות נגדה, אז הם רושמים תרופות אנטי־דיכאוניות. אבל יש מחלה כזו - הם לא מבינים אותה אז הם אומרים שזו המצאה שלהן".

קאפלר: "הזכרת את המלה אבחון. ממשלת ארה"ב משקיעה הרבה כסף בפיתוח Bio–Markers - סמנים ביולוגיים. אלה הם סמנים מדידים שאפשר להשתמש בהם לאבחן מוקדם יותר ובצורה ברורה יותר. אלה לא תסמינים, אלא סמנים ביולוגיים או כימיים".

כלומר להפוך את תהליך האבחון הרפואי ליותר מדע מאמנות?

קאפלר: "כן. במקרה שלנו, עם הסוכרת, הנוכחות של תאי T שיודעים לזהות את החלקים של האינסולין לא מקבלת ביטוי בתסמינים. אנחנו יכולים להשתמש במחקר שלנו לפתח מקרים כאלה".

מהם הדברים שיכולים לעזור למזרח התיכון?

אתם חושבים שהעולם נהיה מקום פחות רציונלי ומבוסס עובדות, החל מהפונדמנטליזם הקיצוני של דאע"ש ועד החיבה של אנשים להתבססות על אמונות ופולקלור יותר מאשר על עובדות ומדע?

מאראק: "זה בטח בולט במקום שבו אתם חיים (המזרח התיכון). אבל גם בארה"ב, מה שאנחנו חושבים עליו כשוליים סהרוריים, הוא לא שולי כל כך. צריך להבין מדוע אנשים נשענים על אמונות שאינן מבוססות על עובדות וניסיונות. קשה לנו להבין זאת, כמדענים, אבל מצד שני, זה כל כך אוניברסלי. יש צורך אנושי להאמין במשהו גדול יותר. אין עם זה רע, כל עוד לא חושבים שצריך להרוג את מי שלא חושב כמוך.

"ניקח את אירלנד לדוגמה. ב-400 השנים האחרונות הפרוטסטנטים והקתולים נלחמו זה בזה. בעשור האחרון הבעיה כמעט נעלמה. איך זה קרה? הרבה כסף נכנס למדינה, אנשים קיבלו חינוך ועבודה. בזכות זה לאנשים היתה תחושת שיש להם מטרה, ולא רק להסתובב ברחוב. זה נתן להם תחושת ערך - חינוך ועבודה הרגו את הסכסוך. האם זה יכול לעבוד גם במזרח התיכון?"

קאפלר: "עמדות שנהפכות לקיצוניות ואלימות, זה נושא שכל העולם מתמודד אתו. בארה"ב, בזמן שלמדתי, וכשפיפה למדה בבריטניה, היתה חובה לחסן ילדים בבית הספר - נגד פוליו, טטנוס וכו', עוד מגיל הגן. כיום אנשים לא מחסנים, גם אנשים משכילים. זה נובע מעליית הטכנולוגיה, מהעובדה שאפשר לקבל כל מידע באינטרנט. שם, לכל דבר יש משקל שווה - בין אם זה בלוג שנכתב בו שחיסון גורם לאוטיזם, ובין אם זה מאמר של NIH (המכון הלאומי למחקר), שמראה שיש שלל מחקרים ששוללים את הקשר הזה. אנשים לא יודעים להעריך מה נכון ומה לא.

"אנשים משכילים אומרים לי, 'אנחנו לא מחסנים את הילדים'. הם מפחדים שזה יגרום לילדים למחלות. אנחנו יכולים להתווכח עמם כי אנחנו עובדים בתחום, אבל העובדה היא שהיו בארה"ב התפרצויות של שעלת וחצבת. בתי הספר מוותרים להם על בסיס האמונה שזה לא בריא לחסן. בקולורדו, המדינה הכי משכילה בארה"ב, היו כאלה התפרצויות כל כך רציניות שסגרו בתי ספר".

ואולי זו תגובה לקורפורטיזציה של עולם המחקר הרפואי, להתנהגות מסוימת של חברות התרופות, שגרמה לאנשים לאבד אמון? כשלואי פסטר פיתח את החיסון הוא עשה זאת לטובת הידע והתועלת של האנושות. חברות התרופות עושות את זה כדי להשיא את שורת הרווח לבעלי המניות.

קאפלר: "אנחנו מכירים הרבה אנשים בתעשיית התרופות, והמדענים שם לא עובדים בשביל הכסף. אולי אנשי הפיננסים עובדים בשביל הכסף. חברות התרופות לא יוציאו תרופות מזיקות".

פיפה משמיעה קול מחאה. ג'ון עוצר לרגע, וממשיך. "זה יחזור וינשך אותם. אם משהו יקרה - הם יחטפו תביעות. הם רוצים לייצר תרופות ולמכור אותן בהרבה כסף, אבל בלי תופעות לוואי. אף אחת מחברות התרופות לא רוצה לייצר חיסונים. הן חייבות, אבל אין בזה כסף. החיסונים הם ללא פטנטים. הן רוצות לייצר תרופות חדשות".

מאראק: "יש להן מוניטין גרועים, אבל הן עושות שני דברים טוב: אני מכירה שתי חברות שעובדות על חיסון לאבולה, אף שלא ירוויחו מזה בכלל - כי המדינות שיש בהן את המחלה הן עניות. הן פיתחו בששת החודשים האחרונים חיסון.

"הדבר השני הוא הפיתוח של הקוקטייל לטיפול ב-HIV, שמאפשר לנשאים תוחלת חיים רגילה. חברות התרופות מרוויחות מזה הרבה, אבל זה היה מסובך מאוד, והן עשו עבודה מצוינת בזה. כמובן, חברות התרופות עושות המון כסף, אלה החברות הכי מצליחות בנאסד"ק ואני בטוחה שגם בבורסה שלכם בתל אביב.

"מה שכן, הייתי רוצה להגיד שיש כל מיני דברים שמוכרים במרכולים בארה"ב - יש תמיד שני טורי מדפים ענקיים ש ל תרופות הוליסטיות. פעם ייעצתי במחקר שבדק אותן, והן לא עוזרות בכלל. אף אחת מהן לא עשתה כלום. כל המדפים הגדולים האלה מלאים בזבל. אני ממליצה להימנע מקנייתן".

קאפלר: "לפחות הדברים האלה לא מזיקים". מאראק: "אלא בצירופים מסוימים".

קאפלר: "מה שאני חושש הוא שכשמשהו משתבש, התביעות עלולות להפיל חברות, אולי לא את הגדולות, אבל את הקטנות. בגלל זה מפחדים להכניס תרופות חדשות לשוק. אחרי שעושים את כל הניסויים הקליניים ומוציאים את התרופה, מגלים שלאחד מאלף יש תגובה לא טובה. החברות סובלות מעומס כספי עצום. אז לא ממש רווחי להוציא תרופות חדשות. בטוח יותר לקחת תרופות מוכרות ולשנות אותן, לשים עליהן פטנט ולמכור".

קראתי שיש לכם תוכניות חלופיות למקרה שתפרשו: בניית גיטרות ולהיות סבים.

מאראק: "הנכדים כבר גדלים ולא צריכים את סבתא. אבל אני לא הולכת לפרוש בקרוב".

קאפלר: "אני בונה גיטרות ומנגן בהן. זו תרפיה טובה כי זה לא קשור למדע. הדבר הטוב בזה הוא שלא מותחים עלי ביקורת. אני בונה את הגיטרות לאנשים שמזמינים ממני ומשלמים כדי שאבנה להם גיטרה. הם תמיד מרוצים. התחלתי בזה כשלקחתי גיטרה שלי שנסדקה לתיקון אצל מישהו שהיה מתקן הגיטרות הכי טוב. התחלתי ללמוד אצלו קורסים ואחר כך, בשנת שבתון, עבדתי בסדנה שלו בתיקון גיטרות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#