אני כל כך נדיב שאני המום מעצמי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אני כל כך נדיב שאני המום מעצמי

ההבדל בין המיליארדרים לבין כל היתר הוא בשיעור המס וביכולת הבחירה בגוף שיקבל את התרומה

ביל גרוס הוא אחד המשקיעים הידועים בעולם. הוא זכה לכינוי "מלך האג"ח", לאחר שניהל במשך שנים רבות את קרן האג"ח הגדולה בעולם, פימקו, שאותה עזב — לאחר שביצועיה דעכו — לטובת קרן ג'אנוס. הוא גם אחד הנדבנים הגדולים בעולם. גרוס כל־כך נדיב, עד כי הוא המום מעצמו — כך אמר בריאיון לבלומברג שפורסם אתמול. גרוס תרם עד כה 700 מיליון דולר, ובכוונתו לתרום את שארית הונו — 2 מיליארד דולר. "זה מהמם אפילו אותי", אמר גרוס.

גרוס מצטרף לשרשרת מיליארדרים שהבטיחו לתרום את מרבית הונם או את כולו לצדקה — חלקו בחייהם והשאר במותם. מי שצירף את גרוס למועדון היוקרה הזה היה המיליארדר קרל אייקאן שהתמחה בהשתלטויות עוינות — שבהן רכש חברות בקשיים, פירק את נכסיהן ופיטר עובדים כדי להבריאן או למכור אותן הלאה ברווח. אייקאן צייץ בטוויטר לגרוס וקרא לו לתרום את כספו. גרוס נענה לאתגר דלי הכסף הזה במהירות. מתברר כי גם אנשים שמקבלים בונוסים של 290 מיליון דולר בשנה, כפי שגרוס קיבל מפימקו ב-2013, נכנעים ללחצים חברתיים.

יש עוד משהו משותף למרבית חברי המועדון — הם משלמים מס בשיעור נמוך, מכיוון שחלק גדול מהכנסתם מוגדר כרווח הון או דיווידנדים, או שהם משתמשים במבנים תאגידיים מורכבים כדי להפחית את חבות המס, אבל מחזירים את חובם לחברה בדרך אחרת, לפי ראייתם — באמצעות תרומה לצדקה. בעצם, הם עושים משהו שיכול לחמם לא רק את לבם של ליברטריאנים וחובבי חופש כלכלי, אלא גם את לבו של כל אדם הגיוני ובר דעת בימינו — ובוחרים בדיוק לאילו מטרות ישמש כספם שהרוויחו בעמל כפיהם.

בלומברג

תארו לעצמכם שהייתם יכולים לעשות כמותם, ואפילו כשכירים לסמן בסוף כל שנה בטופס המס לאן אתם רוצים שמס הכנסה ושאר המסים שאתם משלמים, ילך — לחינוך הממלכתי או הדתי, לבריאות, לטיפוח המדע והמחקר, לסבסוד מזון לקשישים נזקקים או דווקא למימון הדלק למכוניות השרים. ואולם אנחנו — וכל עשרות מיליוני אמריקאים עובדים שאינם מנהלי קרנות, שמשלמים מס הכנסה יחסי גבוה לעומת אותם מיליארדרים — לא יכולים לבחור לאן כספנו יוזרם.

אנחנו גם לא יכולים לפנות לעיתונות ולהכריז בריש גלי כיצד עמל כפינו מממן מטרות נעלות וראויות, כמו הקמת מוזיאונים לאמנות ואגפים בבתי חולים, כפי שעשה גרוס, לטפח פארקים מול דירתנו היוקרתית, כמו מנהל קרן הגידור ג'ון פולסון, או לבחור להעביר את הכסף למלחמה במחלות זיהומיות או לקניית נעליים לילדים יחפים במדינות עניות, נוסח ביל גייטס. לא ממש שואלים אותנו, כשבאים לחתום על הסכמים קואליציוניים, תקציבים שנתיים או הסכמי סחר גדולים — אבל אלה שיש להם מספיק כדי לתרום לפוליטיקאים ולגייס לוביסטים, נשאלים גם נשאלים לדעתם, ולעתים אפילו משתתפים בקביעת המדיניות.

אז למה בעצם אנחנו נטפלים למיליארדרים הנדבנים? אנחנו לא. כמו שלא צריכה להיות בעיה בכך שלאנשים מסוימים בעלי כישרון, ידע ומזל יהיה הרבה כסף, לא צריכה להיות בעיה בכך שלאותם עשירים תהיה הפריבילגיה ליהנות מהתהילה, מהנצחת שמם על בנייני פאר ומתחושת הסיפוק העצמי שבנדבנות. ההבדל ביניהם לבין כל היתר הוא בשיעור המס וביכולת הבחירה בגוף שיקבל את התרומה — והוא זה שצריך להטריד אותנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#