מדוע ארה"ב אינה מצמצמת את העוני? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדוע ארה"ב אינה מצמצמת את העוני?

בראיון מרתק שהעניק דיוויד סיימון, יוצר הסדרה "הסמויה" - המתרחשת בבולטימור, הוא מתאר כיצד אפילו באזורים העניים ביותר של העיר היו פעם כללים לא רשמיים של התנהגות לגבי היחס בין שוטרים לאזרחים

בזמן האחרון נדמה שבכל כמה חודשים פורצות מהומות בעיר אמריקאית אחרת, וארה"ב מפנה את תשומת לבה לעוני בערים. בעיצומה של כל סערה יש אנשים שקוראים להתייחס סוף־סוף לסוגיה הזאת ברצינות.

אבל הבעיה אינה חוסר תשומת לב, והיא גם לא בעיקרה מחסור בכסף. מאז 1980 ההוצאות הפדרליות על המאבק בעוני זינקו. כפי שרוברט סמואלסון ציין ב"וושינגטון פוסט", ב-2013 הוציא הממשל הפדרלי כמעט 14 אלף דולר על כל אדם עני. אם היו פשוט לוקחים את הכסף הזה ונותנים אותו לעניים, למשפחה בת ארבע נפשות היתה הכנסה כמעט כפולה מקו העוני. ואולם ב-30 השנים האחרונות קו העוני בקושי השתנה.

אי־אף־פי

בנוסף, ההוצאה הציבורית בארה"ב על בתי ספר גבוהה במונחים גלובליים. כפי שכתב פיטר והנר במגזין "קומנטרי", ב-2011 בולטימור דורגה שנייה מבין 100 מחוזות בתי הספר הגדולים בארה"ב מבחינת ההוצאה לתלמיד, 15,483 דולר בשנה.

גם לאזור סנדטאון־וינצ'סטר של בולטימור, שבו חי פרדי גריי, הצעיר השחור, שמותו בידי שוטרים באפריל הוביל למהומות בעיר, לא חסרה היתה תשומת לב. בסוף שנות ה-80, ראש העיר באותה תקופה, קורט שמוקי, החליט שהוא יהפוך את השכונה למודל לשיקום עירוני. הוא רתם גורמים במגזר הציבורי והפרטי, שגייסו יותר מ-130 מיליון דולר והשקיעו בבתים חדשים, מערכת שעות חדשה בבתי הספר, תוכניות הכשרה לשוק התעסוקה ומרכזי בריאות חדשים. בתים נבנו ב-87 אלף דולר ונמכרו לתושבים ב-37 אלף דולר.

הכסף הזה לא ירד לגמרי לטמיון. עד שנת 2000, שיעור העוני באזור ירד ב-4.4%, ושיעור התושבים שגרו בבתים שבבעלותם עלה ב-8.3%, לפי מחקר של קרן אייבל. אבל האזור לא השתנה. כיום אין שום חנויות מכולת או מסעדות בשכונה. הפשע גואה, והאבטלה גבוהה.

רויטרס

למרות כל המאמצים האלה, יש יותר מדי גברים צעירים שחייהם נראים כמו חייו של גריי. הוא מצטייר כבחור טוב לב ופופולרי, אך הוא לא היה בדרך למעלה. אמו היתה מכורה להרואין, והוא עצמו נעצר יותר מעשר פעמים.

לא יהיה נכון לומר שהמאמצים של הממשל להיאבק בעוני נכשלו. 15 טריליון דולר שהממשל הוציא כדי להילחם בעוני בחצי המאה האחרונה שיפרו את רמת החיים והקלו את הנטל על מיליוני עניים. אבל כל הכסף הזה וכל הניסויים לא הצליחו לשלב אנשים שחיים באזורי העוני בכלכלה המרכזית. לעתים, הכסף הזה שימש כרשת הגנה, אבל לא כסולם.

להגיד שאנחנו פשוט צריכים להוציא יותר זה לא מספיק. מה שצריך הוא שינוי באופן שבו אנחנו חושבים על עוני. במאמצי השיקום של סנדטאון־וינצ'סטר ניתנה עדיפות לבנייה, אבל המחסומים האמיתיים בפני הניידות הם עניינים של פסיכולוגיה חברתית, איכות היחסים בבית ובשכונה שמעודדים או לא מעודדים לקיחת אחריות, חשיבה המכוונת לעתיד ושאיפות מעשיות. ג'יין ג'ייקובס כתבה פעם ששכונה בריאה היא כמו בלט, סדרה של אינטראקציות מורכבות שבהן אנשים מפקחים זה על זה ומעודדים התנהגות מסוימת.

בראיון מרתק שהעניק דיוויד סיימון, יוצר סדרת הטלוויזיה "הסמויה" - המתרחשת בבולטימור - לביל קלר באתר מרשל פרוג'קט, הוא מתאר כיצד אפילו באזורים העניים ביותר של העיר היו פעם כללים לא רשמיים של התנהגות לגבי היחס בין שוטרים לאזרחים. אבל אז הכללים האלה התפוררו. מעקה הבטחון הבלתי פורמלי של החיים נעלם, ומה שנשאר הוא אכזריות שרירותית.

זה מה שקרה בהרבה סביבות חברתיות - בבתי ספר, משפחות ושכונות. אנשים נשארו ללא הנורמות שאנשי מעמד הביניים מקבלים כמובנות מאליהן. קשה מאוד לצעירים בנסיבות כאלה להנחות את עצמם.

נכון, יש צורך במשרות, אך כשחיים בשכונה כמו זו שבה חי גריי, שבה בכל יום מחצית מתלמידי התיכון לא טורחים אפילו להגיע לבית הספר, הבעיות עמוקות יותר. העולם מחכה למישהו שיוכל לתאר את העוני דרך העדשה של הפסיכולוגיה החברתית. עד שניתן יהיה לתקן את הקשרים הבלתי-נראים, חייהם של יותר מדי אנשים יהיו קשים, אכזריים, בודדים וקצרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#