הסיפור האמיתי בבולטימור אינו אלימות שוטרים, אלא משטר דיכוי נדל"ני - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיפור האמיתי בבולטימור אינו אלימות שוטרים, אלא משטר דיכוי נדל"ני

ערים שמשוועות להכנסה מטילות קנסות והיטלים על שחורים מובטלים ומהגרים בני מיעוטים, בזמן שהחברות הגדולות פטורות מארנונה ■ הסכנות של נטל המס ועלויות אחרות הן קטלניות בדיוק כמו האלימות המשטרתית

2תגובות

אחרי אירוע הירי במייקל בראון באוגוסט 2014 בעיר פרגוסון, והמחאה שהתעוררה בעקבותיו, ציינו פרשנים את היעדרם של נציגים אפרו־אמריקאים בקרב נבחרי הציבור וצמרת המשטרה בעיר. דו"ח של משרד המשפטים הדגיש כיצד המועצה הלבנה ברובה של פרגוסון ובתי המשפט שלה עודדו במפורש מדיניות שיטור גזענית, שנועדה בחלקה לגבות קנסות מתושבים שחורים.

ואז הגיעה בולטימור. מותו של פרדי גריי, כמו מותם של אריק גרנר, ג'ון קרופורד השלישי, רקייה בויד ואפרו־אמריקאים רבים לא חמושים נוספים, נראו בתחילה מתאימים לתבנית הכה מוכרת - שוטרים לבנים, חשודים שחורים, גופות שחורות. אבל בניגוד לניו יורק, שיקגו וערים אחרות, בבולטימור יש ראשת עיר שחורה, מפכ"ל משטרה שחור ומועצת עיר בעלת רוב שחור. למרות זאת, העיר היא עדיין אחת המובילות בתיעוד מקרים של ברוטליות משטרתית.

אי־אף־פי

עבדות לא היתה מנגנון עבודה כמו שהיתה שיטת קניין, כשעבדים שימשו לא רק כעובדים, אלא כסחורה. בזמנו, אנשים לקחו הלוואות באופן שיטתי כנגד בני אדם - הם לקחו משכנתאות כנגדם. כסחורה, לעבד היה ערך שהמדינה היתה מחויבת להגן עליו. כיום, דיור ונדל"ן מסחרי נמצאים בלב לבו של משטר הקניין של ארה"ב, והחליפו את העבדות. נזק שנגרם לענף הנדל"ן נוטה לעורר תגובות מיידיות מהמדינה - הרבה יותר מהנזק שנגרם לאנשים שחורים חופשיים לכאורה. מה שאנחנו לא קובלים נגדו מספיק הוא התקיפה היומיומית של חיי שחורים באמצעות הרס אטי ויזום של נדל"ן בקהילות שחורות. התנאים במערב בולטימור כיום הם התוצאה הישירה של שיטות נדל"ן ספקולטיביות שפגעו מזה זמן ממושך באנשים ללא אלטרנטיבות.

בבסיס של כל כלכלת גטו שנשענת על ניצול מצויה מדיניות שיטור מוגזמת שהכרחית לשמור על כולם במקומם. ערים שמשוועות להכנסה מצאו דרכים להגדיל הכנסות באמצעות קנסות והיטלים שנגבים מאפרו־אמריקאים מובטלים ועניים וממהגרים בני מיעוטים. אלה כוללים מסי מקרקעין ועלויות משפטיות. במרילנד, במיוחד, אלה באים במקום ארנונה שרבים מהמעסיקים הגדולים אינם נדרשים לשלם. הסכנות של נטל המס ועלויות לא צפויות אחרות הן קטלניות למשקי הבית העירוניים, בדיוק כמו האלימות המשטרתית או הצתות מצד בריונים.

בסדרת הטלוויזיה "הסמויה", לסטר פרימון, הבלש הבדיוני בן העיר, הבין שמעקב אחרי הכסף הסיט את תשומת הלב מהרחוב אל שרשרת הכוח הפוליטי. לאזרחי ארה"ב יש זכות לצפות שראשי השלטון המקומי שלהם ינצלו את מעמדם כדי לדבר על המדיניות הזאת, המערכות והמבנים האלה שבראשם הם עומדים. מנהיגים פוליטיים, שחורים ואחרים, יכולים לעזור לכולם לראות את האלימות היומיומית של העוני באמצעות הימנעות משיח הכולל מונחים כמו "תרבות מנוונת" ו"כישלונות אישיים". המנהיגים בארה"ב יוכלו למצוא דרך קדימה באמצעות קריאה למצב חירום כלל־ארצי בבעיית ההפרדה הגזעית הנדל"נית, באמצעות נקיטת מדיניות מס הוגנת יותר, באמצעות השקעה בשטחים ציבוריים, בשיטור קהילתי, בזכויות דיירים ובתוכנית משרות ממשלתית.

הכותב הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומחבר הספר "עולם קונקרטי יותר: נדל"ן ויצירתם מחדש של חוקי הגזע"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#