ארוסה לשעבר של כוכבת "משפחה מודרנית" במאמר חושפני: רוצה בעלות על העוברים שלנו - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ארוסה לשעבר של כוכבת "משפחה מודרנית" במאמר חושפני: רוצה בעלות על העוברים שלנו

איש העסקים ניק לואב, שנפרד מסופיה ורגרה ב-2014, חושף במאמר יוצא דופן את נסיבות פרידתם, את הקשיים שחוו בנסיונות להביא ילדים לעולם ואת האולטימטום שהציב בפניה

3תגובות

באוגוסט שעבר הגשתי תלונה בסנטה מוניקה, קליפורניה, באמצעות שמות בדויים, כדי להגן על שני עוברים מוקפאים שיצרתי עם ארוסתי לשעבר. רציתי לשמור על פרטיות העניין, אבל הסיפור פרץ לאחרונה לעולם. הוא קיבל תשומת לב לא רק בגלל האנשים המעורבים בו – האקסית שלי היא סופיה ורגרה, המככבת בסדרה "משפחה מודרנית" של ABC – אלא גם משום שסכסוכי משמורת של עוברים מעלים שאלות חשובות בנוגע לחיים, דת והורות.

כשאנחנו יוצרים עוברים למטרת חיים, האם איננו מחויבים להגדיר אותם כחיים, ולא כקניין? האם רצונו של אדם להימנע מהורות ביולוגית (חופשי מכל מחויבות משפטית) גובר על אמונותיו הדתיות של אדם אחר במונחים של קדושת החיים והרצון העז להיות הורה? לאישה הרה מותר ללדת גם אם הגבר מתנגד. האם גבר שמוכן לקחת על עצמו את כל תחומי האחריות של הורה לא זכאי באותה מידה להעניק חיים לעוברים שלו גם אם האישה מתנגדת? אלה הן סוגיות שבניגוד להפלה אין להן קשר לזכות אדם על גופו, או לכל דבר הנוגע לזכותו של הורה להגן על חייו ועל חיי תינוקו שטרם נולד.

ב-2013, סופיה ואני הסכמנו לנסות הפריה חוץ גופית עם אם פונדקאית כדי להביא ילדים לעולם. חתמנו על טופס שמצהיר שכל עובר שנוצר באמצעות התהליך יוכל לצאת לאוויר העולם רק בהסכמת שני הצדדים. הטופס לא פירט – כפי שהחוק בקליפורניה מחייב – מה יקרה אם ניפרד. כעת אני מבקש לבטל את ההסכם.

עורכי הדין שלי איתרו 10 מקרים אחרים בארה"ב שבהם הורה ניסה להביא לעולם ילד בהפריה נגד רצונו של ההורה השני. בשמונה מתוכם ההורה שביקש משמורת הפסיד. בשני המקרים האחרים, אחד בפנסילבניה ואחד באילינוי, אישה קיבלה משמורת על עוברים בהפריה למרות התנגדות הגבר. בשני המקרים האישה עברה טיפולי כימותרפיה והעוברים היו הסיכוי האחרון שלה לילד ביולוגי; השופטים פסקו שרצונה של האישה להפוך לאם גובר על רצונו של הגבר לא להפוך לאב. במקרה של אילינוי (כעת נדון בערעור) השופט קבע שהטופס עליו חתמו הזוג אינו חוזה מחייב, ובמקום זאת כפה את ההבטחה המילולית שהגבר נתן לסייע לאשתו להביא ילדים.

רויטרס

רבים שאלו אותי: מדוע פשוט לא להמשיך הלאה ולהקים משפחה משלך? יש לי את מלוא הכוונה לנהוג כך. אבל זה לא אומר שעליי לתת לשני החיים שיצרתי להיהרס או להיות שמורים במקפיא עד קץ הזמנים. מאז שאני זוכר את עצמי, חלמתי להיות הורה. הייתי רק בן שנה כשהוריי התגרשו. אבי קיבל משמורת עליי, ואימי למעשה נעלמה מחיי. לא ראיתי אותה שוב עד גיל 9 והיא מתה כשהייתי בן 20. זה גרם לי לערוג לסוג המשפחה שנראית כמו בציורים של נורמן רוקוול.

אבי, שאותו אני אוהב, עבד כאיש פיננסים, פילנתרופ ודיפלומט. הוא לא היה הרבה בסביבה, משום שהעבודה והמסעות שלו בחו"ל הותירו מעט זמן עבורו להורות. זו נפלה בעיקר על כתפי המטפלת האירית הקתולית שלי, רנה, שגידלה אותי. אף שאבי יהודי והוטבלתי כאפיסקופלי, לפי אמונתה של אמי, ביליתי יותר זמן בהליכה למיסות בכנסיה הקתולית עם רנה כילד מאשר לספוג השפעות מכל זרם אמונה אחר.

כשהייתי בשנות ה-20 לחיי היתה לי חברה שעברה הפלה וההחלטה היתה לחלוטין מחוץ לידיי. מאז חלמתי על ילד. מאוחר יותר נישאתי למשך ארבע שנים לאישה שעמה ניסיתי להביא ילדים, בעזרת מומחה להפריה. הקשיים שחווינו גרמו לי להרגיש, יותר מתמיד, שהיכולת ליצור חיים היא דבר מיוחד. כשהיא עזבה אותי, רצתי למשרת חבר בסנאט של מדינת פלורידה, וחלומותיי על משפחה נגוזו.

זמן קצר אחרי, ב-2010, פגשתי את סופיה. הקריירה שלה בדיוק החלה להמריא, ולא רציתי ללחוץ עליה, משום שרציתי שהיא תגשים את חלומה ותקטוף את הפירות של עבודתה הקשה. אבל שישה חודשים לאחר תחילת יחסינו עברתי תאונת דרכים איומה. האגן שלי נשבר בחמישה מקומות. לא יכולתי ללכת במשך שישה חודשים. ראיתי איך חיי יכולים להשתנות כהרף עין.

כשהתארסנו ב-2012 התחלתי לקדם את רעיון הילדים. כפי שציינתי בתלונתי, ארוסתי התעקשה על פונדקאית. באמצעות הביציות שלה והזרע שלי יצרנו שני עוברים ממין נקבה. כל כך התרגשתי כשנוצרו החיים האלה שהתחלתי להציע שמות שבהם אנחנו יכולים לקרוא להן. העובר הראשון שהשתלנו לא שרד. בפעם השניה הפונדקאית עברה הפלה, והרגשתי מרוסק.

שנה אחר כך ניסינו שוב, ויצרנו עוד שני עוברים, שניהם ממין נקבה. אבל כשהתחלנו לדבר על פונדקאיות אפשריות, שוב התברר שהורות היא עניין הרבה פחות דחוף עבורה מאשר עבורי. היינו ביחד ארבע שנים. היות שכבר הגעתי לגיל 40, נתתי לה אולטימטום. כשהיא סירבה, נפרדנו.

כמה חודשים לאחר מכן, ביקשתי ממנה לתת לי את העוברים, והצעתי לשלם את כל ההוצאות על הולדת הבנות שלנו וגידולן. אם היא לא היתה מבקשת משמורת משותפת, הייתי נוטל על עצמי את מלוא האחריות של הורה ומסכים שהיא תכריז על תרומת ביצית. היא סירבה. עורך הדין שלה, פרד סילברברג, אמר לכתבים שהיא רוצה לשמור על העוברים "מוקפאים ללא הגבלת זמן". לטעמי, שמירתם בהקפאה לנצח היא כמו להרוג אותם.

בחודש שעבר, רנה, האישה שהיתה לי כמו אם, הלכה לעולמה. קיוויתי שהיא תהיה בחיים לראות את ילדיי ולשחק עימם. אני מתפלל שזה לא יהיה מאוחר מדי גם עבור אבי, שיציין את יום הולדתו ה-85 החודש. אני לוקח מאוד ברצינות את המחויבות והאחריות להיות הורה. לא מדובר כאן רק על הצלת חיים, אלא גם על להיות בעד הורות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#