באפט חושב שלא צריך לכעוס כל כך על הבנקאים. הוא טועה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

באפט חושב שלא צריך לכעוס כל כך על הבנקאים. הוא טועה

הדרך האפקטיבית לפוליטיקאים לשנות את המציאות היא לגרום לבוחרים שלהם לראות את העולם דרך גיבורים ורשעים - ולכעוס

2תגובות

וורן באפט חושב שהסנאטורית אליזבת וורן תהיה אפקטיבית יותר אם היא תהיה כועסת פחות. "ובכן, אני חושב שהיא היתה מועילה יותר לו היא היתה פחות כועסת ועושה פחות דמוניזציה", אמר לרשת CNBC. "אני מאמין בלשנוא את החטא ולאהוב את החוטא".

זאת תחושה שאני שותפה לה לא רק לגבי אליזבת וורן, אלא גם לגבי קשת רחבה של פוליטיקאים. אני יכולה להשתגע מפוליטיקאים כועסים שמבזבזים את הזמן שלהם בלהגיד למצביעים שיש קנוניה סודית של אנשים - לא אנשים טובים כמוך, אלא אנשים מרושעים ומוזרים - שחיים במקום אחר ועסוקים בלהרוס את האומה לטובת האינטרסים המרושעים שלהם. הייתי מאוד רוצה שבאפט יהיה צודק כשהוא אומר שוורן תהיה מועילה יותר אם היא תהיה פחות רעשנית. למרבה הצער, אני לא חושבת שהוא צודק.

כעס הוא אסטרטגיה אבולוציונית שעוזרת לנו להתמודד עם איומים. היא ממקדת את הראש שלנו במטרה, מדכאת את הפחד שלנו ומניעה אותנו לתקיפה. זה גם אמצעי נהדר להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים; אני חושבת שרובנו מבינים, איפשהו בגב הראש שלנו, שיש לעתים מרכיב אסטרטגי בשימוש בזעם הקדוש ביותר שלנו, משום שבני אדם לא אוהבים כשבני אדם אחרים כועסים עליהם, והם לרוב יתנו לך מה שאתה רוצה כדי להפסיק את הכעס. וכמובן שזאת דרך רבת עוצמה לגרום לקבוצה לעשות מה שאתה רוצה: תגרום למספיק אנשים בקבוצה לכעוס, והזעם הקולקטיבי שלהם יטאטא הצידה שיקולים קטנים כמו פחד, אינטרס עצמי או אפילו תחושה טובה.

בלומברג

לוורן יש אג'נדה ברורה למדי לגבי החברה האמריקאית, והיא חושבת שהדרך הטובה ביותר להביא אותה לסדר היום היא לעורר כעס בלבבות המצביעים שרואים שהרבה דברים השתבשו וחושבים שמישהו בטח עשה את זה להם, ככל הנראה אותם אנשים אי שם שכנראה לא סובלים כל כך כמונו.

אני חושבת שהאג'נדה שלה היא פטרנליזם פשטני משולב בתמימות נוגעת ללב לגבי השפעות הרגולציה, אבל מבחינת טקטיקה, אני חושבת שהיא כנראה בעיקר צודקת. פוליטיקאי שינסה לנהל שיחה ניואנסית לגבי המשבר הפיננסי והשלכותיו, או לגבי הבעיות של הלוואת כסף לאנשים עם מצב אשראי גרוע, ללא ספק ישכיל את אותם 40 אנשים שיגיעו לפאנל של מכון המחקר שלו. אבל פוליטיקאים כאלה לא ייבחרו, ובוודאי לא יהפכו לכוח רב עוצמה בגבעת הקפיטול. אנחנו רוצים נרטיבים פשוטים, כאלה עם גיבורים ורשעים ברורים ומוסר ברור. אנחנו רוצים פתרונות פשוטים שאפשר לתאר אותם בלא יותר מדקה, באורך הנכון לחדשות הערב. אנחנו רוצים מישהו לשנוא, לצד ההבטחה שברגע שהאנשים האלה יסולקו או ירוסנו, הכול יהיה טוב בעולם. ואנחנו בשמחה נבחר באנשים שיספקו את הדברים האלה.

למרבה הצער, העולם אינו קיים כדי לרצות אותנו, והמצבים שבהם הוא מעמת אותנו עימם לעיתים נדירות מקבלים את המרות של אותם פתרונות אינסטנט שעובדים כל כך טוב באגדות. אבל בדיוק כמו שרבים מאיתנו לא מאמינים בקסמים, לעתים נדירות אנחנו מרפים את ידינו בעקבות הכישלון האחרון של פוליטיקאים להרוג את הדרקונים שהם המציאו. אבל הפעם זה באמת עניין פשוט וברור, ואם רק נרקע בעקבינו שלוש פעמים, נוכל באמת לגרש את המכשפות הרעות.

שזה לא אומר שהכעס של וורן הוא אסטרטגי: אני חושבת שהיא באמת מאמינה שהיא נלחמת בדרקונים מפחידים. אני חושבת שהפוליטיקה בוחרת אנשים שרואים את העולם בשחור ולבן, ואז שופכים את חמתם כנגד כוחות האופל. הלוואי שזה לא היה ככה, כמובן. אבל אם אתם רוצים לשנות את זה, אל תפנו לפוליטיקאים - תפנו לבוחרים שמצביעים להם.

אי־פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#