ידע הוא לא כוח - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ידע הוא לא כוח

רבים חושבים בטעות שחינוך הוא המקור לעלייה באי שוויון בארה"ב

קוראי הקבועים יודעים שאני לועג לעתים קרובות "לאנשים רציניים מאוד" — פוליטיקאים ופרשנים שחוזרים בכובד ראש על תובנות קונבנציונליות שנשמעות נחושות וריאליסטיות. ההבדל הוא שלהישמע רציני ולהיות רציני זה ממש לא אותו הדבר, וחלק מהאנשים שמביעים לכאורה עמדות נחושות - עושים זאת בעצם כדרך להתחמק מהנושאים הקשים באמת.

הדוגמה העיקרית לכך היא בוואלס־סימפסוניזם (על שם הנציבות הלאומית לרפורמה ואחריות פיסקלית שבראשה עומדים בוואלס וסימפסון) — הסטת השיח מהטרגדיה המתמשכת של האבטלה הגבוהה לנושא קריטי לכאורה כמו איך בדיוק נשלם עבור ביטוח לאומי בעוד 20 שנה. אני שמח לומר שהאובססיה הזו מתמוססת, אבל יש לי תחושה שזאת דרך חדשה של התחמקות מהנושא במסווה של רצינות מתפרצת. הפעם מנסים להסיט את המסלול של הדיון הלאומי מאי־שוויון לדיון על בעיות לכאורה בחינוך.

זאת התחמקות. עלייה באי־שוויון לא קשורה לחינוך — היא קשורה לכוח. אני תומך בחינוך טוב יותר, אבל אני ממשיך לראות אנשים שמתעקשים שכישלון בלימודים הוא השורש להמשך החולשה ביצירת מקומות עבודה. הטענה שיש להתמקד בחינוך לפתרון הבעיות שלנו היא כזו: אנו חיים בעידן עם שינויים טכנולוגיים חסרי תקדים, וליותר מדי עובדים אין כישורים מתאימים להתמודד עם השינויים. "פער הכישורים" הזה מונע צמיחה, בגלל שעסקים לא יכולים למצוא את העובדים הדרושים להם. זה גם מגביר את האי־שוויון: עובדים עם כישורים מתאימים נהנים מעלייה בשכר, אבל האחרים סובלים מקיפאון או מירידה בשכר. אז דרושה לנו השכלה טובה יותר. אני מנחש שהטיעון הזה מוכר לכם — זה מה שאתם שומעים מאורחים בתוכניות טלוויזיה או קוראים במאמרים שכתב מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, ג'יימי דימון, ובניירות עמדה של פרויקט המילטון שייסד מכון ברוקינגס. חזרו על זה כל כך הרבה פעמים, שאנשים רבים מניחים שזאת אמת שלא ניתן לפקפק בה. אבל זה לא נכון.

קודם כל, האם השינוי הטכנולוגי באמת מהיר כל כך? "רצינו מכונית מעופפת — וקיבלנו במקום 140 תווים", אמר בעוקצנות איש ההון סיכון פיטר טיל. נראה כי הצמיחה בפרודוקטיביות שזינקה אחרי 1995 — האטה בחדות. יתרה מכך, אין ראיות לכך שפער הכישורים עוצר תעסוקה. אחרי הכל, אם עסקים היו נואשים לעובדים עם כישורים מסוימים, היה עליהם להציע משכורות עתק כדי למשוך עובדים כאלה. אז איפה המשכורות האלה? באופן מעניין, חלק מעליות השכר החדות ביותר שנרשמו באחרונה הן בקרב מפעילי מכונות תפירה ויצרני דודים, על רקע חזרתם של כמה יצרנים לארה"ב. אבל התחושה שיש ביקוש גבוה לעובדים מוכשרים מאוד היא מוטעית באופן כללי.

אף שהקשר בין השכלה לאי־שיוויון נראה פעם מתקבל על הדעת, הוא לא עמד במבחן המציאות במשך זמן רב. "השכר של העובדים עם הכישרונות הגדולים ביותר ובעלי השכר הגבוה ביותר המשיך לעלות ביציבות", אמרו בפרויקט המילטון. למעשה, ההכנסות בהתאמה לאינפלציה של אמריקאים בעלי השכלה גבוהה לא השתנו מאז סוף שנות ה–90. אז באמת קורה כאן? רווחי התאגידים זינקו ביחס להכנסה הלאומית, אבל אין שום סימן לעלייה בתשואה על השקעות. איך זה ייתכן? ובכן, זה מה שהיית מצפה אם עלייה ברווחים משקפת כוח מונופולי במקום תשואות להון.

רויטרס

בכל מה שקשור לשכר, תשכחו מתואר אקדמי — כל העליות הגדולות הולכות לקבוצה קטנטנה של בודדים, המחזיקים בעמדות אסטרטגיות בתאגידים או בצומתי קבלת החלטות. העלייה באי־שוויון לא קשורה לשאלה למי יש ידע — אלא למי יש כוח.

יש הרבה דברים שניתן לעשות כדי לפצות על האי־שוויון בכוח. אפשר להטיל מסים גבוהים יותר על התאגידים ועל העשירים, ולהשקיע בתוכניות שיסייעו למשפחות עובדות. אנו יכולים להעלות את שכר המינימום ולהקל על התארגנות עובדים. לא קשה לדמיין מאמץ אמיתי ורציני כדי להפוך את ארה"ב לפחות אי־שוויונית. אבל בהתחשב בנחישות של מפלגה אחת מרכזית להניע את המדיניות בדיוק בכיוון ההפוך, תמיכה במאמץ הזה עשויה לגרום לך להישמע פוליטי — ומכאן נובע הרצון לראות בחינוך את הבעיה כולה. אנחנו צריכים לקרוא להתחמקות הפופוליסטית בשמה: פנטזיה מאוד לא רצינית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#