המודל של אי קיימן או קובה? אירופה עדיין נשלטת לחלוטין על ידי הבנקים - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המודל של אי קיימן או קובה? אירופה עדיין נשלטת לחלוטין על ידי הבנקים

הגרמנים שבאופן סדרתי לא פרעו חובות במאה ה–20, זנחו את הסולידריות ומנסים כעת לאיים על יוון באמצעות הריסת מערכת הבנקים שלה

תגובות

אני עומד בתור במרכול בג'ורג' טאון, בירת איי קיימן. סביבי, קיימנים שחורים ועניים אוגרים מוצרים, שמוכרים להם מהגרים פיליפינים. אלה אינם האנשים שמסתובבים ברצועה המנצנצת של פאבים ומלונות שמשרתים את אוכלוסיית גולי המס שכאן. אנשים אלה קרובים לתחתית החברה המקומית, שחלק ממנה נהפך לעשיר להפליא במהלך השנים בזכות מקלטי המס שהיא מספקת לעשירים.

אני קונה כאן סבון ומשחת שיניים לחברים קובנים לקראת טיסתי להוואנה. אין משהו שמסביר טוב יותר את ההבדל בין שתי המערכות הכלכליות בשני איים קאריביים אלה.

אחד הוא ביתו של הקפיטליזם הכי הפרוע, המשתמט ממס, העושה את רווחיו על חשבון שכניו בעולם. תושבי איי קיימן פתחו את דלתותיהם להון ולעובדים זרים. אלו משמנים את גלגלי מקלט בנקאות ותיירות זה. המקומיים לא מתערבבים במיוחד עם המהגרים העשירים, אולם הקיום ההדדי נסבל באמצעות כספם של אחרים.

בניגוד לכך, קובה עשתה את ההפך, ויצרה גן עדן סוציאליסטי בשמש, שבו מערכות בריאות וחינוך שיכולים להיות קנאתם של מדינות עולם ראשון רבות, אך עם סדקים במסד שניכרים בכל מקום. יש שינוי, ואין ספק שאנשים באיים קריביים אחרים — שתלויים כמוהם בתיירות — מודאגים מאוד מפתיחתה של קובה.

קובה היא ענקית באזור. קשה להדגיש עד כמה היא גדולה ועשירה יותר תרבותית מרוב האיים הקריביים. ואולם קובה היא מקום שבו חברים מבקשים מאורחים מחו"ל להביא סבון. אפילו האידיאליסט המסור ביותר חייב לפקפק אם השיטה עובדת, שנים רבות כל כך אחרי המהפכה.

תוצאותיהם של שני המודלים הכלכליים — האחד הוא קפיטליזם על חשבונם של אחרים, והשני הוא סוציאליזם על חשבון עצמנו — כל כך שונות, שאפשר היה לחשוב שהן ניסוי לטובת ספרי לימוד כלכליים.

בימים האחרונים נדמה, מקריאה של פרשנויות בעיתונים, כי מה שקורה ביוון הוא מאבק בין שני המודלים — קיימן או קובה. ההתלהמות שהתעוררה לנוכח המנדט הדמוקרטי הלגיטימי שהעניק העם היווני לממשלתו היא מזעזעת. כך, מתוארים סיריזה ומנהיגיה הנבחרים כפידל קסטרו שרוצה לדחוף את יוון לתהום הקולקטיביות במטרה להציל את היורו, וזכויותיהם של הבנקים הנושים, מנהיגיו הבכירים של האיחוד האירופי, מסתכנים בהריסת האיחוד כולו, מכיוון שהוא מבוסס על סולידריות לכולם.

זהו מחזה יוצא מגדר הרגיל, שבו הבנק המרכזי של אירופה מנסה לחסום את הנזילות למערכת בנקאית של מדינה חברה בו, ובעשותו כך מייצר בהלה של חוסכים. מה זה אומר על הסולידריות באירופה?

כן, היוונים עשו טעויות; וכן, המדינה מושחתת. ואולם, כולם ידעו זאת ובכל זאת הלוו להם כסף. האחריות צריכה להיות מוטלת על המלווה, לא על הלווה, לבדוק אם הלווה נוטה להשתמט מחובותיו או לא. אם אתם הייתם הולכים להלוות למישהו לא הייתם בודקים קודם את היסטוריית האשראי שלו? ואם לאיש הזה היו חובות גדולים יותר מהכנסותיו ולא היו אמצעים לפרוע את החוב, מלבד ללוות מאחרים כדי לשלם לכם, לא הייתם חושבים פעמיים? לא הייתם משערים שאולי יש אפשרות שהוא יפשוט רגל?

התקווה של יוון

אחרי הכל, קפיטליזם ללא פשיטות רגל הוא כמו קתוליות ללא גיהנום. צריך גורם מרתיע כדי שכל העסק יעבוד. אז כשיוון אומרת אין לנו כסף, וזה נכון, את מי צריך להאשים? האם דרבון הסתערות על הבנקים יסייע ליוון לפרוע חובות, או להפך?

חובות שאי אפשר לפרוע לא ייפרעו. מאזן הרוס ניתן לתיקון באמצעות פחות חובות, לא יותר. צריך לעשות הסכמים, כך שיוון תוכל לשלם ולצמוח בה בעת. אם הופכים אותה לסוכנות פירעון חובות לנושים זרים, איזו תקווה יש לה להיות חברה יציבה?

האיום על היוונים מוכיח אילו אינטרסים מניעים את אירופה. היא לא דמוקרטיה כי אם בנקוקרטיה — מנוהלת לטובת האינטרסים של הנושים. זה לא יכול להימשך. יוון אינה מלאך בדרמה הזו, אבל היא גם אינה האשמה הבלעדית.סיפור הנושים והחייבים הוא עתיק יומין; הוא תנ"כי, והוא נסוב סביב מוסריות פיננסית. כאן, בקריביים, התנ"ך נמצא בכל מקום, בסוגים רבים של כנסיות, שמובלות על ידי הפלגים האוונגליסטיים יותר.

בשבוע שעבר היה יום הולדתו של בנם הידוע ביותר של האיים הקריביים, בוב מארלי. הוא היה ראסטה מושבע, אבל בשיריו הופיעו מוטיבים של גאולה ויציאה מעבדות — סמלים נוצריים וסמלים מהברית הישנה, אותם מכירים היוונים האורתודוקסים היטב. בספרי ויקרא ודברים יש התייחסות נרחבת למושג שמיטת החובות. הנימוק לכך הוא שאם שכנך כורע תחת נטל חובות, הוא לא יהיה שוחר שלום לנצח.

בנוסעי לקובה — מדינה שהוסר ממנה הבידוד הודות להתערבות האפיפיור — ביום הולדתו של בוב מארלי, אני תוהה מהו המוסר עליו מתבססים חברינו בברלין. גרמניה, שחדלה פירעון על חובות באופן סדרתי במאה ה–20, כופה עתה תנאים בלתי אפשריים על יוון ומנמקת את זה בנימוקים פוליטיים של שמאל מול ימין, או יעילות מול עצלות, או צפון מול דרום.

אין בסיפור הזה שום אמת. הסיפור הוא על יותר מדי כסף שהולווה ונלווה. הוא סיפור של מוסריות, ובסופו של דבר, סיפור על עתידה של אירופה כולה. האם הוא ייגמר בגאולה, Redemption, כפי ששר מארלי, או ביציאה, Exodus?

הכותב הוא 
כלכלן וסופר אירי

 

רויטרס
אי־פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#