פרדוקס הגטו: למה לא כדאי להוציא את ילדי העניים מהשכונה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פרדוקס הגטו: למה לא כדאי להוציא את ילדי העניים מהשכונה

מחקרים מראים כי ההנחה ששכונות מעורבות מבחינה חברתית־כלכלית תורמות לעניים לא בהכרח נכונה

האנשים העניים ביותר בלסטר שבאנגליה, בפער ניכר משאר התושבים, הם הסומלים החיים במרכז הדיור סנט מתיוז. כפליטי מלחמת אזרחים שלרוב עברו דרך שוודיה או הולנד לפני שהתמקמו באנגליה, הם סובלים מסביבה מוזנחת ואבטלה גבוהה במיוחד.

במפקד האחרון, שיעור האבטלה המקומי היה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. אך עבדיקיף פארה, המנהל ארגון צדקה מקומי, אופטימי באופן מוזר. "רק הביטו בילדים", הוא אומר.

בקרבת משרדו של פארה נמצא בית הספר היסודי טיילור רוד, שמתעלה במבחנים המתוקננים כמעט על כל בתי הספר בלסטר. מנהל בית הספר, כריס הסאל, חושב שהמהגרים הסומליים הם האחראים לכך. הם מתעקשים שילדיהם יגיעו לשיעורים נוספים בסופי השבוע, ורודפים אחריו כשנראה שהם מפגרים מאחור. החינוך הוא הכרטיס שלהם אל מחוץ לעוני. מחוז עני, בית ספר נהדר, ילדים ממושמעים — בבריטניה, השילוב אינו כה חריג כפי שנוטים לחשוב.

בריטניה מקדמת את האידיאל של שכונות מעורבות כלכלית עוד מאז המאה ה–19. לפי הטענה, עוני והיעדר יתרונות חברתיים גוברים כשאנשים עניים מתקבצים יחדיו, והעשירים מרוויחים עוד יותר כשהם מוקפים בעשירים אחרים. הגישה שלפיה עירוב חברתי אמור לסייע לעניים משפיעה על התקנות התכנוניות בבריטניה, שמבטיחות כי דיור חברתי ובר־קיימא משובץ בין בתים פרטיים יקרים יותר. ואולם "אין שום ראיות רציניות התומכות בתיאוריה זו", לדברי פול צ'שייר, מרצה לגיאוגרפיה כלכלית בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE).

רויטרס

למעשה, יש ראיות המעידות כי טענה זו שגויה. חוקרים באוניברסיטת דיוק בארה"ב עקבו אחר 1,600 ילדים בני 5–12 בבריטניה. הם מצאו כי בנים ממשפחות עניות שחיים בשכונות אמידות ברובן היו בעלי הסבירות הגבוהה ביותר להתנהגות אנטי־סוציאלית — משקרים וקללות ועד עבירות קלות כמו מכות, ונדליזם וגניבה מחנויות, לפי מדד להתנהגות בעייתית. התנהגות פרועה מתחילה בגיל צעיר ומתגברת כשמתבגרים. בנים ממשפחות עניות שחיים בשכונות עניות היו בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר להיקלע לצרות. עבור ילדים ממשפחות אמידות, ההפך הוא הנכון: מי שחיים באזורים עניים הם בעלי הנטייה הגדולה ביותר להתפרע.

החוקרים מעלים כמה סיבות אפשריות לתופעה. באזורים עניים יותר יש נוכחות משטרתית גבוהה, מה שעשוי להניא עבריינים אפשריים. הסבר אפשרי נוסף הוא שייתכן כי אנשים באזורים עשירים יותר שמים פחות לב להתנהגות פרועה.

טים ניוברן, קרימינולוג 
מ–LSE, מציין כי ייתכן שחיים לצד העשירים גם גורמים לעניים להיות מודעים יותר לקיפוחם, ומצב זה מגביר את תחושת הניכור המקושרת להתנהגות אנטי־סוציאלית ולהתנהגות פלילית.

בבתי ספר של עניים מצליחים יותר

מחקר על אודות בתי הספר של בריטניה מעלה דפוס מעט שונה. ילדים הזכאים לארוחות בחינם בבתי ספר — מדד לעוני — מצליחים הכי טוב בבתי ספר שבהם יש מעט ילדים עניים, בין היתר מכיוון שהמורים יכולים להקדיש להם יותר תשומת לב. אך ילדים עניים גם מצליחים היטב בבתי ספר שבהם מספר גדול של ילדים עניים אחרים. ייתכן כי הסיבה לכך היא שלבתי ספר אלה אין ברירה אלא להתמקד בהם.

לכן, בטאואר המלטס, אחת השכונות העניות במזרח לונדון, ל–60% מהתלמידים העניים היו חמישה ציונים טובים במבחני GCSE (מבחנים בגיל 16) ב–2013, לעומת ממוצע ארצי של 38%. התלמידים שמקבלים את היחס הכושל ביותר הם מי שנופלים בין הכיסאות — בבתי ספר שבהם אין מספר גדול מספיק מהם כדי לזכותם בתשומת לב, אך הם רבים מכדי להצליח בכוחות עצמם.

צ'שייר מעריך כי גם ארה"ב מספקת ראיות ליתרונות המועטים של עירוב חברתי. כדוגמה הוא מביא את תוכנית 
Moving to Opportunity ("נעים להזדמנויות"), שהושקה בשנות ה–90, שבאמצעותה קיבלו אנשים עניים ייעוץ וסבסוד לשם מעבר לשכונות אמידות יותר. אחרים קיבלו סיוע כספי לעבור לאן שירצו, אך ללא ייעוץ. קבוצה שלישית לא קיבלה דבר. מחקרים שבוצעו לאחר 10–15 שנים, העלו כי הכנסותיהם והעתיד התעסוקתי של מי שעברו לאזורים אמידים יותר לא השתפרו. בנים למשפחות עניות שעברו לאזורים אמידים יותר הציגו התנהגות גרועה לעומת אלה שלא עברו, ונטו יותר להיעצר בשל עבירות רכוש.

בבריטניה ניתן אולי להסביר חלקית דפוס זה בשל קיומן של שכונות מהגרים עניות, כמו סנט מתיוז בלסטר. האנשים שחיים בגטאות כאלה עניים מכיוון שהם אינם דוברי אנגלית ואין להם קשרים חברתיים שמסייעים במציאת משרות, אך את שאיפותיהם להצליח הם מתעלים לילדיהם.

מורים מצטיינים - לבתי ספר לעניים

הסבר נוסף טמון באופן שבו הממשל הבריטי מחלק כסף. מימון לחינוך מחולק באופן ריכוזי, וילדים בחלקים העניים ביותר במדינה לרוב מקבלים הכי הרבה כסף. בתי הספר בטאואר המלטס מקבלים 7,014 ליש"ט בשנה לילד, למשל, לעומת ממוצע ארצי של 4,675 ליש"ט. בתי ספר תיכונים מקבלים גם 935 ליש"ט עבור כל ילד עני הודות ל"פרמיית התלמידים" שהשיקה ממשלת הקואליציה של דיוויד קמרון. במקביל, תוכנית Teach First שולחת את המורים המצטיינים לבתי ספר עניים. בארה"ב, לעומת זאת, חלק גדול ממימון החינוך מגיע ממסי נדל"ן מקומיים, כך שמי שנמצאים באזורים עניים יותר יוצאים נפסדים.

החוקרים באוניברסיטת דיוק מציינים כי נתונים אלה אינם מוכיחים כי שכונות בעלות גיוון כלכלי הן דבר רע. אך המחקר בכל זאת מרמז כי היתרונות של שכונות מסוג זה אינם ברורים מאליהם. דפוסים של בידוד חברתי משקפים אי־שוויון חברתי רחב יותר, טוען צ'שייר, שכתב ספר על כלכלה ומדיניות עירונית. במקומות שבהם שכונות מעורבות משגשגות, מחירי הדיור מטפסים, מה שתורם להתעשרות העשירים. ואולם ההנחה כי החיים לצד שכנים עשירים ישפרו את מצבם של העשירים שגויה. השקעה של יותר משאבים בבתי ספר בשכונות עניות ושליחת המורים המצטיינים לשם, יסייעו יותר לילדים עניים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#