המהפכה הספרדית

דמיינו לעצמכם: "שלטון הגון שמשרת באמת את כל האזרחים"

המחאה החברתית בספרד הצמיחה מפלגה במודל חדש ומהפכני של דמוקרטיה השתתפותית, שזוכה לתמיכה אדירה ומובילה בסקרים לקראת הבחירות ■ למה זה לא קרה בישראל? איה שושן מסבירה

נדן פלדמן
נדן פלדמן
נדן פלדמן
נדן פלדמן

איה שושן נקלעה במקרה למחאה החברתית שפרצה במדריד ב-2011, לאחר שהמאהל הראשון הוקם בקרבת דירתה. היא שהתה אז בספרד מוכת המשבר לצורך התמחות במכון טולדו לשלום של שלמה בן עמי, אחרי שסיימה לימודי פוליטיקה וכלכלה באוניברסיטת ייל.

שושן מיהרה ליצור קשר עם תנועת המחאה והצטרפה לוועדת התיאום הבינלאומית שלה, שמטרתה לתמוך במוקדי מחאה אחרים שהתפשטו בעולם. היא לא שיערה שאחד המוקדים הבולטים יפרוץ כעבור חודשיים בלבד במולדתה. רק שהפעם, למחאה הזאת שושן ממש לא נקלעה במקרה - היא עלתה על טיסה לישראל יום לאחר שהוקם האוהל הראשון ברוטשילד ונהפכה לפעילה בולטת.

מצוידת בניסיון ובשיטות הפעולה שרכשה במעגלי המחאה הספרדיים, שימשה שושן בורג מרכזי בהקמת האסיפה הארצית, שתיאמה בין המאהלים ברחבי הארץ. ואולם למרות הדמיון הרב בין שתי המחאות, שושן גילתה הבדל אחד משמעותי, שלדבריה היה הגורם המרכזי לדעיכתה המהירה של המחאה בישראל - המנגנון.

"המחאה (בישראל) נעלמה מהרחובות מפני שלא נוצרה תשתית ארגונית", היא אומרת. "הייתי חלק מהניסיון להקים תשתית כזאת. אני חושבת שמה שפגע מאוד במחאה זה מאבקים פנימיים בין ההנהגה לפעילי השטח מהמאהלים השונים על נושאים של ייצוג, שיתוף וקבלת החלטות", אומרת שושן, הכותבת כיום במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון עבודת דוקטורט המשווה בין המבנים הארגוניים של המחאה בישראל ובספרד.

איה שושן ב-2011צילום: דניאל צ'צ'יק

"המאבק הזה גזל המון אנרגיות ויצר שסעים עמוקים, שהיה קשה לאחות אותם אחר כך. איציק שמולי וסתיו שפיר, עם כל מה שהם עשו במחאה, כלל לא השקיעו בבנייה של שטח, בהקמת מנגנונים ובחלוקה של תפקידים ברורים. לעומת זאת, התשתית הארגונית בספרד חשובה מאוד, ומבוססת על עקרונות ארגוניים שלא היו קיימים בישראל - עקרונות כמו דמוקרטיה פנימית, רוחביות במקום היררכיה, השתתפות מלאה לכולם בהצבעות ושקיפות. אלה שיטות פעולה שהיו חזקות מאוד במחאה בספרד בכל ההיבטים החשובים - חינוך, בריאות ודיור".

מפלגת שמאל 
מדגם חדש

בזמן שהמחאה המתפוגגת בישראל שימשה קרש קפיצה לכמה ממוביליה להשתלב במפלגות קיימות, שיטות הפעולה של המחאה הספרדית לא רק סייעו להתמשכותה, אלא גם הצמיחו מתוכה מפלגת שמאל מדגם חדש - מפלגת פודמוס ("אנחנו יכולים" בספרדית). המפלגה הזאת, שקמה בתחילת 2014 על ידי אנשי אקדמיה ופעילים מרכזיים במחאה, מנסה לעצב מחדש את הפוליטיקה בספרד בעקבות התסכול והזעם הציבורי מהמשבר הכלכלי ומשטר הצנע המתמשך, שמנהיגה ממשלתו של מריאנו ראחוי.

מלבד התנגדות תקיפה למדיניות הצנע ולהפרטות, פודמוס מציעה לתומכיה סדר יום מהפכני של דמוקרטיה השתתפותית. יישומו אמור למנוע תופעות של שחיתות שלטונית וקשרי הון-שלטון, שנהפכו לחלק בלתי נפרד מהמבנה הנוכחי של דמוקרטיה ייצוגית, לא רק בספרד. תקנון המפלגה וכל מסמכי היסוד שלה אושרו על ידי כלל החברים, תוך התבססות על "שיטת המעגלים", שבה חברי מפלגה המאורגנים בקבוצות מקומיות על בסיס סוגיה ספציפית או אזור גיאוגרפי. פעילים יכולים להעלות הצעות להצבעה באסיפה הכללית אם השיגו תמיכה מספקת מקרב כלל החברים. המעגלים האלה, שמספרם גדול מ-1,000 ופעילותם נעשית בעיקר באינטרנט, מאפשרים לחברים להשפיע על דרכה של המפלגה הצעירה.

"בניגוד למפלגות כמו יש עתיד וכולנו, פודמוס לא צצה משום מקום, לא הונחתה מלמעלה, והיא לא החלטה של בעלי הון או של אנשי תקשורת. המפלגה מבוססת על רשת רחבה וגדולה של התארגנויות מקומיות שפעלו בספרד מתחילת המחאה ועד היום, כך שהיא נשענת על תשתית קיימת", אומרת שושן.

בתוך חצי שנה הצליחה פודמוס לגייס כ-200 אלף חברים, שהלכו שבי לא רק אחרי מודל הדמוקרטיה ההשתתפותית, אלא גם, ובעיקר, אחר דמותו הכריזמטית של העומד בראשה. פאבלו איגלסיאס, פרופסור צעיר למדעי המדינה ופעיל שמאל בולט, נהפך כמעט בן לילה לדמות פוליטית מרתקת. אף שפודמוס רק בתחילת דרכה, איגלסיאס אינו חושש להכריז על מטרותיה: "הקמנו את המפלגה כדי לנצח וכדי לבנות עם שותפים אחרים שלטון הגון שישרת נאמנה את האזרחים", אמר עם בחירתו לפרלמנט האירופי במאי.

פאבלו איגלסיאס (במרכז), מנהיג תנועת פודמוס בספרדצילום: רויטרס

ספק אם הוא שיער שהמטרה הזאת עשויה להתממש בתוך זמן כה קצר. בחודשים שחלפו מאז נסקה המפלגה בסקרים, שמנבאים לה שיעור תמיכה מדהים של כמעט 30%. נתון זה, שיכול להפוך את פודמוס למפלגה הגדולה ביותר בבחירות שייערכו בנובמבר, ממחיש את עומק השבר באמון הציבור במפלגות הוותיקות, משמאל ומימין. העובדה שאבטלת הצעירים בספרד התייצבה על שיעור מזעזע של יותר מ-50% תחת שרביטה של ממשלת ימין מושחתת, רק הגבירה את התמיכה של בוחרים צעירים במודל החדש והנקי שמציעה פודמוס.

איגלסיאס, שירוץ בראש פודמוס בבחירות הכלליות שייערכו בנובמבר 2015, שאב השבוע סיפוק אדיר מניצחונה המוחץ ביוון של מפלגת השמאל סיריזה, בהובלת אלכסיס ציפראס. רבים הם קווי הדמיון בין שתי מפלגות השמאל, לא רק בסדר היום האידיאולוגי ובראשו ההתנגדות לצנע, אלא גם במאפיינים כמו גילן הצעיר, אופיין המרדני, נסיקתן המזהירה בסקרים, התמיכה הרבה בהן בקרב מצביעים עירוניים, צעירים ומשכילים, ודמותו של המנהיג: ציפראס, כמו איגלסיאס, הוא גבר צעיר, משכיל, כריזמטי וטירון פוליטי. "סיריזה, פודמוס, ונסרמוס (ניצחון)", שאג איגלסיאס לעבר אלפים מתומכי המפלגה בולנסיה, עם היוודע ניצחונה של סיריזה ביום ראשון.

כעת איגלסיאס מקווה שמה שקרה ביוון - עקב משבר שכולל אבטלה מצמיתה וצנע חמור - יקרה בספרד: רעידת אדמה פוליטית עם ניצחונה בבחירות של מפלגת שמאל המתנגדת לצנע. הקשר בין פודמוס וסיריזה אינו רק תיאורטי - שתי המפלגות מנהלות קשרים ישירים חמים. באוקטובר 2014 נסע איגלסיאס לאתונה להשתתף בכנס של סיריזה, בשבוע שעבר הוא טס לשם שוב, וביום ראשון הוא בירך את סיריזה על זכייתה והוסיף: "סוף-סוף ליוונים יהיה נשיא יווני אמיתי, ולא שליח של אנגלה מרקל".

"בספרד אמרו:
 השיטה לא עובדת"

"הניצחון של סיריזה השבוע מבשר את הרוחות החדשות הנושבות בדרום אירופה, במדינות שסובלות מחוב וממדיניות צנע נוקשה", אומרת שושן. "גם ביוון התרחשה מחאה סוערת בזמן שאוהלים כיסו את כיכרות ספרד. גם ביוון לקח בערך שלוש שנים לכוחות האזרחיים האלה להתארגן לכדי כוח פוליטי בעל יכולת להחליף את השלטון".

מדוע עדיף שתנועת מחאה תצמיח מפלגה פוליטית, ולא שראשי מחאה ישתלבו במפלגה קיימת שמרימה את דגל המחאה והסוציאל-דמוקרטיה, עם פוליטיקאים מנוסים - כפי שעשו שפיר ושמולי במפלגת העבודה?

"כשהמחאה בספרד פרצה היה בה אנטגוניזם מוחלט לשיטה ולממסד, בצורה עמוקה הרבה יותר מאשר בישראל. כדי להבין את זה צריך ללכת אחורה לסוף עידן פרנקו. היה מעבר לדמוקרטיה וכמה שנים סוערות מאוד, שבהן לא היה לגמרי ברור איזה סוג של מערכת פוליטית תתמסד, ולכן הועבר הסכם בין כל הגופים הפוליטיים שמגביל מאוד יכולת של מפלגות קטנות וחדשות להיכנס למערכת ומשאיר את רוב הכוח בידיים של שתי מפלגות - ימין ושמאל - והן היו בשלטון מאז.

"חלק גדול מהאנרגיה והמוטיבציה של המחאה היו ביציאה נגד השיטה הזאת, וזה לא היה בישראל. בספרד אמרו, 'הדמוקרטיה לא עובדת, השיטה רקובה, וכל מי שחלק ממנה הוא חלק ממערכת מושחתת, ואי-אפשר לעשות שינוי חברתי בשיטה הזאת'. היו כל מיני ניסיונות בעבר לשנות את חוק הבחירות, ותמיד שתי המפלגות הגדולות חסמו כל שינוי.

"בספרד היו גם פרשיות שחיתות מזעזעות, קשרי הון-שלטון-עיתון חוצי מפלגות, לרבות במפלגת השמאל המאוחד - הגלגול הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית. הם היו חברים בוועדה שמינתה דירקטוריונים של בנקים. יש בספרד שנאה עמוקה לפוליטיקאים, לבנקאים ולטייקונים. אז היה ברור שכדי לשנות את זה צריך ליצור משהו חדש".

"הישגים שהתאפשרו רק בזכות המחאה"

הראיון עם שושן התקיים בעקבות הכנס הבינלאומי "חור בלבנה" שקיימה קואליציית נשים לשלום, והוא עסק במחאות ומאבקים חברתיים לא אלימים. בכנס השתתפו שורה של פעילות חברתיות וחוקרות מרחבי העולם, שדנו במגוון סוגיות פוליטיות, ובהן השוואה בין תוצאות מחאת האוהלים בישראל ובספרד - נושא המחקר של שושן.

משה כחלון בסיור בחירות בשוק מחנה יהודה בתל אביבצילום: אוליבייה פיטוסי

מה את חושבת על מפלגת כולנו של משה כחלון, שלפחות לפי דבריו מתכוון לממש חלק גדול מדרישות היסוד של המחאה בתחום הדיור ויוקר המחיה?

"אני לא יודעת מה כחלון יקדם מבחינה כלכלית, אבל מה שברור לגמרי הוא שהשיטה של הייצוג במפלגה של כחלון היא זהה ליש עתיד - הוא מחליט הכל. שתי המפלגות היררכיות וריכוזיות, שמחוברות לעטיני הכסף ולתקשורת הממוסדת ומציגות אג׳נדה ניאו-ליברלית. אני לא רואה שום חזון חדש של שיתוף אזרחי, של שינוי שיטת ייצוג והגברת הדמוקרטיה. זה בכלל לא מופיע במצע של כחלון.

העניין הוא שאחוז החסימה הגבוה מונע ממפלגות חדשות ומהפכניות יותר מלהתמודד מלכתחילה. הסיכוי לשינוי מהותי שואף לאפס".

לפיד סיים עכשיו קדנציה קצרה כשר האוצר. במבט לאחור, איך את בוחנת את ההצלחה האדירה של יש עתיד בעקבות המחאה?

"אני חושבת שכל האפיזודה של יש עתיד מבטאת בצורה טובה את המיינסטרימיות של המחאה בישראל, שלא הלכה לבעיות העומק. לפיד בנה את המפלגה כמנהיג עליון. הוא מקבל את כל ההחלטות. זו לא פוליטיקה חדשה, כי אם אנחנו מדברים על זה שלאזרחים צריך לתת קול - צריך לתת להם גם השפעה בתוך המפלגה שמבטאת את קול המחאה. כשבא מישהו כמו לפיד, שהוא בשר מבשרה של התקשורת הממוסדת ומחובר לאנשי הון כמו נוני מוזס, אז הוא לא הפוליטיקה החדשה.

"המחאה ביקשה להעלות לסדר היום בעיות עמוקות יותר ממחיר הקוטג׳ ושכר הדירה. היא ביקשה להפוך את המערכת הפוליטית לכזאת שעובדת למען הציבור, ואת זה אי־אפשר לעשות עם מנהיג חזק שיעשה סדר, אלא דרך אזרחים מעורבים".

חלק גדול מהאזרחים אינם באמת מעורבים בזירה הפוליטית, ונדמה שגם אינם רוצים להיות מעורבים. אז למה לטרוח על דגם של דמוקרטיה השתתפותית כשלאזרח הממוצע אין בכלל רצון להיות חלק מזה?

"בלי מעורבות של אזרחים אין אג'נדה כלכלית חברתית אמיתית. ראינו בישראל הישגים שהיו אפשריים רק בזכות המחאה. המחאה שינתה את השיח הציבורי, את דיווח התקשורת, את סדר היום של המערכת הפוליטית. היא יצרה הישגים כמו העלאת שכר המינימום, מסקנות ועדת גרמן וההחלטה על פירוק מונופול הגז.

"אבל הדברים לא נוגעים בלב הבעיה, שהוא שיטת הייצוג הפוליטית. הדמוקרטיה הייצוגית הפרלמנטרית מוגבלת ברמת הייצוג שהיא נותנת לאזרח ולמערכת, ויש דרכים לעשות אותה יותר מאפשרת לאזרחים. בלי מעורבות אזרחית - וזה כולל כלי תקשורת עצמאיים ובלוגרים - פוליטיקאים ובעלי הון ימשיכו להיפגש מאחורי דלתיים סגורות על חשבונו של הציבור, כמו במקרה של תמלוגי הגז".

האם במפלגה של דמוקרטיה השתתפותית יש מקום לאנשי ימין כלכלי שדוגלים בשקיפות, בפירוק הריכוזיות, במאבק בשחיתות ובשוק חופשי הוגן יותר?

"זאת שאלה מעניינת. אם אני מסתכלת על פודמוס, יש בה דברים שאנשי ימין יכולים להזדהות עמם, כמו שקיפות ומאבק בשחיתות. מצד שני, השיח הכלכלי הוא בהחלט סוציאל-דמוקרטי - דברים כמו הורדת גיל הפרישה, הבטחת הכנסה, צמצום שבוע העבודה כדי לחייב מעסיקים לקחת יותר עובדים וקביעת מחירי תקרה למוצרי יסוד שהופרטו, כמו גז, חשמל ומים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ