האריסטוקרטיה החדשה של ארה"ב - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האריסטוקרטיה החדשה של ארה"ב

כך מקבלים ילדי העשירים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" את כל ההזדמנויות להתעשר דרך אוניברסיטאות נחשבות ■ האתוס האמריקאי, שלפיו כל אחד יכול לחדור לאליטה כל עוד יש לו כישרון ותושייה - מאבד מערכו

3תגובות

"החשש הגדול ביותר שלי", אמר פול ריאן, חבר קונגרס רפובליקאי משפיע מוויסקונסין, הוא שארה"ב תשכח את העיקרון שלפיו "המצב שלך בעת הלידה אינו קובע את התוצאה של חייך".

"כמובן שצריך לעבוד קשה, כמובן שצריך לקבל אחריות", אומרת הילרי קלינטון, לשעבר אשת הנשיא, סנאטורית ושרת החוץ של ארה"ב, "אך אנחנו מקשים על אנשים שעושים את הדברים האלה לחוש שהם משיגים את החלום האמריקאי". כשמדברים על הסיכויים של האמריקאי הממוצע להגיע לפסגה, ישנה תמימות דעים מדהימה בין פוליטיקאים שלא מסכימים כמעט על שום דבר אחר.

רויטרס

לפני שהסוציולוג והיזם הבריטי מייקל יאנג טבע את המונח מריטוקרטיה בשנות ה–50, הגדירה מלה אחרת את הרעיון שלפיו כוח, הצלחה ועושר צריכים להיות מחולקים בהתאם לכישרון והתמדה במקום ייחוס. המלה הזו היתה אמריקאי.

נכון, בארה"ב תמיד היו משפחות עשירות וחזקות, מרצפת הסנאט ועד לחדרי הדירקטוריונים של תעשיית הפלדה. אך ארה"ב גם תמיד נאחזה יותר מכל מדינה אחרת באמונה שלפיה כל אחד יכול לחדור אל האליטה הזו כל עוד יש לו כישרון, התמדה ותושייה. בתקופות שבהן זה לא היה כך, האמריקאים הגיבו בכעס והניחו שהאנשים שבפסגה הם "אנשים רקובים", כפי שכינה אותם ניק קראוויי ב"גטסבי הגדול".

האליטה של ימינו רחוקה מהריקבון של וסט אג ב"גטסבי הגדול". בהשוואה לימים ההם היא הרבה יותר מוכשרת, משכילה, חרוצה (וגם מתוגמלת יפה יותר) והרבה יותר מתמידה בטיפול בילדים. זהו לא מקום שבו אפשר להתקדם בזכות ייחוס או קשרים בלבד. בה בעת, קשה מאוד להיכנס אליו.

יש דברים שאי אפשר להימנע מהם: ילדי האליטה האמריקאית אמנם מרוויחים מנפוטיזם בדיוק כמו בחברות אחרות. אך יותר מאי פעם, האליטה של ארה"ב מייצרת ילדים שלא רק מתקדמים, אלא גם מגיע להם להתקדם. הם עומדים בסטנדרטים של המריטוקרטיה ולכן זכאים לסטטוס שירשו.

מכתב אהבה לגנים

זאת, בין היתר, תוצאה של כמה מהזוויות הראויות להערצה של החברה האמריקאית: הנכונות להקדיש כסף וזמן לבתי הספר של ילדיהם; אי הנכונות לאכוף מודל אחיד של חינוך ברחבי המדינה; תחרות בין אוניברסיטאות על הקמת המתקנים המפוארים ביותר. אלה תכונות חיוביות, אך הן מגבירות את סיכוייהם של הורים עשירים להעביר את היתרון שלהם לילדיהם. בטווח הארוך זה עלול לשנות את האופן שבו ארה"ב פועלת, הראייה שלה את עצמה, והדרך שבה אנשים במקומות אחרים שופטים את ההתיימרות שלה להיות מגדלור של הזדמנויות.

חלק מהשינוי נובע מעלייה בהזדמנויות להשכלה ותעסוקה אצל נשים בארה"ב במאה ה–20. כתוצאה מכך גדל גם הסיכוי שגברים משכילים ומצליחים יפגשו נשים משכילות ומצליחות ויקימו עמן משפחה. בנוסף לגנים שמשחקים תפקיד באינטליגנציה של הילדים, אנשים נוטים לעודד את ילדיהם להצליח בתחומים שהם עצמם מעריכים. זוגות כאלה מעריכים חינוך ובדרך כלל גם יש להם כסף להוציא עליו. ואף שהגורם הטוב ביותר לחיזוי הצלחתו של ילד אמריקאי בלימודים היה תמיד רמת ההשכלה של הוריו, גם כסף הוא גורם חשוב. לפי שון רירדון מסטנפורד, בעשורים האחרונים היתה התאמה גדלה והולכת בין רמת ההכנסה של הורים לבין ציוני ילדיהם.

גורם נוסף הוא יציבות המשפחה. משפחות אמריקאיות עשירות ומשכילות יותר נישאות בדרך לפני שנולדים להן ילדים, והסיכוי של ההורים להיפרד נמוך מאשר של הורים לא נשואים. גם לכך יש יתרון לילדים.

היתרון של ילדים שנולדים להורים עשירים ברור עוד כשהם פעוטות. משפחות שרגילות להצלחה ונחושות להצליח, מנסות לטפח את ילדיהן כבר בגיל הגן. התחרות על גני ילדים פרטיים בקרב האליטה הניו יורקית קשה מאוד. ג'ניפר ברוזוסט, מחברת הייעוץ החינוכי פיז, ממליצה שהורים ינסו להתקבל לעשרה גנים, יכתבו "מכתבי אהבה" לשלושת המועדפים עליהם ויעשו מאמצים להשאיר רושם טוב כשהם מבקרים. חלק מההורים משלמים על שיעורי הכנה מיוחדים שבהם ילדיהם לומדים איך לשחק באופן שירצה את הממונים על הקבלה לגנים.

המדינה מוציאה יותר על תלמידים עשירים

ברגע שהילדים נכנסים למערכת החינוך הציבורית — 90% מהם נכנסים אליה — נכנסים לפעולה היתרונות של חיים בשכונה טובה. ארה"ב חריגה בכך שהיא מממנת בתי ספר ציבוריים דרך מסי נדל"ן. למדינות יש רף מחירים לחינוך של כל ילד, אך הורים יכולים לבחור לשלם יותר מס מקומי כדי לעקוף זאת, והם בדרך כלל עושים זאת. רמות המימון לכל תלמיד יכולות להשתנות בשיעור של עד 50% בין מדינה למדינה, אומר מייק מקשיין מהמכון ליזמות אמריקאית.

לפעמים זה מוביל לכך שתלמידים עניים בערים שגובות הרבה מסי רכוש מקבלים מימון גבוה יותר מילדי משפחות עשירות בפרברים. ואולם לעתים קרובות יותר, ההפך הוא הנכון. כתוצאה מכך, ארה"ב היא בין שלוש מדינות מפותחות שמוציאות על תלמידים עשירים יותר מעל עניים, לפי נתוני OECD (שתי האחרות הן טורקיה וישראל).

יש הוצאות נוספות מלבד הלימודים בבית הספר: הפער בין ההוצאות של הורים עשירים לעניים על ביקורים במוזיאונים, שיעורי נגינה וספרים מתרחב. בעולם שבו הרבה אנשים מצליחים במבחנים הפסיכומטריים, טיפוח הכישורים הנוספים האלה חשוב מאוד.

הפערים בהזדמנויות להשקעה הורית נמשכים גם בחינוך הגבוה יותר, שיקר כיום יותר מאי פעם, אך גם מציע תשואות גבוהות מאי פעם. בין 1979 ל–2012 פער ההכנסות בין משפחה ממוצעת ששני הוריה אקדמאים לבין משפחה ששני הוריה בעלי השכלה תיכונית גדל פי ארבעה לעומת הפער בין המאיון העליון לשאר, לדברי דיוויד אוטור מ–MIT.

רויטרס

למי שזכו לחינוך טוב בזכות הוריהם יש יתרון — אך הם מקבלים יתרון נוסף ממוסדות שמפלים לטובת ילדיהם של בוגרים. לפי סקר שערך "קרימזון", העיתון של הרווארד, ל–16% מבין 2,023 הבוגרים של 2014 יש הורה אחד לפחות שלמד שם. בהרווארד אומרים כי העדפה כזו משמשת רק למקרים של שובר שוויון בקבלה לאוניברסיטה. אך כשעל כל מקום מתחרים 17 מועמדים, עלולים להיות הרבה מקרים של שוויון.

רוב האוניברסיטאות בארה"ב מעדיפות לקבל ילדים של בוגרים. התחרות העזה בין האוניברסיטאות על תרומות הופכת העדפות כאלה להכרחיות. ויש כאן אפילו טיעון של טובת הציבור: סטודנט שמגיע עם מיליון דולר יכול לממן את הסיוע הפיננסי לרבים אחרים. אך בפועל, לא כך עובדת המערכת. נכון אמנם שאוניברסיטאות העילית עשירות מספיק בכדי לתת תמיכה פיננסית רבה, אך מי שמשלמים מחיר מלא עדיין נמצאים במרכז המודל העסקי של רבות. הסוציולוג מייקל סטיבנס מסטנפורד מצא כי המועמד שהמערכת הכי מתגמלת הוא זה שמשלם שכר לימוד מלא, מסוגל להתקבל לאחת מנבחרות הספורט, אך מחזיק גם בציונים טובים מספיק בשביל לשמור על ההקצאה השנתית השמורה לסטודנטים שהמוח שלהם מתפקד הכי טוב בתוך קסדת פוטבול.

בשילוב עם הניסיון לקדם גיוון אתני בקמפוסים, זה הופך את ההגדרה של "כישורים" לאזוטרית. הייצוג של גברים מעט נמוך משל נשים בקמפוסים בארה"ב, אין מספיק שחורים אך הם יכולים להרוויח מהעדפה מתקנת, ותמיד יש צורך בספורטאים. לבנים ואסיאתים עניים לא נהנים מסינון זה.

עם סיום הלימודים, חברי האליטה העתידית ילכו לעבוד בפירמות עורכי דין, בנקים וחברות ייעוץ, שם נמצא השכר הגבוה. לורן ריברה, מבית הספר למינהל עסקים קלוג, ראיינה 120 אנשים הממונים על גיוס במגזרים אלה. אף שהם לא התכוונו לגייס בוגרים מרקע עשיר, נמצא כי החברות הללו נטו לגייס יותר בוגרים של אוניברסיטאות ידועות שעסקו בספורט כלשהו במהלך הלימודי. התוצאה היתה קליטה של אנשים בעלי גווני עור שונים אך כמעט אף אחד מהם לא בן לעובדי צווארון כחול. "כשאנחנו מתבקשים למצוא מישהו לפי כישורים", הסבירה, "אנחנו נוטים למצוא אנשים שדומים לנו".

לפני יותר מ–50 שנה הזהיר יאנג כי המריטוקרטיה תהיה צרה והרסנית לא פחות מהאריסטוקרטיה הישנה. אנשי אקדמיה והוגים מהשמאל בארה"ב מגיעים לאותן מסקנות. הפרוגרסיבים ראו פעם את המבחנים האקדמיים כדרך לשבור את המבנים הישנים של הייחוס. התחושה כיום היא שהם נותנים יתרון למי שלמדו כיצד להצטיין במצבים כאלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#