הפעם, העניים לא כבשו את דאבוס - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפעם, העניים לא כבשו את דאבוס

הכינוס של 2,500 העשירים והמשפיעים בעולם לא יכול לפתור בעיות כלכליות אמיתיות

תגובות

זה היה די צפוי. יום לפני פתיחת כנס דאבוס, בדיוק כמו בשנה שעברה, פירסם ארגון אוקספם שלשום את הדו"ח השנתי שלו על האי־שוויון הגלובלי. לפי חישוביו, 80 האנשים העשירים בתבל מחזיקים ביותר הון מ–3.5 מיליארד העניים. לפי חישוב נוסף, ב–2016, ה–1% העשירים בעולם יחזיקו במחצית מהעושר הגלובלי. המגמה, כמובן, רק תחריף.

הדיוק של הנתונים, שמבוסס גם על הנחות עתידיות, אינו חשוב. לארגון אוקספם זהו פנדל מול שער ריק. בגלל ההקשר שנוצר ל–2,500 העשירים והמשפיעים שמתכנסים בדאבוס - אין עיתון, ערוץ טלוויזיה, סוכנות ידיעות או אתר אינטרנט שלא פתח את החדשות עם הסיפור הזה, שלא היה מקבל עשירית מתשומת הלב הציבורית הזו אילולא הניגוד שנוצר מול השבעים והעשירים של דאבוס.

בשנה שעברה, אוקספם עשו הרבה יותר מיחסי ציבור. בעקבות הפרסום ההוא, הם הצליחו לחטוף את האג'נדה של דאבוס, ובמקום הנושאים שהוגדרו מראש על ידי המארגנים, כל הוועידה עסקה באי־שוויון, בחלוקת העוגה הכלכלית ובתחושת הרדיפה שעליה דיווחו חלק מהאורחים.

אלא שהשנה הקודמת היתה שנת האי־שוויון בהרבה מובנים. הספר של תומאס פיקטי, הון במאה ה–21, יצא לאור באנגלית, נתונים חדשים נחשפו, וכלכלנים רבים הבינו שכדי להיות רלוונטיים באווירה הנוכחית - עליהם לכתוב ולהתייחס לסוגיה של חלוקת העושר וההכנסות. כל התופעות הללו חיזקו והזינו זו את זה. כעת, האם הארגונים החברתיים יצליחו לחטוף את האג'נדה גם הפעם, שנה שנייה ברציפות, על אותו הנושא שבו עסקו בשנה שעברה?

איתן אבריאל

קשה להאמין. אתמול אחר הצהריים לאחר פתיחת הכנס בן ארבעת הימים, זה בוודאי לא נראה כך. הדיונים מוקדשים לנושאים המסורתיים של צמיחה, בעיות ואיך לפתור אותן, והשאלות על אי־שוויון מועטות. גם התקשורת הבינלאומית מטפלת בכנס דאבוס בהתלהבות ובכפפות של משי. בפאנל כלכלנים מטעם רשת פוקס לא הוזכר שמו של ארגון אוקספם. גם לא בדיון על השווקים שהתקיים בחסות ה"וול סטריט ג'ורנל". גם לא בשיחות המסדרון.

אז נכון, כל דיווח בסי.אן.אן ובערוצים אחרים מזכיר גם את נתוני האי־שוויון, אבל לא כנושא ראשון או יחיד, ורוב הדיווחים עוברים לסדר היום: מחירי הנפט, ההרחבה הכמותית האירופית וכיוצא באלה. אתמול חשף "וול סטריט ג'ורנל" את התגובה לסערת המטבעות שחוללה השבוע שווייץ. העיתון גילה כי הצעת ההחלטה לתוכנית הרחבה כמותית, שתעמוד בבסיס הדיונים של הבנק המרכזי של אירופה שתיערך היום, כוללת רכישות אג"ח חודשיות בסך של 50 מיליארד יורו (ראו ידיעה בעמ' 12). אבל למעשה, כמו בכל שנים הקודמות, התקשורת הממוסדת רוצה בעיקר דבר אחד: לעשות מסיבה.

בדאבוס לא באמת עושים עסקים

בלומברג

משלחות רבות עם צוותים גדולים של עיתונאים ואנשי הפקה עלו להרים, ואולפני טלוויזיה הוקמו מול הנופים המושלגים. כאן, כלי התקשורת הם חלק מהמסיבה: עיתונים וערוצים כלכליים מארגנים דיונים ממותגים, ארוחות צהריים ומסיבות קוקטייל. לוח השידורים מלא במצעד של מנכ"לים וכלכלנים.

המדפים במרכז הכנסים ובמלונות שמסביבו מלאים במהדורות עיתונים ומוספים כלכליים שנכתבו והודפסו מראש. ככה זה: כמו שאר התעשיות, עבור התקשורת הכלכלית הממוסדת, דאבוס הוא קודם כל אירוע של עסקים, רייטינג, הכנסות, מוניטין, ומעמד - בדיוק כמו שהוא בעבור בנקים וחברות אנרגיה. אולי אפילו יותר מהם.

לפיכך, לתקשורת אין אינטרס ללכת רחוק מדי עם הסיפור של האי־שוויון. המנכ"לים והמרואיינים לא רוצים לדבר על זה. הם רוצים להתייחס למשבר המטבע, לדפלציה, לבחירות ביוון ולמחירי הנפט - כל הנושאים שהם שולטים בהם, ושמחדדים את העובדה שהם שם בדאבוס בדיוק כי צריך אותם לטפל באתגרים הללו.

האם זה יכול להיות אחרת? לא בטוח. כלי תקשורת כלכלי ממוסד שיחליט לצאת נגד המנהלים ולהאשים אותם בניתוק מבעיות החברה, יעשה מעשה של התאבדות עסקית. הרי אם עיתון או ערוץ טלוויזיה יכריז שכנס דאבוס אינו חשוב, אולי אפילו מזיק, הדבר הבא שהוא צריך לעשות זה לקפל את הציודים וללכת הביתה.

את זה אף אחד מהם לא רוצה לעשות. הם בדאבוס, כי המפרסמים הגדולים שלהם גם נמצאים שם, וכי כל אחד מכלי תקשורת רוצה לראות למפרסמים ולמנהלים כמה הוא חזק, בולט ומשפיע. הם שם, כי אף אחד הם לא יכול להרשות לעצמו להשאיר את הזירה למתחרים. הם שם, כי העיתונאים וכלי התקשורת הכלכליים נמצאים בדאבוס באזור הנוחות שלהם: עם המנהלים, עם הבנקאים, עם מצלמות הטלוויזיה ועם הראיונות האישיים.

אי־אף־פי

כשמנהלים בכנס דאבוס נשאלים מדוע הם מגיעים אליו, על אף דמי ההשתתפות הגבוהים, הם לעתים קרובות עונים כך: אנחנו מצליחים לייצר תשואה גבוהה על ההשקעה. איך? הם מסבירים שבמקום לרוץ ל–30 פגישות עם לקוחות וספקים ברחבי העולם במשך חודשים רבים, בדאבוס ניתן לקיים את כל 30 הפגישות הללו בארבעה ימים.

זה סיפור שנשמע טוב, אבל הוא קשקוש. בדאבוס לא באמת עושים עסקים. אין ספק שלעתים נוצר בדאבוס קשר ראשוני שמסתיים בעסקה, ויש גם עסקות שסוכמו מראש וחותמים או מודיעים עליהן במהלך ימי הכנס. אבל שיחות עבודה עמוקות לא מתקיימות כאן, בין השאר כי מרוב ארוחות, פאנלים שצריך להשתתף בהם, הופעות בטלוויזיה מול ההרים המושלגים ומסיבות הקוקטייל - לא נותר לרוב האנשים הללו זמן לשיחות עבודה של ממש.

הרבה יותר 
מוועידה כלכלית

אז מה כן עושים שם? הפרופסור לשיווק סקוט גלאוויי, בכנס DLD שהתקיים בתחילת השבוע בגרמניה, הסביר שאנשים לא רוכשים מכונית "טסלה" כי היא חשמלית. הם רוכשים אותה כי היא עולה 100 אלף דולר, והיא מסמנת לכולם שהנוהג בה עשיר. בדאבוס זה אותו דבר: אנשים באים לדאבוס בדיוק כדי שאנשים אחרים ידעו שהם בדאבוס, שהם חלק ממועדון דאבוס, שהם מחוברים לשאר 
אנשי דאבוס.

כן: דאבוס הוא הרבה יותר מוועידה כלכלית. זהו ללא ספק כנס ענק, גדול פי כמה מכל כנס כלכלי גלובלי אחר. זהו גם מועדון, כזה שיודע לחבר בצורה קרובה ומוגנת בין הון (מנהלים), שלטון (כ–40 ראשי מדינות) ועיתון (כל התקשורת כאן).

ברחובות הראשיים של דאבוס, מבנים רבים נכבשו על ידי משלחות של מדינות ותאגידים גדולים; מדינות, בנקים, משרדי רואי חשבון, חברות ייעוץ, חברות ביטוח, כלי תקשורת וחברות השקעה - כל אלה השתלטו על מבנים, חנויות ומסעדות, והפכו אותם ל"מתחם" משלהם עבור ימי הכנס. ראינו מבנים של מלזיה, של מקסיקו, של דרום אפריקה, כולן מדינות שינסו למשוך מנהלים ועיתונאים לקוקטיילים ולמפגשים, ולשכנע שכדאי לתאגידים הבינלאומיים להשקיע אצלם.

על הנושאים הגלובליים יהיה לאנשים הרבה מה לדבר. רבים מעריכים שהיום יחל הבנק המרכזי האירופאי את הגרסה שלו לתוכנית ההרחבה הכמותית: הדפסת כספים (ביורו), ורכישת איגרות חוב בשוק הפתוח - בניסיון להתמודד עם האינפלציה בגוש היורו.

מדברים כל הזמן על מחירי הנפט היורדים, יוצרים אתגרים עצומים לחברות האנרגיה ולמי שמממן אותן. לא מדברים על המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון, אבל מדברים על המשבר ברוסיה. מדברים על האטה וירידת מחירי הנדל"ן בסין, ועל שער הפרנק השווייצי - וכל זה לפני שמזכירים למעלה מ–100 דיונים ופאנלים בנושאים "גדולים ומעמיקים" יותר כמו הסביבה, המוח, והשפעת הטכנולוגיה. אלא שאת עיקר השיחות המנהלים עושים בעיקר בינם לבין עצמם על האתגרים והתוכניות האישיות המיידיות שלהם, תוך ישיבה במסדרונות, ובארוחות שמארגנת כל אחת מהתעשיות עבור עצמה.

אי־אף־פי

לדרוש תשובות - 
גם כשלא נעים לשאול

האם דאבוס מסוגל לשנות משהו גדול? האם הכנס מסוגל לפתור ולו בעיה אחת מרשימת האתגרים שמארגניו הדפיסו בתוכנייה? האם משתתפיו יכולים להביט מעל האינטרסים הצרים האישיים שלהם, ולעסוק בפתרון בעיות גלובליות? הניסיון של 30 השנים האחרונות מחייב תשובה כנה: לא כל כך.

וזה בסדר: זו רק ועידה כלכלית, שאפילו לא מאורגנת על ידי האו"ם או ארגון לשיתוף פעולה בינלאומי. בסופו של דבר, הכנס הוא שירות של גוף מסחרי למחצה, "הפורום הכלכלי העולמי", חברת כנסים שמקיימת אירועים בכל העולם. העובדה שהוא הצליח להפוך למוסד שראשי מדינות מגיעים אליו, היא תופעה יוצאת דופן וראיה לגאוניות השיווקית של מייסד הארגון, קלאוס שוואב. ואולם, למרות המגרעות, הכנס בכל זאת מצליח להכניס למתחם אחד כ–50 ראשי מדינות ועוד 2,000 אנשי עסקים מהחברות הגדולות בעולם. עדיף שהם יישבו יחד ויתאמצו לדבר, מאשר שלא ידברו כלל.

מה עם אוקספם והאי־שוויון? החובה שלהם היא להקשות על המשתתפים, ולדרוש תשובות גם על שאלות שהם לא רוצים להתייחס אליהן. אותו דבר אפשר להגיד על התקשורת: היא תמלא את העמודים בתמונות בכירים ומגוון הציטוטים הצפויים, אבל דיון עמוק על נושאים חשובים גם היא לא תקיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#