אין כניסה לעניים: "אסור שתל אביב וירושלים יהפכו לאכסניה של עשירים בלבד" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אין כניסה לעניים: "אסור שתל אביב וירושלים יהפכו לאכסניה של עשירים בלבד"

ריצ׳רד פלורידה, מהקולות המשפיעים בשיח האורבני העולמי, מזהיר מפני נטישת המעמד היצירתי את ת"א וירושלים: "האנשים האלה עוד ימצאו את עצמם על מזוודות בשדה התעופה"

14תגובות

״לערים גדולות אסור להפוך לאכסניה של עשירים בלבד. עיר אינה מורכבת ממגדלי יוקרה, זה בולשיט. לצערי, לונדון, עד כמה שאני אוהב את העיר הזאת, הגיעה למקום הזה. היא ביצרה את עצמה כעיר לעשירים בלבד. ניו יורק נמצאת בדרך לשם, ואסור שזה יקרה בערים כמו תל אביב וירושלים. עיר חייבת לשרת את כל תושביה, אחרת המעמד היצירתי יקום וילך, וזאת לא תהיה עיר יותר, זה יהיה פרבר ריק ומשעמם״ - כך אמר הכלכלן וחוקר האורבניזם המשפיע ריצ׳רד פלורידה, בראיון ל–TheMarker, בעת ביקור שערך בשבוע שעבר בירושלים.

פלורידה, מרצה בכיר בבית הספר לניהול באוניברסיטת טורונטו, הגיע כדי לייעץ לראש העיר, ניר ברקת, בפיתוח דרכים לקידום אוכלוסייה צעירה ויצירתית בירושלים, כחלק מתוכנית אסטרטגית לעיר לשנים הקרובות. פלורידה, 58, ידוע כמי שפירק והרכיב מחדש את האופן שבו מתבוננים כיום על חלוקה למעמדות, בזכות המונח ״המעמד היצירתי״ שטבע בספרו הראשון ב–2002, ״עלייתו של המעמד היצירתי, ואיך הוא משנה את העבודה, הפנאי וחיי היומיום״.

בספר, שנהפך לרב מכר עטור שבחים והפך את מחברו לכוכב בשמי האקדמיה, מותח פלורידה קו ישיר בין הצלחתה הכלכלית של העיר לבין גודלו של המעמד היצירתי המתקיים בה - אמנים, מוזיקאים, כותבים, מעצבים, יזמים, היי־טקיסטים ובעלי מקצועות חופשיים.

רויטרס

פלורידה מעניק חשיבות מיוחדת לגיוון האתני של האוכלוסייה במרקם העירוני ולשילוב מוצלח של אוכלוסיית מהגרים. הוא טוען כי המעמד היצירתי הוא הכוח המניע של הכלכלה בעידן הפוסט־תעשייתי, בדיוק כפי שהיה מעמד הפועלים בעידן התעשייתי. כדי לחזק את טיעוניו, הוא פיתח מדדי יצירתיות - מדד הגיוון החברתי, מדד האתניות ומדד ההומואים - שנועדו לחזות את הצלחתן של ערים ומדינות על פי הרכב האוכלוסייה שלהן.

תיאוריית המעמד היצירתי הצליחה להגדיר ולזהות בשלב מוקדם את השגשוש המחודש של מרכזי הערים, לאחר עשרות שנים שבהם תושביהם נטשו לטובת הבטחת החיים הנוחים בפרברים. התיאוריה זכתה לאימוץ מיידי בקרב מתכננים, חוקרים וראשי ערים ברחבי העולם, שעה שהמעמד היצירתי נהפך למונח חובה בשיח האורבניזם החדש. המונח עמד במוקד שני ספריו הבאים של פלורידה, ״בריחת המעמד היצירתי” (2005) ו”ערים והמעמד היצירתי” (2008).

את הסופרלטיבים שנקשרו לפלורידה, כמו ״גורו בינלאומי״ ו״רוק סטאר אקדמי״, הוא השכיל למנף להקמתה של חברת ייעוץ פרטית, ובשנים האחרונות הוא מקדיש את מרבית זמנו למסעות חובקי עולם שבהם הוא מייעץ לראשי ערים ומדינות.

"תוצאה של העולם המקוטב כיום"

הצלחתו של פלורידה, שגם הפכה אותו לאדם עשיר, הקימה עליו גם לא מעט מבקרים. יש חוקרים המותחים ביקורת על התיאוריה עצמה, וטוענים כי לא באמת ניתן להוכיח מה קודם למה - אנשים יצירתיים הם שמביאים להצלחתה של עיר, או שהעיר המצליחה מושכת אותם. אחרים מותחים ביקורת על המדדים שהוא פיתח, מאחר שאינם תקפים מבחינה מדעית.

פלורידה גם סופג ביקורת על חברת הייעוץ שלו, שמשלבת אינטרסים עסקיים בקריירה האקדמית שלו. המשבר הכלכלי העולמי שימש את מבקריו כדי לטעון שהפערים הכלכליים הגדלים פוסחים על בני המעמד היצירתי, שנהנים מהכנסות גבוהות יחסית ומגישה להון כלכלי ותרבותי, והתיאוריה מעניקה להם לגיטימציה לדאוג בעיקר לעצמם ולהתעלם מכל מי שהמשבר הותיר מאחור.

נראה שלשתי הערים הגדולות והחשובות בישראל, תל אביב וירושלים, יש בעיה רצינית עם המעמד היצירתי. תל אביב נהפכת יקרה באופן בלתי נסבל לאמנים, סטודנטים וצעירים יצירתיים, בעוד שירושלים נעשית דתית יותר, שמרנית יותר ופתוחה פחות לאורח חיים ליברלי ולדו־קיום.

״שתי הערים חייבות להתמודד עם הבעיות שציינת. זו תוצאה של העולם המקוטב שבו אנחנו חיים כיום. כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים לעשות שלושה דברים: להעלות את שכר המינימום, כך שאנשים שעובדים במגזר השירותים יוכלו לחיות חיים הוגנים; לוודא שאנשים במעמד הביניים יעבדו במשרות טובות ומעניינות יותר; ואנחנו צריכים תוכנית מסיבית לדיור בר השגה.

Ed Schipul

"הדבר הטוב הוא שראשי ערים כמו ביל דה בלזיו בניו יורק ואריק גרסטי בלוס אנג׳לס עובדים כיום על תוכניות כאלה. זה מאבק קשה, וחלק מהבעיה נובע מההצלחה המחודשת של מרכזי הערים, שמזניקה את מחירי הדיור.

"לגבי ירושלים אתה צודק לגמרי, הממד הדתי־שמרני והמתח האתני נהפכו לעול על הצמיחה הכלכלית, אבל לפחות ממה שאני רואה, ברקת מנסה להניע את העיר בכיוון הנכון לעבר חברה פלורליסטית, חילונית וחופשית יותר. האם אנחנו יכולים לפתור את הבעיות האלה בן רגע? לא, זה תהליך ארוך. אבל האלטרנטיבה גרועה פי כמה - עיר שבה אנשים יצירתיים לא רוצים להיות, או שהם נאלצים לעזוב".

לעזוב לאן? ישראל היא מקום קטן בהרבה מארה״ב וממדינות אחרות. אם בני המעמד היצירתי בישראל לא יוכלו לגור בשתי הערים הגדולות והחשובות, אין להם יותר מדי חלופות מבחינת אפשרויות תעסוקה והתפתחות.

״נכון, ואז האנשים האלה ימצאו את עצמם על מזוודות בשדה התעופה. אני אוהב את תל אביב, אבל ירושלים בעיני היא מעין זכוכית מגדלת על האנושות כולה. עבור אנשים כמוני, לעזור לעתיד הכלכלי של ירושלים ולפלורליזם ולפרוגרסיביות בעיר הזאת זה דבר חשוב, ולכן הגעתי לכאן".

בתיאוריית שלוש ה–T שלך אתה טוען שהמעמד היצירתי נמשך לערים שבהן מתקיימים שלושה אלמנטים: סובלנות, טכנולוגיה וכישרון (Tolerance, Technology, Talent). אבל לירושלים יש בעיה לא פשוטה עם שני האלמנטים הראשונים. כשמוסיפים לזה את יוקר המחיה הגבוה ואת העובדה שהבנייה החדשה בירושלים מיועדת לעשירים, איך היא תוכל למשוך את המעמד היצירתי?

״אין ברירה, ירושלים צריכה ללכת עם מה שיש לה להציע — מאבקים ותלאות היסטוריים. אלה דברים שבונים משמעות לחיים עבור אנשים. בחברה האמריקאית שממנה אני בא, מושגים כמו משמעות ותכלית החיים הם דברים שדי נמוגו. אנשים שבאים לכאן מחפשים משמעות, הם מחפשים תכלית, ויש להם משהו להיצמד אליו. אני חושב שאנשים כאן כן מבינים את החשיבות של טכנולוגיה לצמיחה, אבל צריך לעזור להם להבין את חשיבות הסובלנות. זה הולך להיות מאבק קשה. האמת, כשמישהו בקהל שאל אותי לגבי הצורך לפתח את מזרח ירושלים, נדהמתי ממספר האנשים שמחאו כפיים והריעו. לא ציפיתי לזה, וזה דבר טוב".

"לפני 20 שנה ייחלו לחזרה למרכז העיר"

מהן הטעויות הכי גדולות שערים עושות בימינו?

״הטעות המרכזית היא התפישה שלפיה אם העיר תצליח, תשקיע בטכנולוגיה וביצירתיות ותמשוך את המעמד היצירתי, כל שאר הבעיות ייעלמו. אני חושב שזה הלקח הגדול שלי, וזה גם נושא הספר הבא שלי. משום שכאשר הערים הגדולות חזרו להיות מבוקשות, עלה סט חדש של קשיים ואתגרים, שאני לא צפיתי אותם — כמו יוקר מחיה ודיור, ג׳נטריפיקציה ואי־שוויון. הרי רק לפני 10–20 שנה אנשים כמוני ייחלו שמישהו בכלל ירצה לחזור למרכז העיר, ועכשיו אנחנו ניצבים בפני גל אדיר של התחדשות עירונית.

"אבל אני אופטימי לגבי פתרון הבעיות האלה, מכיוון שבעידן הפרברים לאף אחד לא היה אכפת איך העיר נראית, כל אחד היה תקוע בפרבר שלו. כיום העיר מכריחה את תושביה שמתקבצים יחד להתעמת עם הבעיות והקונפליקטים. בארה״ב, השחורים והלבנים חייבים למצוא דרך לקיום משותף. אותו הדבר בירושלים לגבי דתיים, חילונים, יהודים וערבים. זו התקווה שלי. האם זה יקרה? אני לא יודע".

מה אתה חושב על נפילה של ערים כמו דטרויט?

״זה משבר מסוג אחר. הוא נובע מהיעדר השקעות. יש לנו משבר של ערים עשירות ומשבר של ערים עניות. המשבר של ערים עשירות קל יותר, כי כשיש כסף, הכנסות והשקעות אפשר לפתור את הקיטוב הכלכלי. לעומת זאת, המשבר של דטרויט נובע מעוני ומאזורים שלמים שנזנחו. שיקומה צריך להיות בעדיפות לאומית, צריכה להיות תוכנית חירום פדרלית לעיר הזאת. אחת הטרגדיות של עידן ברק אובמה היא שעדיין אין לנו מדיניות אורבנית לערים בארה״ב. אני לא מבין למה אובמה לא יזם תוכנית חירום לדטרויט".

אתה תומך בגידול המעמד היצירתי, ומביא כדוגמה מדינות יצירתיות כמו הולנד ונורווגיה וערים יצירתיות כמו סיאטל וסן פרנסיסקו, שבהן המעמד הזה מגיע ל50% מהאוכלוסייה. אבל הבעיה היא שברוב המקצועות של המעמד היצירתי אין ביטחון תעסוקתי. אתה לא חושב שגידול חד של המעמד הזה הוא איום על היציבות הכלכלית של אנשים?

"זה נכון, והעיתונאי סקוט טימברג פירסם באחרונה ספר על האופן שבו שינויים תרבותיים כמו המשבר הכלכלי והמהפכה הטכנולוגית מרסקים את המעמד היצירתי (Culture Crash: The Killing of the Creative Class). אני חושב שנכנסנו לעולם מסוג חדש שמציב אתגרים, אבל אני יכול לומר שמרבית אנשי המעמד היצירתי, שעוסקים באמנות, מוזיקה וטכנולוגיה, הם בעלי השכלה גבוהה ויש להם כישורים שמאפשרים להם להתפרנס יפה".

Natan Dvir

אבל האנשים היצירתיים האלה, שרובם צעירים יחסית וגרים בערים יקרות, יגיעו לגיל 40–50 בלי ביטחון תעסוקתי, בלי מספיק כסף ועם ילדים שצריך לגדל ולשלוח לאוניברסיטה. יכול להיות שהמעמד היצירתי טוב רק לאנשים צעירים?

״אני לא בטוח שזה נכון, כי ההכנסות של אנשי המעמד היצירתי עדיין הרבה יותר גבוהות מאלה של פועלים במפעלים. אני מודאג בעיקר לגבי אנשים בלי השכלה ובלי כישורים, שלמעשה הם שני שלישים מאוכלוסיית העולם. למעמד היצירתי יש את הקשיים שלו, אבל אנשי הצווארון הכחול, שעובדים בהכנסה נמוכה במגזר השירותים, הם האומללים באמת".

נראה שכשאתה מדבר על המעמד היצירתי אתה מתייחס רק לעולם המערבי, בזמן שמיליוני סינים מייצרים במפעלי יזע את האייפונים של אותם אנשים יצירתיים בסן פרנסיסקו, בברלין ובתל אביב.

״סטודנט שלי כתב לי באחרונה, 'ריצ׳רד, אני גר בלב שנחאי ויש לי חיים יותר טובים משלך, אבל אנשים שגרים בשולי העיר חיים בתנאים של ימי הביניים׳. המשפט הזה ממחיש שני דברים שאני יכול לומר בעניין: אחד, אני חושב שעלייתן של הערים הגלובליות ונהירת האנשים לתוך הערים יוצרות את האתגר הגדול ביותר של האנושות כיום. השני הוא שעלינו לזכור את העלייה האדירה של מעמד הביניים בעולם המתעורר, ובראשו סין".

אתה מדבר גם על חשיבותה של הגירה מוצלחת כתנאי לשגשוג העירוני. אתה חושב שההגירה המוסלמית באירופה תומכת בטיעון הזה?

״אני חושב שההגירה המוסלמית הצליחה יותר בצפון אמריקה מאשר באירופה. יש מתחים ויש קשיים, אבל בארה״ב אפשר לראות מוסלמים, נוצרים ויהודים מבלים יחד. אני חושב שהקהילות המוסלמיות באירופה מבודדות מבחינה גיאוגרפית, חברתית וכלכלית. הקיצונים המטורפים שבקהילות האלה הם מיעוט, אבל הם יצרו סביבה שבה הם הפכו לפצע בחברה, ואני חושב שאירופה חייבת להיאבק בזה.

"מה שקרה בפריז חייב לגרום לאירופאים להתעורר. אני לא רוצה להאשים איש, אבל אני חושב שהבעיה נוצרה גם בגלל הקיטוב הכלכלי והדתי של מה שהחוקר וחברי בנג׳מין ברבר הגדיר 'ג׳יהאד מול מקוורלד', שבו הוא הזהיר אותנו מעולם גלובלי מקוטב. הפערים הכלכליים והקנאה גורמים לזעם ולתחושות נקם, וזה מחריף כשמשתלבים בזה אלמנטים כמו ההבדלים בדת ובזהות האתנית.

"השאלה היא איך אנחנו, בעולם המערבי, המתקדמים יותר ובעלי היתרונות, יכולים להתמודד עם קיטוב כזה בעולם של גבולות פתוחים להגירה. זה החלק המפחיד — וזאת הסיבה לכך שבאתי לכאן, לירושלים״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#