רוקפלר פינת צוקרברג: הברונים השודדים שצמחו בעמק הסיליקון - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רוקפלר פינת צוקרברג: הברונים השודדים שצמחו בעמק הסיליקון

למיליארדרים של עמק הסיליקון יש הרבה במשותף עם הברונים השודדים של המאה ה-19: תיאבון ענקי להצלחה, ריכוז חסר תקדים של כוח ומעורבות פוליטית ולא מעט ביקורת מהציבור

8תגובות

ב-50 השנים שעברו בין סוף מלחמת האזרחים האמריקאית ב–1875 לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, קבוצה של יזמים הובילה את הפיכתה של אמריקה מחברה חקלאית לתעשייתית, בנתה אימפריות עסקיות אדירות ממדים וצברה הון עצום. ב-1848, ג'ון אסטור, סוחר, היה האיש העשיר באמריקה עם 20 מיליון דולר (ששווים כיום 545 מיליון דולר). עם כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, היה ג'ון ד. רוקפלר המיליארדר הראשון שלה.

ב-50 השנים מאז שהציגה דאטה ג'נרל את המיני־מחשבים הראשונים, בשלהי שנות ה-60, קבוצת יזמים הובילה את הפיכתה של ארה"ב מחברה תעשייתית לחברת מידע, בנתה אימפריות ענק וצברה הון עצום. במותו ב–1992, סם וולטון, מייסד וולמארט, היה האיש העשיר באמריקה עם 8 מיליארד דולר. כיום ביל גייטס תופס את מקומו, עם 82.3 מיליארד דולר.

אי פי, בלומברג

הקבוצה הראשונה ידועה כיום כברונים שודדים. השנייה - נקרא להם "סולטני הסיליקון" - עלולה לזכות באותה תווית. כמו קודמיהם, הם נראו תחילה כשוברי תבניות המייצרים גאדג'טים להמונים. ואולם כמו רוקפלר ו"פושעי האלפיון" שלו, הקפיטליסטים החדשים מאבדים את זוהרם. הם התפצלו לעסקים שלא קשורים במיוחד למחשבים, בעודם מצהירים באופן אגואיסטי שהם יפתרו את בעיות האנושות, מהזדקנות ועד מסע בחלל. בעיקר, הם מואשמים בהיותם אנשי עסקים חמדנים שמשחדים פוליטיקאים, מעסיקים עובדים בתנאי יזע, גוזלים מבעלי עניין אחרים ובעיקר, מפעילים כוח מונופוליסטי על שווקים. רוקפלר שלט פעם ב–80% מאספקת הנפט העולמית; גוגל מחזיקה כיום 90% משוק החיפוש באינטרנט באירופה ו-67% בארה"ב.

ההקבלה בין שתי הקבוצות מבליטה את יכולתה הנדירה של ארה"ב לייצר עושר רב ואת האמביוולנטיות המתמשכת הנוגעת לריכוזיות העושר. הנרי פורד, הצעיר בברונים השודדים, אמר פעם שההיסטוריה היא קשקוש. הוא טעה. ברוני הסיליקון יכולים ללמוד מטעויות קודמיהם. לא ברור לחלוטין שהם עושים זאת.

לכל ענקי העסקים יש כמה דברים במשותף - נחישות עזה להפוך חלומות למציאות, תיאבון מפלצתי להצלחה ויחסים סבוכים עם פירות ההצלחה. לברונים התעשייתיים ולברוני הסיליקון יש עוד דבר במשותף: הם אנשי־העל של הקפיטליזם האמריקאי, האנשים שחשים את העתיד בעצמותיהם ומממשים אותו - לעתים במחיר כבד מדי. הם האנשים שעיצבו מחדש את הבסיס המטריאליסטי של הציוויליזציה. לילנד סטנפורד וא.ה הרימן אחראים לסלילה של 340 אלף ק"מ של מסילות - שיצרו שוק כלל־אמריקאי. אנדרו קרנגי החליף את הברזל בפלדה שימושית הרבה יותר. גייטס ניסה להכניס מחשב לכל משרד ובית. לארי פייג' וסרגיי ברין הביאו את המידע שבעולם לקצות אצבעותינו. מרק צוקרברג הפך את האינטרנט לחברתי. כפי שהרכבת איפשרה לחברות קטנות לפרוץ את גבולות האזור שלהם - האינטרנט איפשר ליזמים לשבש שווקים מגוונים ורבים, מקמעונות (אמזון) ועד תחבורה (אובר).

אי פי בלומברג

שתי הקבוצות יצרו חידושים, אך הגאונות האמיתית שלהן היתה היכולת לנצל יתרון לגודל ולדחוק את רגלי המתחרים. "להוריד מחירים; לכבוש את השוק; להפעיל את פסי הייצור", כמו שאמר קרנגי, ועידכנו גייטס, ברין ופייג'.

היתרון לגודל איפשר לברונים להוריד מחירים ולשפר איכות, כפי שעשה פורד במודל טי המפורסם שלו. הטריק שוחזר גם בעמק הסיליקון, עם האייפון ודומיו. הברונים השודדים המקוריים התנגדו לרגולציה בשם השוק החופשי — מונופולים התאימו להם יותר. הקונצרן (טראסט) הראשון, של סטנדרד אויל, ב–1882, נועד לשכנע את המתחרים לוותר על שליטה בחברותיהם בתמורה להכנסה מובטחת ולחיים קלים. אחרים הלכו בעקבותיו. את חקיקה (חוק שרמן להגבלים עסקיים מ–1890), הברונים הצליחו לעקוף באמצעות חברות אחזקה. בתחילת המאה ה–20 קונצרנים וחברות אחזקה שלטו ב–40% מנכסי הייצור באמריקה. אלפרד צ'נדלר, ההיסטוריון העסקי האמריקאי, סיכם את 100 השנים שלאחר מלחמת האזרחים כ"10 שנות תחרות ו–90 שנים של אוליגופולים".

לברוני הסיליקון קל יותר. יש קצת חיכוכים עם החוק, נזיפות קלות, אך אפקט הרשת - ככל שיש יותר משתמשים לשירות, ערכו רב יותר - מניע אותם לכיוון של מונופולים בכל מקרה. בעולם הדיגיטלי, האלטרנטיבה היא היכחדות. "כל החברות הכושלות נכשלות באותו אופן: להתחמק מתחרות", כתב פיטר תיל, מייסד פייפאל.

התוצאה, בשני המקרים, היא ריכוז חסר תקדים של כוח. לפני 100 שנה היה זה בתחבורה ובאנרגיה. כיום גוגל ואפל מחזיקות ביניהן ב–90% ממערכות ההפעלה לנייד; חצי מהאמריקאים ושליש מהאירופים משתמשים בפייסבוק. לאף אחת מחמש יצרניות המכוניות הגדולות, לשם השוואה, אין שליטה ביותר מחמישית מהשוק האמריקאי.

ה–0.000001%

ברוני הסיליקון מחזיקים אמנם גם הם בנתח גדול מהחברות שהם הקימו, בדומה לשודדים, אך הם אינם עשירים יחסית כפי שהיו הברונים של המאה הקודמת. כשרוקפלר פרש, הונו היה שקול ל–1/30 מהתוצר האמריקאי השנתי. כשגייטס פרש, היה לו 1/130 בלבד. למרות זאת, הם עדיין מייצגים חלק נכבד מהעושר בעולם. 34% מהמיליארדרים היזמים ב–2013 בגיל 40 ומטה עשו את כספם מטכנולוגיה.

מה שמייחד עוד יותר את ריכוז העושר הוא שהוא מגיע לאחר שתיים מהתקופות השוויוניות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. שנות ה–30 של המאה ה–19 (למעט הדרום שהחזיק בעבדים), התבססו כשנים של פוליטיקה משתפת ואינדיווידואליזם. השנים בין מלחמת העולם השנייה ושנות ה–70 המאוחרות היו שנים של אי־שוויון נמוך במיוחד בהכנסות בארה"ב.

ואולם הברונים משתי התקופות סייעו ליצור אמריקה שונה בתכלית, המפולגת מעמדית ואחוזת דיבוק כלפי כסף. התרבות הזאת עוררה דאגות בלבם. אף שקרנגי כתב בחוסר טעם, בעודו ככל הנראה האדם העשיר בעולם, עלון "על יתרונות העוני", הוא חשש מפערי המעמדות ויצירת קאסטות החיות "בבורות ואי־אמון הדדיים". תיל מנגיד את עמק הסיליקון השיוויוני של ילדותו, שבו למדו כולם בבתי ספר מהמדרגה הראשונה וחיו בבתים דומים, לעמק המפולג של ימינו.

ברגע שהם נהפכו מקוראי תיגר למתחרים המבוססים, הברונים מיד נכנעו לפיתוי של גיל העמידה: צמיחה פרועה ואמונה עצמית בלתי־מבוססת. רוקפלר קנה יערות, הקים מפעלים לייצור חביות, הפיק כימיקלים וקנה ספינות וקרונות רכבת. הרימן נכנס לעסקי הפיננסים. כיום, גוגל שופכת את רווחיה העצומים לתעשיות לא ממש קשורות לפעילות הליבה שלה: רובוטים, אנרגיה, מכשירים לבית, מכוניות אוטונומיות ומחקר למניעת הזדקנות. היא מעצבת עולם שבו תהיה לה יד בכל דבר שעושים בני האדם. פייסבוק הוציאה 2 מיליארד דולר על חברה שמייצרת ציוד מציאות מדומה. אילון מאסק עבר מפייפאל למכוניות חשמליות ולטילים. ג'ף בזוס, מייסד אמזון, משקיע במסע לחלל.

שתי הקבוצות התחילו לחלום חלומות גדולים יותר. הברונים התערבו בעניינים חברתיים, ממסע שלום לסיום המלחמה במאה הקודמת ועד הארכת חיים, המצאת מזון מחדש ומניעת מוות. הם גם נכנסו באופן שנוי במחלוקת לפוליטיקה. בית הנבחרים של פנסילבניה, שבה פעל רוקפלר, היה ידוע כ"מועדון המיליונרים". הברונים השודדים קנו לעצמם עיתונים, כמו פורד, שהפך את "דירבורן אינדפנדנט" לכתב שטנה נגד יהודים. שניים מילדיו של רוקפלר נהפכו למושלים, בניו יורק ובארקנסו.

ברוני הסיליקון נשבעו שלא יחזרו על הטעות הזאת — והם אכן לא הרחיקו לכת כמו קודמיהם. ואולם פוליטיקה היא הכרחית לעסקים, וקשה שלא להתפתות לה. עמותת־העל הפוליטית של גוגל הוציאה בשנה שעברה על קמפיינים יותר כסף מאשר זו של גולדמן סאקס, בנק שידוע בקשריו הפוליטיים. צוקרברג ייסד את fwd.us, ארגון לקידום הרפורמה בהגירה בארה"ב. הארגון טוען כי תעשיית ההיי־טק "תיהפך לאחד הכוחות הפוליטיים החזקים ביותר", מכיוון ש"אנחנו שולטים בערוצי הפצה מאסיביים, הן כחברות והן כאנשים". הערוצים האלה כוללים הן גופי מדיה ותיקים, כמו "וושינגטון פוסט", שנקנה על ידי בזוס, ו"ניו ריפבליק", שנקנה על ידי כריס יוז מפייסבוק; והן אימפריות מדיה חדשות כמו יאהו. עמק הסיליקון הוא כיום תחנת חובה במסעות לגיוס תרומות.

ספריית הקונגרס

הביקורת דעכה

עידן הברונים השודדים הוביל לעידן המהפכה הפופוליסטית, עם שביתות המוניות, חקיקה נגד מונופולים, רפורמות חברתיות ולבסוף הניו־דיל של שנות ה–30. הברונים השודדים הרסו יותר מדי חיים והפרו יותר מדי חוקים. סופרים רבים מתחו עליהם ביקורת וכלכלנים חששו כי ארה"ב נהפכת לאי שוויונית כמו אירופה. קבוצה של פוליטיקאים ועורכי דין תירגמו במהרה את הביקורת למדיניות. הנשיא טדי רוזוולט יצא נגד "העשירים הפושעים". התיקון ה–16 לחוקה הציג לראשונה מס הכנסה, והתיקון ה–17 קבע כי סנאטורים ייבחרו על ידי הציבור במקום על ידי המחוקקים המקומיים.

העובדה שברוני ההיי־טק אינם מושכים ביקורת כמו זו שהופנתה נגד הברונים השודדים אינה מפתיעה: עם כוח עבודה קטן ובעל שכר גבוה יחסית, הם אינם מנהלים מאבקים מול איגודים מהסוג שהפך את הברונים השודדים לענקים. ב–1901, יו.אס סטיל, החברה של קרנגי, העסיקה רבע מיליון אנשים - יותר מבחיל הרגלים והצי של ארה"ב גם יחד. כיום גוגל מעסיקה 50 אלף עובדים, פייסבוק 8,000 וטוויטר 3,500.

הצעצועים האלקטרוניים שברוני הסיליקון מייצרים גם מעוררים כלפיהם יותר חיבה מצד צרכנים מאשר הסחורות או התשתיות שיצרו הברונים השודדים. אך בכל זאת יש אי־שביעות רצון גוברת כלפיהם. הממשל האמריקאי תבע בהצלחה מאז 1994 את מיקרוסופט על תמחור טורפני ותחרות לא הוגנת, והאיחוד האירופי מנסה כל הזמן להפחית את הדומיננטיות של גוגל בשוק החיפוש. מלבד המונופוליזם ואי־השוויון, הביקורת העיקרית כלפי ברוני הסיליקון נוגעת לפרטיות. חברות ההיי־טק עושות את רוב כספן משאיבת מידע פרטי.

אבל למרות הביקורת, לא נראה שמעמדם של ברוני הסיליקון עומד להשתנות. על אף השינויים שהתחוללו בין עידן הרכבות לעידן הסיליקון, ארה"ב עדיין מחזיקה בנוסחה הנכונה לייצור יזמים. היא שואבת כישרונות מכל העולם: קרנגי היה בנו של אורג בדים סקוטי עני, ברין הוא בנם של מהגרים מרוסיה. היא סובלנית כלפי כישלון: רשימת הברונים שכשלו לפחות פעם אחת לפני שהצליחו כוללת את אייץ'. ג'יי היינץ, הנרי פורד וסטיב ג'ובס. והיא מעודדת שאפתנות. מארק טוויין וצ'רלס דדלי וורנר הצביעו על תכונה בולטת של האמריקאים ב"עידן המוזהב" מ–1873: "בארה"ב כמעט לכל אדם יש חלום משלו, תוכנית משלו שבאמצעותה הוא רוצה לקדם את עצמו חברתית או כלכלית".

הביקורת נגד הברונים השודדים ממחישה גם סוגיה אחרת שעדיין מאפיינת את ארה"ב: המתיחות בין התאגידים הגדולים לבין הדמוקרטיה. ההערצה של האמריקאים למיליונרים שעשו את הונם בעצמם גורמת להם להיות חשדנים כלפי ארגוני ענק. צ'רלס פרנסיס אדמס, נינו של הנשיא השלישי של ארה"ב, הזהיר כי חברות נחושות "להשליט רודנות ששום מאמץ עממי לא יצליח לערער". לואיס ברנדייס, אחד משופטי בית המשפט העליון הגדולים בהיסטוריה של ארה"ב, נהפך לקול המוביל במאבק נגד הריכוזיות. הדמוקרטיה, כך טען, לא יכולה לסבול מצב שבו ריכוז גדול של עושר נמצא בידי מעטים. בית המשפט העליון בארה"ב של ימינו חש מאוד בנוח למול הריכוזיות הזאת. נשיאים מתחנפים לחברות גדולות כדי לגייס את הכסף שלו הם זקוקים כדי להתמודד בבחירות. ואולם החשדות כלפי הגודל מתגברים שוב הן מצד "מפלגת התה" הימנית והן מצד השמאל הדמוקרטי.

האם התאגידים הגדולים יוכלו לכפר על חטאיהם? הנושא האחרון שמאפיין את הברונים האמריקאים הוא הפילנתרופיה. קרנגי אמר כי "אדם שמת עשיר - מת בחרפה". הברונים השודדים, כולל קרנגי עצמו, לא בדיוק מתו עניים. אבל כמעט כולם נהפכו לפילנתרופים בערוב ימיהם. קרנגי ניסה לקדם את שוויון ההזדמנויות באמצעות הקמתן של 2,811 ספריות ציבוריות. המורשת הרוחנית של רוקפלר, אוניברסיטת שיקגו, היא אחת הטובות בארה"ב.

קרן הצדקה של גייטס היא אחת הגדולות בעולם. הוא ועמיתיו הולכים בדרכם של קודמיהם, כשהם משתמשים בפילנתרופיה שלהם באותו שילוב של דמיון והיבריס שהם מיישמים בעסקיהם. בארה"ב יזמים לא סתם מייצרים הון רב יותר. הם גם יכולים להטיל צל גדול יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#