הדבר האחד שאתם יכולים לעשות כדי ש-2015 תהיה טובה יותר - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

הדבר האחד שאתם יכולים לעשות כדי ש-2015 תהיה טובה יותר

איחולים צנועים לשנה האזרחית החדשה: להתאזר בסבלנות כדי להפחית את האלימות הפושה ברחוב, במגרש המשחקים, בבית הספר ומשם עד רמת השלטון

12תגובות

סיום השנה האזרחית הביא עימו מטר של צפרדעים וערוב: שלל פוליטיקאים, אנשי ציבור, נושאי משרות – ברמה הלאומית, המוניציפלית והפרטית -  החשודים בשחיתות. התרגלנו כבר לחשוב שישראל היא מדינה מושחתת, אבל פחות התרגלנו לזה שהשחיתות נחשפת בציבור והמושחתים נדרשים לתת את הדין. תחושת המיאוס הגובר עשויה להביא, כך מקווים רבים, לתגובה עממית בבחירות הקרובות. מצד שני, יש סיכוי לא רע שהיא דווקא תבריח מהקלפיות את המצביעים, הנגעלים מהסרחון העולה מפתקי ההצבעה.

2014 היתה שנה קשה לישראל – הכלכלה סבלה מהאטה חריפה; התקוות לשינוי מצד שחקנים חדשים במערכת הפוליטית, בשנה השנייה אחרי הבחירות, נכזבו; עברנו מלחמה טראומטית שגבתה חיים, רכוש ותנופה כלכלית, ובסופה מעמדה של ישראל בעולם היה גרוע משהיה בתחילתה, ואולי מעולם.

עם כניסתה של 2015, הרשו לי להצביע על משהו צנוע יותר, לכאורה, בתור בקשה ראשונה לשנה החדשה: שלא יהיו צופרים. לא צופרי אזעקה שמאותתים לנו שטיל של חמאס מבקש את חיינו – זו משאלה גדולה וחשובה, אבל נשים אותה בצד בינתיים. הצופרים שאני מדברת עליהם הם הפסקול הבלתי פוסק והבלתי נסבל שמקבל את פני הילדים בכניסה לבית הספר השכונתי. צופרים של נהגים עצבניים, אלימים וצרחניים, שכועסים כבר ברבע לשמונה על כל העולם.

החברה הישראלית לוקה באלימות קשה מבית. אם לישראלי מן השורה, שמישהו מעכב אותו למשך 30 שניות בכביש, יש את הדחף לצפור עד שהטיח נושר ממרפסות הבתים מסביבו, לצאת מהאוטו (לא אציין את הדגם, למרות שמאוד מפתה לקשור בין הנעה רב גלגלית, כוחות סוס ומידות מפוארות לכוחניות בכביש – התופעה אינה מוגבלת למכוניות שריריות וגבריות-לכאורה דווקא), ולזעוק בגרון ניחר איומים וקללות, אפשר להסיק שאנחנו חברה על סף התמוטטות עצבים. זה קורה מדי בוקר, מדי ערב, כמעט בלי הפסקה.

אי־אף־פי

אני יכולה לדמיין חלק מהקוראים מגלגלים עיניים, מנידים ראש, ומזדרזים לכתוב תגובה מגנה לשטות הזו שאני יוצאת נגדה, כאילו גמרנו להילחם ולפתור את בעיות אי הצדק החברתי, הקשיים הכלכליים של שכבות שלמות, המצב הבטחוני המאיים והשחיתות הפוליטית.

אולם, האם יהיה זה מופרך לטעון שהדברים קשורים זה בזה? האם העצבים, האלימות המילולית והפיזית ברחוב ובכביש, בחצר המשחקים, בכיתות בתי הספר, בתורים לביטוח הלאומי ולא מעט גם במרחב הפרטי, לא נובעת, או מייצרת, חלק ניכר מהבעיות המג'וריות שישראל לוקה בהם? האגרסיביות של הלחיצה על צופר המכונית כדי לגרש מטרדים משתקפת בדיווחים על אלימות בבתי הספר, באלימות בתוך המשפחה, במגרשי הספורט, בתקריות יומיומיות שחלקן הניכר לא מגיע בכלל להתערבות משטרתית או דיווח בתקשורת. 

כן, בחברה הישראלית אפשר למצוא מדי פעם גילויים של נדיבות ואדיבות, אבל קשה למצוא אותם בכבישים, אפילו קשה מאוד. צופרי המכוניות מתחת לחלון הם יותר מסימפטום; הם לא חוקיים, אם כי נראה שאין אדם אחד בישראל שלא יודע שאסור לצפור בשטח בנוי; הם יוצרים זיהום סביבתי של רעש בלתי נסבל; הם מעוררים תחושת איום לא רק אצל הנהגים המעכבים אלא על כל מי שבטווח שמיעה; הם מחנכים את ילדינו לאגרסיביות בלתי נסבלת.

ולכן אאחל לכולנו שנה בלי צופרי מכוניות הזועקים את קריאת הכל-דאלים-גבר שהולכת ומתגברת בחברה הישראלית, ושנה של קצת יותר סבלנות ונכונות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#