למה שאנשים יחסכו במים אם הם מקבלים אותם כמעט בחינם - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה שאנשים יחסכו במים אם הם מקבלים אותם כמעט בחינם

מדינות מערב ארה"ב מתמודדות כיום עם אחת הבצורות הקשות בתולדות המדינה, אבל האמריקאים עדיין ממשיכים לבזבז מים ■ 
התופעה לא מפתיעה כשמביאים בחשבון עד כמה המים בארה"ב זולים, ועד כמה ההסדרים עם החקלאים מעודדים בזבוז

במהלך הקיץ האחרון הכריזה רשות המים של קליפורניה כי בזבוז מים, למשל בשטיפת מדרכות, הוא פשע. בנוואדה השכנה, שילמה לאס וגאס בעשור האחרון 200 מיליון דולר למשקי בית שחיסלו את המדשאות בגינתם.

מצב זה עוד צפוי להחריף. השינוי האקלימי והצמיחה באוכלוסייה צפויים להפעיל לחצים נוספים על אספקת המים באזורים נרחבים - מהמערב מוכה הבצורת ועד לאגמים הגדולים בצפון־מזרח ארה"ב, שרק נראים כמו מאגרי מים ללא תחתית. ככל שהמצב יחמיר, מדינות ורשויות מקומיות בארה"ב צפויות להוסיף יותר ויותר הגבלות דרקוניות על השימוש במים.

מאמצים כאלה עשויים להיות יעילים יותר מלנסות לקרוא לאנשים לחסוך במים. באוגוסט, למשל, ערים בקליפורניה צרכו הרבה פחות מים מבאוגוסט בשנה שעברה - 27 מיליארד גלוני מים פחות. אך ריבוי ההגבלות על שימוש במים לא יפתור את הבעיות, מכיוון שהתקנות לא מתמודדות עם הגורם העיקרי לצריכת המים הבזבזנית של ארה"ב - המחיר.

"עם רוב בעיות המים נוטים להתמודד באמצעות חדשנות", אומר דיוויד ג' ויקטור מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. "אך לקביעת מחיר נכון למים, כדי להעיד על מחסור, חשיבות מכרעת".

רויטרס

הסימנים כיום מצביעים על דבר שונה לחלוטין. מחיר המים נמוך מדי במרבית הערים והעיירות בארה"ב, אך חמור מכך הוא האופן שבו ארה"ב מרווה את צימאון החקלאים, האחראים ל–80% מצריכת המים בארה"ב, וקונים אותם כמעט בחינם.

לאתגרים אלה נוספים מכשולים בצורת מסחר במים. "שווקים חיוניים להבטחת האספקה של המים לשימושים החשובים ביותר, כשיש מחסור", אומר ברטון ה' תומפסון, מומחה למשאבי הסביבה בבית הספר למשפטים בסטנפורד. ללא השווקים, הוא אומר, "הקצאת המים בהחלט שרירותית".

שני מחקרים שהוצגו באחרונה בכנס של פרויקט המילטון במכון ברוקינגס ושל מכון וודס ללימודי הסביבה בסטנפורד, טוענים כי השווקים והמחירים הם חלק חיוני מארגז הכלים הנחוץ למלחמה במחסור במים. הם חיוניים לעידוד חיסכון, ולעידוד השקעות בטכנולוגיות לחיסכון במים, וגם לניתוב המים למקום שבו הם הכי חשובים.

"יש מספיק מים - אנחנו יכולים לחיות עם מה שיש לנו", אומר ג'ים לוקהד, מנכ"ל דנוור ווטר, חברת המים של דנוור. "אך המערכות שלנו אינן גמישות דיין להעברת מים למקומות שבהם הם הכי נחוצים".

מחיר המים המוזרמים לבתים בארה"ב לרוב אף אינו מכסה את עלות אספקתם, ודאי שלא את השחיקה בתשתיות חברות המים או את תקציבי המחקר והפיתוח שלהן. הוא אינו מביא בחשבון עלויות אחרות הנובעות משימוש במים, כמו ההשפעה על הדגה או על הסביבה כתוצאה משאיבת מים מנהרות ומאגמים.

אין תמריצים
 לחסוך במים

לצרכנים אין כמעט תמריצים לחסוך במים. למרות המצוקה בקליפורניה, במחצית מהבתים בסקרמנטו, בירת המדינה, עדיין אין שעוני מים, והם משלמים מחיר קבוע, ללא תלות בצריכת המים שלהם. יש חברות מים גרועות מכך, שמורידות את המחיר ככל שצריכת המים עולה. גם לחברות המים אין תמריצים לעודד חיסכון במים - ככל שאנשים יחסכו יותר, כך הכנסות החברות יירדו.

למחירים אין קשר כמעט לעלות החלפת המים - העלות של הזרמת מים נוספים במקום המים שנצרכו. ככל שיש פחות מים באזור מסוים, כך עולת אספקתם עולה, מכיוון שצריך להביא אותם ממקום רחוק יותר. בפרסנו שבקליפורניה, שבה כמות המשקעים השנתית היא פחות מ–280 מ"מ, משפחה בת ארבע נפשות, שצורכת בממוצע 400 גלון ביום, צפויה לקבל חשבון מים חודשי בסך כ–28 דולר. בבוסטון, שבה כמות המשקעים השנתית גבוהה מ–1,000 מ"מ, משפחה עם צריכה זהה צפויה לשלם כ–77 דולר.

זה אולי נראה כמו תחשיב משונה, אך זה עוד סביר לעומת התמריצים העומדים לרשות החקלאים האמריקאים. זכויות המים שלהם לרוב נתונות לחוקי המדינה. במערב ארה"ב הן מוקצות לפי שיטה המזכירה "כל הקודם זוכה" - החווה הראשונה ששאבה אי־פעם מים, נהנתה מהזכות לכל מה שרצתה פחות או יותר לעד. משתמשים זוטרים, שהגיעו מאוחר יותר, צריכים לעמוד בתור.

החקלאים משלמים על המים, אם הממשל מזרים אותם עד לחווה שלהם, למשל, באמצעות תעלה מנהר קולורדו, אך התשלומים מזעריים. החקלאים במחוז ההשקיה אימפריאל של קליפורניה (IID), משלמים 20 דולר על כל acre-foot - יחידת נפח השווה לכ–1,233 מ"ק, או לכמות המים הדרושה לכיסוי ארבעה דונם (acre) בכ–30 ס"מ מים (foot) - פחות מעשירית מעלות המים בסן פרנסיסקו. הממשל לרוב מסבסד חקלאים גם באמצעים אחרים, כמו הלוואות ללא ריבית, כדי לכסות השקעות מראש.

הסדרים מסוג זה מסייעים להסביר מדוע כמחצית מבין כ–240 מיליון דונם של קרקעות מושקות בארה"ב משתמשות בהשקיה באמצעות הצפת השדות, פחות או יותר השיטה הבזבזנית ביותר שיש. הם גם מסייעים להסביר מדוע מאגרי המים התת־קרקעיים הצטמצמו בכ–65 מיליארד מ"ק ב–2003–2014 - כמות כמעט כפולה מנפחו של אגם מיד, מאגר המים הגדול בארה"ב. הם אינם המכשול היחיד לחיסכון במים. חווה שאינה משתמשת במלוא הקצאת המים שלה מסתכנת באובדנה, על שלא הפיקה ממנה תועלת. כל המים שנחסכים זורמים אוטומטית לחקלאים אחרים עם זכויות זוטרות.

חקלאים במדינות רבות יכולים באופן תיאורטי להחכיר שימוש במים עודפים, אך המחזיקים הרבים של זכויות זוטרות יכולים למנוע זאת מהם, ויש רבים מהם - קליפורניה העניקה זכויות הגדולות פי חמישה מהמים הזמינים שלה (מים עיליים ולא ממאגרים תת־קרקעיים).

להגבלות אלה השלכות מעוותות. סן דייגו, למשל, מקימה את מתקן ההתפלה הגדול בארה"ב כדי להפיק מים מתוקים בעלות של כ–1.6 דולרים למ"ק. אך מגדלי אלפלפה בדרום קליפורניה השתמשו בשנה שעברה במאות מיליארדי ליטרים של מים בגידול אלפלפה (סוג של אספסת) שעשויה לכל היותר להימכר ב-340 דולר לטונה, או כ–75 סנט למטר מעוקב.

השווקים, כמו גם מודל תמחור הגיוני, טובים בפתרון בעיות אלה. במחוזות מים מסוימים, כמו אירוויין ראנץ' בקליפורניה, נקבעו כללים להעלאות מחירים: הקצאה בסיסית, המכסה צרכים בסיסיים של משפחה, ניתנת במחיר נמוך, אך מחיר זה מטפס במהירות עם נפח צריכת המים, כדי לגרום לאנשים לחשוב פעמיים אם למלא את בריכת השחייה שלהם.

תחושת המשבר עודדה שוקי מים מסוימים לחיסכון. בסנטה פה שבניו מקסיקו, מאז 2005 נדרשים יזמים לקבל זכויות מים עם בקשות היתרי הבנייה שלהם; הנוהג מאפשר לחקלאים למכור את זכויות המים שלהם ליזמים, במקום לבזבז אותם על יבולים זולים; שבע מדינות במערכת המים של נהר קולורדו משיקות פיילוט לבחינת אפשרות ליצירת שוק בין חקלאים לרשויות מים עירוניות, כדי לסייע לשמור על גובה המים באגמי פאואל ומיד.

החקלאים עדיין לא יחויבו לפי צריכת המים שלהם אך בשל שולי הרווח הנמוכים של חוות רבות וכוחם הפוליטי של החקלאים בארה"ב. אך צעדים אלה יכולים לא רק לשחרר מים לשימוש מי שזקוקים להם יותר, אלא גם לספק לחקלאים הכנסות הדרושות להשקעה בטכנולוגיות ניהול מים.

כל זה לא יבוא בקלות. אנשים אוהבים לשלם מחיר נמוך על המים שהם צורכים, ומוחים על עלייה במחירים. חקלאים מתנגדים להעברת מים לערים עוד מאז מלחמות המים של קליפורניה לפני 100 שנה. ואולם איום המחסור החריף במים דורש פתרון, ואינו מוגבל למדינות מערב ארה"ב. הוצעו גם פתרונות אחרים, כמו הבאת קרחונים מהקוטב, או הסטת נהר מיזורי לשימוש האזורים שנמצאים ממערב להרי הרוקי. אך התגובה השגרתית למחסור - הזרמת עוד מים מאזורים רחוקים - לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. פשוט כבר אין מספיק מים נוספים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#