25 שנה לנפילת חומת ברלין: הוסר הרסן מעל השוק החופשי - העובדים במערב נדרסים

כל עוד ברית המועצות היתה קיימת, המערב היה צריך לדאוג לעובדים ולשכרם כדי שלא "ייהפכו לאדומים" ■ עם נפילת הגוש הקומוניסטי השוק החופשי הגיע לשליטה מוחלטת במערב ■ אחרי המשבר של 2008, הוואקום האידיאולוגי מתמלא בלאומנות, סביבתיות ודת

לארי אליוט, גרדיאן

לפני 25 שנה הפסיק הקומוניזם להיות איום על המערב והשוק החופשי. כשהקורנסים החלו לפרק את חומת ברלין בנובמבר 1989, קרס עמה הניסוי של כלכלה ריכוזית שהחל בסנט פטרסבורג 70 שנים לפני כן - עוד לפני פירוקה של ברית המועצות.

הגורם המיידי לקריסת הקומוניזם היה פיגורה של מוסקווה אחר וושינגטון במרוץ החימוש של שנות ה–80. תקציבי ביטחון גדולים יותר העמיסו נטל על הכלכלה הסובייטית המאובנת. היה מחסור במוצרי צריכה. רמת החיים הידרדרה.

ואולם, הבעיות היו עמוקות מזה. ברית המועצות סבלה בשל היעדר אמון. הכלכלה העניקה מפירותיה רק לאליטה קטנה ומיוחסת שהיתה לה גישה למוצרים מערביים מיובאים. מה שהחל בכוונות טובות ב–1917 הסתיים בביצה של שחיתות. ברית המועצות נאכלה מבפנים.

כפי שהתברר, סוף המלחמה הקרה לא הביא עמו רק טוב לאזרחי המערב. במהלך חלק ניכר מהעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה נתפשה ברית המועצות כאיום אמיתי, ואפילו בשנות ה–80 לא היו רמזים לכך שהיא תיעלם כל כך מהר.

מפגינים נגד מדיניות הצנע באירופה בסמוך לשער ברנדנבורג בברליןצילום: רויטרס

מדינה רבת עוצמה עם אידיאולוגיה יריבה וכוח צבאי גדול פעלה כרסן על המערב. החשש כי העובדים "יהפכו לאדומים" אילץ את המערב לשמור על העובדים מרוצים. פירות הצמיחה התחלקו. הרווחה היתה נדיבה. ההשקעה בתשתיות ציבוריות היתה גבוהה.

המפנה של 2008

לאחר פירוקה של ברית המועצות כבר לא היה צורך בנדיבות הרבה. הכלכלה הניאו־ליברלית נולדה בשנות ה–70, אולם רק בשנות ה–90 כוחות השוק הגיעו לשליטה עילאית. השוק החופשי התפשט לחלקים העניים יותר של העולם, שם היה מוקצה עד אותו זמן. כוח העבודה הגלובלי התרחב. המוצרים הוזלו כתוצאה מכך, ואולם גם השכר ירד.

יתר על כן, לא היה צורך לרסן יותר את השוק החופשי. מנהלי חברות יכלו לנגוס בנתח גדול יותר של הרווחים כי לעובדים כבר לא היה לאן ללכת - החלופה האידיאולוגית כשלה. אם האזרחים לא אהבו את "הרפורמות" שקיצצו ברווחה, לא היתה להם ברירה אלא לבלוע את הצפרדע.

האירועים הבולטים בכלכלה העולמית מאז נפילת חומת ברלין

ולמרות ההתמרמרות, זה מה שקרה עד המשבר הפיננסי של 2008. המשבר היווה מכה לאורתודוקסיית השוק החופשי משלוש סיבות. ראשית, הוא לא היה אמור לקרות. הכלכלנים בנו מודלים שהראו שהשווקים תמיד רציונליים ומתקנים את עצמם. הם הוכו בהלם כשהתברר שזה לא נכון.

שנית, המשבר הפיננסי הפך את הממשלות לעניות יותר. מיתון עמוק שלאחריו התאוששות חלשה לוו בירידה בשכר הריאלי ובקיצוץ ברווחה. שלישית, המשבר ותוצאותיו חשפו את הצד האפל של המודל שלאחר המלחמה הקרה. במקום חלחול העושר מטה, היה חלחול מעלה. במקום נצחון הדמוקרטיה, ניצחו האליטות.

בדרכן שלהן, השערוריות בסיטי, הרובע הפיננסי של לונדון, שחקו את אמון הציבור לא פחות מתמונותיהם של בכירי השלטון הסובייטי שחנו את הלימוזינות שלהם בכיכר האדומה בימי גוויעתה של ברית המועצות. בשבוע שעבר התבשרנו על עדויות נוספות למחיר רמאויות הבנקים בקביעת שער ריבית הליבור והמט"ח, ובמכירת ביטוח להגנה מפשיטת רגל. המחיר האמיתי הוא למוניטין של העולם העסקי.

ה"כופרים" החדשים

מדהים לגלות עד כמה עמיד הסטטוס קוו. אמנם ציבור הבוחרים נגעל מתעלולי הבנקאים. אין ספק שהם לא מאושרים ממצב העולם. הם מחפשים אחר מודל חלופי לזה שהתרסק ב–2008. ואולם, המפלגות שזוכות בתמיכה גוברת בבריטניה הן UKIP הלאומנית, מפלגת הירוקים 
ו–SNP (המפלגה הלאומית הסקוטית). הביקורת והפתרונות הם שונים, אך יש להם שני מאפיינים משותפים: הם רוצים להחזיר את השליטה בכלכלה מהרמה הגלובלית לרמה המקומית; והם חושבים שיש דברים חשובים יותר בחיים מאשר הגדלת התוצר המקומי הגולמי.

היה ברור במהלך משאל העם על עצמאות סקוטלנד, לדוגמה, כי בוחרים רבים לא האמינו שיהיה להם גרוע יותר כמדינה עצמאית, וגם לא היה להם אכפת אם כן. נייג'ל פראג', מנהיג UKIP, אדיש לגמרי למחקרים שמראים כי הגירה מובילה לרמה גבוהה יותר של צמיחה. הירוקים מדברים ללבם של אנשים שמאמינים שקל יותר לדמיין את השמדת כדור הארץ בשינוי אקלימי מאשר את מותו של קפיטליזם השוק החופשי.

הדגש של הירוקים על הרעיון של "טובת הכלל" הוא עיקרון ששותפה לו גם הכנסייה הקתולית. בדו"ח שפירסם ארגון המחקר לענייני דת תיאוס (Theos) אומר העיתונאי קליפורד לונגלי כי ניאו־ליברליזם הוא "הכפירה של עידננו" וכי אין אמת בקביעה שהכלכלה אינה זקוקה למוסר. "העקרונות החברתיים הקתוליים", אומר לונגלי, "מקורם בפילוסופים היוונים העתיקים כמו אפלטון, כמו גם בכתבי הדת היהודים־נוצרים. הם מנסים לתקן את הדרך שבה פועל השוק כדי שישרת את האינטרס הציבורי ואת טובת הכלל. זה לא אנטי־עסקי, זה פרו־הומני".

החיבור הזה מציג טענות דומות לאלו של נגיד הבנק המרכזי של בריטניה, מארק קארני, שאמר: "כפי שכל מהפכה אוכלת את ילדיה, פונדמנטליזם שוק ללא רסן יכול לטרוף את ההון החברתי ההכרחי לדינמיות ארוכת הטווח של הקפיטליזם עצמו". לונגלי מציג עשרה עקרונות להגנה על ההון החברתי, כולל הגנה על זכויות עובדים ומתן עדיפות לעניים ולמקופחים.

לקתוליות יש דוגמה משלה. יש משהו מוזר באפיפיור שמוביל מתקפה כנגד פונדמנטליזם מכל סוג. ואולם, הטענה של הוותיקן שהשווקים צריכים להיות מבוססים על מוסר אינה חדשה.

מה שהשתנה הוא רוחב היריעה של כלכלת השוק. הקפיטליזם המודרני נולד עם הרפורמציה במאה ה–16, ובמשך 500 שנים אורגן בתוך גבולותיהן של מדינות לאום רבות עוצמה. הפוליטיקאים לא נזקקו לכמרים שיאמרו להם כיצד לרסן את הקפיטליזם; הם הצליחו לעשות זאת בעצמם.

חוקי המשחק השתנו מאז שהשווקים נהפכו לגלובליים בסוף המלחמה הקרה. מה שהעולם היה צריך היא התנגדות נמרצת יותר לניאו־ליברליזם ולרעיון המוטעה של קצה של ההיסטוריה. מה שהוא קיבל במקום זאת היה התמוטטות של הסוציאל־דמוקרטיה, ולכן יש כל כך מעט שינויים בשיטה מאז המשבר הפיננסי הגלובלי. ריק אידיאולוגי נוצר כשחומת ברלין נפלה והוא מתמלא לאטו בלאומנות, סביבתיות ודת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker