הצצה לאימפריית ההון־שלטון של האחים קוך

ספר חדש על משפחת התעשיינים המיליארדרים חושף לא רק את עומק המעורבות הפוליטית שלהם בימין האמריקאי, אלא גם את הסכסוכים המשפחתיים רוויי היצרים שאיימו לפרק את החברה, לצד שיטות ניהול ייחודיות של התאגיד ויכולת נדירה לשנות את עצמו מבפנים

לוגו אקונומיסט
אקונומיסט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לוגו אקונומיסט
אקונומיסט

קוך תעשיות - קונגלומרט של נפט, גז וסחורות שמרכזו בוויצ'יטה שבמדינת קנזס - הוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של עולם העסקים האמריקאי, עם יותר מ–100 אלף עובדים ברחבי העולם ומחזור שנתי של 115 מיליארד דולר. החברה היא גם אחת מהחריגות, החל בשיטות הניהול שלה, עבור במעורבות הפוליטית הנלהבת שנוקטים בעליה ועד לאינטנסיביות של הסכסוכים המשפחתיים שאיימו, לפרקים, לפצל אותה.

על האקטיביזם הפוליטי של האחים קוך - שהוא לרוב היסטרי משהו - נכתב הרבה יותר מאשר על העסקים שלהם. אבל ספר חדש בשם "הבנים של וויצ'יטה" ("Sons of Wichita"), מאת דניאל שולמן, מציג תמונה רחבה יותר.

קוך, שאת שמה יש להגות "קוק", היא החברה הפרטית הגדולה בארה"ב אחרי קרגיל, ענקית סחורות אחרת. צ'רלס קוך, הבן השני של המייסד המנוח פרד קוך, הוא הבוס הבלתי מעורער של החברה. האח הצעיר יותר, דיוויד, משמש סגנו הנאמן. לשני אחים אחרים, פרד ג'וניור (הבכור) וביל (התאום של דיוויד), יש מערכת יחסית מורכבת יותר עם החברה שעזרה להפוך אותם לשניים מהאנשים העשירים בארה"ב.

צ'רלס מאמין ששמירה על החברה פרטית מספקת יתרונות רבים: היא חוסכת דרישות של חשיפת פרטים וממשל תאגידי שהוטלו על חברות בורסאיות ומאפשרת למשפחת קוך להימנע מגילוי מידע שיסייע למתחריה. היא גם מאפשרת לחשוב לטווח ארוך, ובה בעת לפעול במהירות כשהיא מזהה מציאה בשוק.

מעל לכל, המצב הנוכחי משחרר את החברה מהתמקדות בלתי־פוסקת בצמיחה. בספרו מצטט שולמן מנהל עסקי בחברה שאומר כי "הדת שלנו היא לגרום לדברים לצמוח… לדחוף, לדחוף, לדחוף"; צ'רלס אמר כי החברה תונפק בבורסה "על גופתי המתה".

צ'רלס מנהל את קוך תעשיות לפי עקרונות של מה שהוא מגדיר ניהול מבוסס שוק. מהעובדים מצופה לקרוא את המניפסט "מדע ההצלחה", שפירסם ב–2007, ולהשתתף בסמינר בן יומיים על התזה של הספר באקדמיה של החברה. היעד הוא להביא את היעילות של השווקים לתוך העבודה הפנימית של החברה. תחרות בין יחידות עסקיות שונות בחברה ובין העובדים עצמם זוכה לעידוד, וכל העובדים מקבלים מנדט נדיב לקבל החלטות מבלי לפנות לממונים עליהם.

המערכת בתאגיד דמוקרטית לעילא. לקוך תעשיות יש מבנה ארגוני "שטוח" עבור חברה בגודל שכזה. עובדים בקוך יכולים להרוויח יותר מאשר המנהלים שלהם. נערי חווה מקנזס בעלי השכלה תיכונית יכולים לעלות בסולם הדרגות מהר יותר מאשר בוגרי תוכניות MBA מאוניברסיטאות עילית ולהגיע לעמדות ניהול יחידות של עשרות מיליארדי דולרים. זה גם הופך את החברה לדרוויניסטית חסרת רחמים. אלה שמצליחים מקבלים בונוסים של שש או שבע ספרות; אלה שנכשלים נותרים ללא מחסה.

האחים קוך נמצאים גם בלבה של אחת ממכונות הפוליטיקה האמריקאית העוצמתיות ביותר. רוב אנשי העסקים נוקטים גישה אסטרטגית לפוליטיקה: הם מפעילים לובי לטובת פריווילגיות מסוימות ותורמים לשני צדי המתרס הפוליטי. אבל בדמם של האחים קוך זורמת אידיאולוגיה. פרד האב היה דמות בולטת בארגון האנטי־קומוניסטי של ג'ון בירץ', דיוויד היה מועמד לתפקיד סגן נשיא המפלגה הליברטריאנית ב–1980, וצ'רלס ודייויד סייעו לגייס כ–400 מיליון דולר במאמץ להביס את ברק אובמה בבחירות של 2012. המבקרים מגדירים אותם "קוכטופוס" ("Kochtopus") - בשל רשת המוסדות הפוליטיים שהם מממנים כתמנון רב־זרועות, החל ממכון קאטו בוושינגטון לארגוני מסיבת התה ועד תנועת אמריקאים למען שגשוג (Americans for Prosperity).

לא מהססים לתבוע את בני המשפחה

למרות ההצלחה הרבה של קוך תעשיות והמשפחה המייסדת, לייחודיות שלהם יש מחיר. החברה צברה שורה של סכסוכים משפחתיים שלידם סדרות הטלוויזיה "דאלאס" ו"שושלת" נראות כמו משחק ילדים, כפי שתיאר אחד מגיבורי העלילה המשפחתית. ביל הגיש סדרה של תביעות משפטיות נגד "הנסיך צ'רלס" שבהן האשים אותו, בין היתר, בבזבוז כסף למטרות פוליטיות, חלוקת דיווידנדים קטנה מדי ושמירה על ההון המשפחתי בצורה של כסף נזיל.

בשנות ה–90 סבלה החברה ממטח של האשמות מצד הממשל הפדרלי, שהאשים אותה בהפרת חוקי בטיחות וזיהום. שולמן טוען בספרו כי ייתכן שאסטרטגיית הניהול של צ'רלס, המבוססת שוק וממוקדת צמיחה, שידלה את החברה להתעלם מסוגיות כאלה. הלהיטות של צ'רלס למעורבות פוליטית גרמה לציבור להסתכל על החברה דרך משקפיים אידיאולוגיים ולא עסקיים. לאלה שבצד השמאלי של המפה, קוך תעשיות מבטאת את כל מה שרע בקפיטליזם - ממיליארדרים שמנסים לקנות את הבחירות ועד לברוני נפט שבוזזים את הסביבה.

למרות זאת, ההישגים העסקיים של החברה היו יוצאים מן הכלל: היא לא מפרסמת את רווחיה, אבל אפשר להמר בביטחון שהמשפחה יכולה להרשות לעצמה הוצאות של מיליארד דולר בתרומות פוליטיות והוצאות משפטיות. אף שפרד האב והשותף העסקי הראשון שלו החלו בניסיון להביא לשלמות את תהליך הזיקוק של נפט גולמי, קוך תעשיות הבינה שיכולת הליבה שלה כיום היא לא כל כך צד הפיתוח של עסקיה, אלא ההבנה כיצד לעבד ולשנע סחורות ביעילות.

צעד זה גרם לחברה לנוע קדימה הרבה מעבר לעסקי הנפט והגז שלה. ב–2005 היא הגישה הצעת רכש נועזת עבור חברת ג'ורג'יה פסיפיק, חברה בורסאית גדולה שמוכרת ניירות מגבת, כוסות נייר ונייר טואלט. הרכישה כמעט שילשה את כוח העבודה של קוך תעשיות וסיפקה לה דלק להמשך הצמיחה.

קוך תעשיות הוכיחה גם יכולת מדהימה לשנות את עצמה. מדורבנת על ידי שטף של תביעות משפטיות בסוף שנות ה–90, החברה הציגה תוכנית נרחבת לשיפור הבטיחות. המנטרה התאגידית של צ'רלס היתה "עמידה של 10,000% בפני כל החוקים והרגולציות", ובכך הוא התכוון שתהיה 100% היענות מצד 100% מהעובדים. החברה מכרה את רוב פעילות הצנרת שלה וחזרה להתמקד באזור המוסדר הרבה פחות של מסחר בסחורות ואנרגיה. כדי לסייע בשמירה על עסקיה החברה גם גייסה צבא קטן של תובעים ורגולטורים פדרליים לשעבר.

לאחר שביזבזו מאות מיליוני דולרים בניסיון להביס את אובמה ב–2012, צ'רלס ודיוויד מיישמים את מיומנויות הארגון מחדש שלהם לפעילות הפוליטית האדירה שלהם. מה שלא הורג את "קוכטופוס" - רק עושה אותו חזק יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker