ייאוש יווני: "הצלחתי להקים עסק אחרי המשבר - אבל הביורוקרטיה לקחה לי אותו" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ייאוש יווני: "הצלחתי להקים עסק אחרי המשבר - אבל הביורוקרטיה לקחה לי אותו"

העיתונאית היוונייה דספינה אנטיפה הקימה מאפייה לאחר שפוטרה, והיה נראה שהיא בדרך להצלחה ■ אלא שתהליכי הרישוי והמסים חיסלו את העסק והיא עזבה את יוון עם בעלה

בתחילה, החדשות הרעות היו רק לחישה. סיפורים על אנשים שלא הכרנו שאיבדו את מקום עבודתם. בעלי ואני עבדנו באחד העיתונים הגדולים באתונה וחשנו בטוחים. כשאנשים שהכרנו פתאום נהפכו למובטלים, ידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו. היה עלי ללמוד מקצוע אחר, כזה שלא יגביל אותי מבחינת שפה ומדינה, בעיה שעמה הייתי צריכה להתמודד אם הייתי מנסה למצוא עבודה כעיתונאית מחוץ ליוון.

כך התחלתי לקחת שיעורים בבית ספר לאפייה. בכל אחר צהריים במשך שנתיים, אחרי יום עבודה כעורכת אמנות בעיתון "אלפתרוטיפייה" (Eleftherotypia), הייתי בשיעור אפייה עד ל–22:00. בנוסף, ביליתי את כל סופי השבוע וערבים רבים באמצע השבוע בתרגול הטכניקות שלמדתי.

כשבעלי ואני פוטרנו ב–2011 - אחרי שעבדנו כמה חודשים ללא שכר ונותרנו בלי שום דבר מלבד דמי אבטלה - אפייה נהפכה לתרפיה ולדרך שלי להילחם בייאוש. עבדתי במרץ כדי למצוא את המקרון הצרפתי המושלם.

הרעיון היה להעביר דרך המקרון את המהות של יוון דרך שילוב טעמים מסורתיים. נזכרתי בביקורים משעממים של משפחתי אצל קרובים בכל רחבי יוון, שם טעמנו את ממתקי התאנים השגרתיים; נזכרתי בשאריות השומשום בתחתית תיקי בית הספר שלנו; חשבתי על ערימות הקליפות שנותרו אחרי שאכלנו פיסטוקים; התענגתי על הזיכרון של יוגורט טרי עם חבושים שהוצע בטברנות אחרי ארוחה כבדה של בשר.

אייל טואג

אימת החשבונות הלא משולמים התחלפה בייסורים שעברתי בניסיון להכין את המקרון המושלם. במקום לבכות מתוך ייאוש על העתיד הקודר שצפוי לנו, ייבבתי מעל לתנור, משום שהיצירה הקטנה והעדינה שלי לא הצליחה לשמור על צורתה. לאחר יותר מ–3,000 ניסיונות - ובעיקר כישלונות - הצלחתי להכין את המקרון המושלם. הייתי מוכנה למכור אותם.

השקעתי כל אגורה שהיתה לי בתמונות איכותיות, באתר מעוצב ובאריזות בטעם טוב. "לה מקרון גרק" נולדה, וקופסאות הממתקים הירוקות הקטנות שמכרתי שם, כך חשבתי, היו ההזדמנות שלי להשיג מחדש את השליטה על חיי. "לה מקרון גרק" נהפכה להצלחה אדירה, וקיבלתי הזמנות רבות למסיבות וחתונות. "האפינגטון פוסט" האמריקאי פירסם כתבה על העסק שלי במאי 2013, והרגשתי שאני בדרך הנכונה.

ואולם כפי שקורה לעתים קרובות ביוון, לביורוקרטים היו תוכניות אחרות. במדינה שבה רואים אותך באור חיובי כשאתה מוציא כסף, אבל רואים בך פושע אם אתה מרוויח אותו, הקמת עסק היא סיוט. הדרישות שערורייתיות וכוללות דרישה שהעסק ישלם מראש מסים השווים ל–50% מהרווח הצפוי בשנתיים הראשונות. המסים נגבים גם אם העסק מפסיד.

הייתי זקוקה ל–20 מ"ר בלבד כדי להקים את עסק האפייה שלי, אבל הפקחים אמרו לי שלא ייתנו אישור לפחות מ–150 מ"ר. הם דרשו ממני להקים שירותים נפרדים ללקוחות, אף שלא הייתי אמורה לארח בו לקוחות. שירות מכבי האש רצה יציאת חירום במקום שבו הרשות המקומית דרשה שייבנה קיר. אני, כמו אלפים אחרים שניסו להקים עסק, הבנתי שאני נתונה לחסדיהם של עובדי הציבור שפירשו את החוק בדרך שתאפשר להם להרוויח כסף בעצמם.

כך, בחורף 2013, העסק שלי היה גמור עוד לפני שהיתה לו הזדמנות להמריא. האתר וכמה קופסאות ריקות בארון שלי הם כעת העדות היחידה לסופו העגום של החלום. הייאוש סגר עלי. באותם ימים לא היו שום משרות לעיתונאים ודמי האבטלה שלנו אזלו.

עזבנו הכל מאחור 
ללא שום חרטה

ואז, לפתע, הגיעה הזדמנות. בעלי קיבל הצעה לנהל עיתון אינטרנטי, אבל היינו צריכים לעבור לבריסל לשם כך. לווינו קצת כסף, העמסנו את חפצינו על משאית, נפרדנו לשלום מכמה אנשים - וללא שום חרטה עזבנו הכל מאחור.

החודשים הראשונים היו קשים מאוד, אך הצלחתי לבסוף לשים את הקשיים שלנו בפרספקטיבה הנכונה. התחלתי לצפות בסרטים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, סיפורים על אירופאים שאיבדו את בניהם, אחיהם ואבותיהם, ונאלצו להתפשר על הכבוד העצמי שלהם. צפיתי באנשים מבוגרים, אנשים מתורבתים בעלי נימוסים והליכות, שנאלצו למכור כוסות מפורצלן לימוז' או קנקן תה יפה בשוק הפשפשים רק כדי לשרוד. גיליתי שחמותי, שנולדה ערב מלחמת העולם השנייה, עברה את ילדותה במלחמה, את נעוריה במלחמת האזרחים ביוון ואת שנות ה–40 לחייה בסיום הדיקטטורה היוונית. עבורה, המשבר הכלכלי היה אירוע נורמלי בחיים. והיא הצליחה לחיות חיים ארוכים ומאושרים למרות האתגרים.

איך יכול להיות שהדור ההוא הצליח לעבור את כל התלאות שלו והדור שלנו לא? אולי משום שאנחנו גדלנו עם הסם החזק מכל - ביטחון. ועבורי, כמו עבור יוונים רבים, הסם הזה נעלם לנצח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#