"ילדיכם לא צריכים ללמוד לתכנת בשביל לעבוד בגוגל - אלא כדי שילמדו לחשוב" - גלובל - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ילדיכם לא צריכים ללמוד לתכנת בשביל לעבוד בגוגל - אלא כדי שילמדו לחשוב"

ניקולס נגרופונטה, הוגה ארגון "מחשב נייד לכל ילד", שמנהל את מעבדת החדשנות של MIT וחזה את התכנסות עולמות הבידור, המידע והתוכן במדיה הדיגיטלית - חושב שחינוך פרטי הוא אסון ושלספרי הנייר והעיתונים אין עתיד

10תגובות

ניקולס נגרופונטה שונא את המלה פוקוס (מיקוד). בעולם שלנו, שבו התמחות והתמקדות במטרה הן אחד הדברים הראשונים שעליו ימליצו מומחי ניהול, יעילות ומחנכים, פרופ' נגרופונטה, מומחה לחדשנות עם ותק של 50 שנה, שמנהל את מעבדת החדשנות של ב–MIT (המדיה לאב) וחבר בסגל של האוניברסיטה המהוללת מאז 1966, מאמין שהתמקדות במשימות צרות וקטנות גורמת לבריחת מוחות מהדברים הגדולים והחשובים שאנשים צריכים להתמודד עמם כיום.

נגרופונטה גם לא מאמין שפתרון בעיות הוא העניין המרכזי בטכנולוגיה ובחדשנות. כשהוא מדבר על למידה, הוא מדבר על ללמד את המוח ללמוד. וכשהוא מדבר על טכנולוגיה, הוא מדבר על עשייה ואינטראקציה.

"אני אמנם ותיק בתעשיית הסטארט־אפ ורואה את עצמי כחלק בלתי נפרד ממנה - מימנתי כ–60 חברות סטארט־אפ בעולם, כולל כמה מסין - אבל אני רואה בריחת מוחות. הרבה סטודנטים מקימים חברות ועושים דברים נורא קטנים. אני שונא את המלה פוקוס. יש הרבה פחות אנשים צעירים כיום שחושבים על הבעיות הגדולות והקשות. הם לא מתמודדים עם הבעיות לעשר שנים, כמו היתוך גרעיני או מיגור מחלות. הפסדנו הרבה אנשים לטובת רווח מהיר בעולם הסטארט־אפ", הוא פותח את הרצאתו בכנס שנערך בסוף מאי בתל אביב למשלחת מיוחדת לקידום שיתוף פעולה כלכלי של הארגון לפיתוח עסקי ישראל־ניו אינגלנד. במשלחת השתתפו 100 אנשי עסקים בכירים מ–50 חברות מהגדולות בעולם, בהן פייזר, ג'ונסון אנד ג'ונסון, אקמאי ו–EMC.

בפגישה לאחר ההרצאה, נגרופונטה מרחיב אודות האחריות להתמודדות עם האתגרים הגדולים. לשאלה האם לדעתו מוסדות אקדמיים נושאים באחריות לשפר את העולם, הוא משיב נחרצות: "לגמרי. מוסדות אקדמיים צריכים להיות מוסדות מחקר. זה המקום שבו צריך לעבוד לטווח ארוך, על רעיונות גדולים ובעלי סיכון גבוה. מעבדות כמו זו שאני מנהל במדיה לאב 
ב–MIT. מי שעשו דברים כאלה היו מעבדות בל ויבמ, והן נעלמו".

עופר וקנין

נגרופונטה, 70, ידוע בעיקר כמי שהגה את רעיון המחשב לכל ילד, שבמהרה התגלגל למחשב נייד לכל ילד. הארגון שהקים בשם זה (OLPC) הפיץ 300 מיליון מחשבים לילדים בעולם המתפתח. נגרופונטה היה מרצה בוועידת TED הראשונה, ב–1984, ותואר על ידי הסופר דאגלס אדמס (מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") כ"אדם שכותב על העתיד בסמכותיות של מי שבילה חלק ניכר מזמנו שם". נגרופונטה, בן למשפחה של אילי ספנות יוונים שנולד בניו יורק, הוא טיפוס ססגוני, והיה אחד ממקימי מגזין "ויירד" ב–1992. ספרו "להיות דיגיטלי" חזה את ההתכנסות של עולמות הבידור, המידע והתוכן במדיה הדיגיטלית.

ההתכנסות הזאת, במידה רבה, הביאה את מיטב המוחות הטכנולוגיים לפיתוח אפליקציות. לנגרופונטה זה נראה ככיוון שגוי.

"בתחילת דרכי כפרופסור 
ב–MIT, בשלהי שנות ה–60 ותחילת ה–70, חשבנו שכולם ילמדו לתכנת כי תכנות זה הדבר הקרוב ביותר לפעולה של חשיבה על חשיבה. אחד הדברים החשובים בתכנות הוא שאף פעם לא מצליחים בפעם הראשונה; צריך לדבר ולחשוב על פתרון לטעויות - זה קרוב למדי לאיך שחשיבה עובדת. אבל אז התכנות פשוט נפל מהמפה. לא בגלל כוונות רעות, אלא משום שהוא נוכס לטובת אפליקציות לצרכנים.

"רק בחמש השנים האחרונות כתיבת הקוד חזרה לאופנה, ואנשים רוצים שהילדים שלהם ילמדו לתכנת. אבל לעתים קרובות זה מהסיבה הלא נכונה: הם רוצים שהילדים ילמדו לתכנת כדי שישיגו עבודה טובה. אבל הם לא צריכים ללמוד לתכנת בשביל לעבוד בגוגל, אלא בשביל ללמוד לחשוב. צריך שילדים ילמדו דבר אחד בלבד בבית הספר - הם צריכים ללמוד איך ללמוד".

"החינוך הפרטי הוא הבעיה הקשה ביותר"

לנגרופונטה יש הרבה מה להגיד על חינוך, נושא שבוער בעצמותיו. במהלך ההרצאה הוא מדבר על חינוך פרטי מול ציבורי, וכשאחת המאזינות שקמה לשאול שאלה מספרת שילדיה לומדים בבית ספר פרטי בבוסטון, הוא משתתף בצערה. הוא מדבר בשבחי החינוך הפיני - שעקרונותיו ממעטים בחשיבות של מבחנים השוואתיים ומדגישים את אושרם של התלמידים, בעיקר בגיל צעיר. הוא מזכיר את הספר "Finnish Lesson" של פאסי סלברג, שב–2013 פרש בפני TheMarker את משנתו, שתרמה לזינוק בהצלחת התלמידים הפיניים במבחנים הבינלאומיים.

חינוך, לדבריו, הוא דוגמה קלאסית לעסק שבו יש בלבול בין משימה לבין שוק. "מה הבעיה הגדולה ביותר בחינוך הציבורי? בעיני, החינוך הפרטי הוא הבעיה הקשה ביותר. אני למדתי רק בבתי ספר פרטיים, אבל במחשבה לאחור, החינוך הפרטי שאב מהמערכת את האנשים שאולי היו ביקורתיים יותר ובעלי אבחנה לגביה. וכן, יש כאן עניין של חובה אזרחית. אני מתעניין במיוחד בחינוך, כי זה קורה לא רק בארה"ב - אנחנו מבלבלים בין חינוך לבין למידה. אנחנו צריכים לרצות שילדים ילמדו. אבל חינוך הוא מוסד, שתפקידו לעזור בלמידה, שהיא הדבר היסודי יותר. השניים נפרדים.

"כשהתחלנו להתמקד בשוק במקום במשימה, אמרנו שבית ספר צריך להיות כמו עסק, וצריך לשלם למורים בהתאם לתוצאות תלמידיהם. זה הדבר הכי טיפשי שאפשר לעשות. קודם כל ממיטים על התלמידים את המבחנים האלה, וזה נורא ואיום. בפינלנד אין מבחנים בכיתות הנמוכות. הילדים לא נמצאים במעגל התחרותי הזה. אנחנו רוצים שהילדים יהיו יצירתיים, שיהיה להם להט וחיים מספקים. שיהיה להם מעניין. אין לזה שום קשר לציונים. האירוניה היא שהילדים שמקבלים את החינוך הגרוע ביותר הם העשירים שהולכים לבתי הספר הפרטיים ונהיים חולים מרוב תחרות להתקבל להרווארד.

"מה אפשר לעשות? בהינף עט אפשר לשנות את זה. אמריקה היא מהמדינות היחידות שמבססות את ההשקעה בחינוך על הכנסות ממסי רכוש. אנחנו מפרידים בין ילדים בגילאים שונים בחינוך. לא צריך לקרוא על שיטת מונטסורי כדי להבין שמועיל לערבב את הילדים בגילאים שונים. יש דברים קטנים יותר: צריך להיפטר מהמבחנים - צריך להעיף את קרנות הגידור ואת אנשי העסקים מהחינוך. הרבה ילדים שלומדים בבית יוצאים נהדרים. פינלנד נותנת לנו תקווה. מצד שני, קוריאה היא שנייה במבחני פיז"ה. הם הורגים את היצירתיות של הילדים עד שהם מגיעים לקולג'. כך שיש שיטות שונות בתכלית להצליח במבחנים. אנחנו (בארה"ב) הולכים יותר אחרי המודל הקוריאני, ולדעתי אנחנו צריכים לחשוב על זה מחדש. חינוך לדעתי הוא לא העברה של מידע בין אנשים, אלא שיתוף פעולה בעשייה של דברים".

עבדת עם ממשלת אורוגוואי לשלב לימודי תכנות בבית ספר יסודי. אתה מכיר עוד מדינות מלבד אורוגוואי ואסטוניה שכוללות תכנות בלימודי חובה בגיל יסודי? בישראל תוכל למצוא כיתות מחוננים בתיכון, שיש בהן ילדים גאונים במתמטיקה שלא ראו קוד תוכנה מימיהם.

"זה מגוחך! אנשים חושבים שילדים צריכים ללמוד לתכנת משום שזה ישיג להם עבודה בעתיד. הם צריכים ללמוד את זה כדי ללמוד לחשוב. באורוגוואי הבינו את זה. הנשיא דאז חשב שזה חשוב כל כך עד שהוא יצר ישות מחוץ למשרד החינוך שהעניקה לכל ילד בין גיל 5 ל–20 מחשב נישא בחינם, עם כתובת אימייל וגישה חינם 
ב–Wi–Fi בבית הספר. להבנתי, יש לרובם גם גישה כזו בבית. את יכולה לדמיין כמה זה יכול לקדם מדינה בתוך חמש־עשר שנים?"

באורוגוואי, סיפרת, הממשלה היא הבעלים של חברת הטלפון, ולכן יכלה להכתיב להם לתת בחינם גישה לאינטרנט לילדים. זה מבטיח את ההצלחה של מחשב נייד לכל ילד. בשוק חופשי כמו ארה"ב זה לא יקרה. היית אומר שזה מקרה שבו כלכלה חופשית מפריעה לקדמה?

ניקולס נגרופונטה

"בארה"ב הפרטנו הרבה דברים כי הם לא נוהלו ביעילות. צריך לשים לב שההפרטה הגדולה של חברות הטלפון התבצעה בדיוק כשטכנולוגיית הסלולר יצאה. כך שבעיקר באירופה, ההפרטה נעשתה באמצעות מעבר לטכנולוגיה אלחוטית. באורוגוואי וקוסטה ריקה חברות הטלפון הן ממשלתיות. אני לא בעד שכל שירותי התשתיות יהיו בידי הממשלה, אבל אולי צריך היה לחשוב על זה מחדש".

ערכת לפני שנה וחצי ניסוי באתיופיה, שבו הכנסת לכפר נידח ועני טכנולוגיה כדי לראות אם ילדים יוכלו ללמוד לקרוא בכוחות עצמם ללא עזרה של מורים או מבוגרים. תוכל לספר על תוצאות הניסוי?

"רצינו לראות אם ילדים יכולים ללמוד לגמרי לבד. הכנסנו לכפר הזה, שבו אין אנשים שיודעים קרוא וכתוב, ואין מישהו שיודע להשתמש בטכנולוגיה, טאבלטים, בלי הוראות הפעלה ובלי מדריכים. הדבר היחיד שבו עזרנו להם היה שנתנו להם פאנל סולארי והסברנו למבוגר אחד איך להפעיל אותו כדי שניתן יהיה להטעין את הטאבלטים. בתוך חמישה ימים הילדים ידעו להשתמש בהם, וכל ילד השתמש בממוצע ב–50 אפליקציות ביום. בתוך כמה שבועות הילדים שרו שירי ABC ואחרי כמה חודשים הם הצליחו לפרוץ את הקוד של הטאבלטים".

אז הצלחתם. וכעת מה עושים עם זה? מה אפשר לבנות על גבי הניסוי הזה?

"אני כבר לא מעורב אישית בפרויקט, אבל בינואר האחרון הכרזתי על פרס של 25 מיליון דולר למי שיבנה מכונה (מחשב) שתוכל לעשות את זה בהיקף רחב. שאפשר יהיה להביא אותה לסביבה כזו וליצור אוריינות מודרנית. מה שלא ידעתי הוא שכשמכריזים על פרס, מה שמושקע בניסיון להשיג אותו גדול פי 40 מהפרס בממוצע, אז זה אומר שמיליארד דולר הושקעו בפתרון הבעיה הזו".

האם ילדים צריכים להיות מחוברים - משהו שאתה רואה כזכות אנוש בסיסית - בלי שום השגחה והכוונה? במיוחד כשמדברים על ילדים שהם טאבולה ראסה מבחינת החשיפה שלהם לטכנולוגיה ואפילו לקריאה?

"אחד הדברים שראיתי באתיופיה - תראי, צריך לראות את זה בתמונה", נגרופונטה מעלה תמונה באייפד שלו, שבה רואים שישה ילדים בבקתת בוץ עם טאבלטים. אחד עומד וצופה בהם - "הוא מעין מורה שלהם"; אחת מתעסקת בטאבלט של חברה, בזמן שהוא עסוק בזה של חברו, וכך הלאה. תראי איך כל אחד מהם עושה משהו אחר, זה שיתוף פעולה, יש כאן אינטראקציה".

אחרי כן הוא מראה תמונה של כיתה סטנדרטית באתיופיה, שבה כ–40 ילדים יושבים מאחורי שולחנות שעליהם מחשבים ניידים. כולם קשובים ומביטים בעיניים בורקות במורה, שאינו מופיע בתמונה.

אבל שני הדברים יכולים להתקיים זה לצד זה, לא?

"זה הרבה פחות מעניין, מה שמתרחש פה", הוא אומר. "ל–200 מיליון ילדים שאין להם בית ספר - או מקום לגור בו - אין להם ברירה אלא ללמוד באמצעות קישוריות. אם אני יכול להשפיע בעניין, הם יהיו מקושרים. אני משיק לוויינים שיקשרו את כל הילדים בחינם. אם קישוריות היא זכות אדם, היא צריכה להיות בחינם. וזה אומר שכל תעשיית הסלולר צריכה לחשוב מחדש על עצמה. כרגע תעשיית הסלולר נחשבת לגיבורה בסיוע להתפתחות. הם הצליחו, אבל לא עשו זאת על בסיס של זכויות אדם. בברצלונה, בכנס GSM של ענף הסלולר, הרעיון הזה עורר דממה עצורה. הם לא אהבו את זה".

המדינות מממנות את המחשבים לילדים

נגרופונטה מספר שהמימון לפרויקט מחשב נישא לכל ילד הגיע מממשלות. "ארה"ב, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי והבנק העולמי לא האמינו בזה. מי שמימן את זה היו ממשלות כמו רואנדה, אורוגוואי ופרו".

במחקר שנערך על ידי הבנק הבין־אמריקאי לפיתוח ב–319 בתי ספר ציבוריים בפרו והתפרסם ב–2012, התגלה כי השפעת המחשבים הנישאים היתה מוגבלת: התלמידים שקיבלו אותם אמנם השתמשו יותר במחשבים, אבל לא ניכר שיפור בהישגים שלהם במתמטיקה ובקריאה 15 חודשים לאחר קבלת המחשבים. המחשבים גם לא השפיעו על שיעור ההיעדרות מבית הספר, כלומר לא שיפרו את המוטיבציה ללמוד. עם זאת, תלמידים שקיבלו מחשבים קיבלו ניקוד גבוה יותר במבחנים שבדקו כישורים קוגניטיביים (שכליים) כלליים.

אתה ממקימי מגזין "ויירד" - מהאיקונות הגדולים של העיתונות המודפסת - ובכל זאת, אתה לא מאמין שהנייר המודפס ישרוד.

"המלים לא ייעלמו. מלים הן אמצעי תקשורת רב עוצמה וזה לא ייעלם - השימוש בהן גדל, לא קטן. החלק המודפס, כלומר נייר - ושימי לב שאנגלית היא השפה היחידה כמעט שבה במלה עיתון, Newspaper, יש את המלה נייר - אין לו עתיד. כל הפתרונות החלופים - נייר מחיק או אלקטרוני, או משהו שמרגיש כמו נייר - הם התחמקות מהשאלה. החוויה של קריאה היא כל כך הרבה יותר טובה על אייפד מאשר על נייר".

"תראי", מתלהב נגרופונטה, "אתמול בלילה קניתי ספר. לעתים נדירות אני קונה ספרים, קניתי את 'No Place to Hide' של גלן גרינוולד (ספר על פרשת סנודן). נכנסתי למיטה עם הספר וכיביתי את האור. אני רגיל לקרוא באייפד ולכבות את האור כדי לקרוא, ופתאום לא יכולתי לראות כלום".

אבל בעיתונות הדיגיטלית אין מספיק צמיחה בהכנסות והרווח כדי לפצות על הפסד ההכנסות מהפרינט.

"אני בוועדת העריכה של 'וול סטריט ג'ורנל', ושם הצד הדיגיטלי גדל מהר מאוד, הכל משתנה. כבר לא חייבים לכבות אייפד במטוסים. כשהיה אסור להשתמש בטאבלט בהמראה, נאלצתי לקרוא עיתון בנייר. זו היתה חוויה נוראה לקרוא בנייר. זה סנטימנטלי לקרוא בנייר. לכל היותר לטובת הפרינט אפשר לטעון שהגודל עדיין נוח יותר".

נגרופונטה רואה שינויים גדולים לא פחות מהיעלמות הנייר. בהרצאתו הוא מזכיר את מגמת החזרה לערים הגדולות, לאחר עשורים של בריחה לפרברים. "אנשים בגילי 18–25 לא קונים מכוניות. כשאני גדלתי הדבר הראשון שמישהו רצה היה מכונית. זה היה מאוד סמלי; זה היה ייצוג מאוד חשוב של עצמך. אבל בכיתה של 30 סטודנטים נשאל למי יש מכונית ומי רוצה מכונית והתשובה היתה אף אחד. זה שינוי קיצוני. זה ישנה את הדרך שבה מקימים חברות עסקיות".

אתה יכול לציין טכנולוגיה אחת שאתה חולם שהיא תתממש?

"כן, יש לי משהו אחד. בליעת מידע דרך דרכי העיכול - לבלוע כדור וללמוד ככה צרפתית. ידוע שאפשר להכניס דברים למוח דרך מחזור הדם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם