מה יותר גרוע: דפלציה או אינפלציה? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יותר גרוע: דפלציה או אינפלציה?

כולם מדברים על המשבר שהביא להורדת הריבית, אבל גם דפלציה איננה רעיון מלהיב

14תגובות

התהליך שבו הגיע העולם למצב שבו הריבית באירופה שלילית, הריבית בארה"ב אפסית והריבית בישראל, לפי חלק מהתחזיות, עשויה לרדת לשפל היסטורי של 0.5%, לא החל במשבר הפיננסי של 2008. הוא גם לא תוצאה בלעדית של משבר החובות של אירופה וההאטה העולמית בצמיחה שנראית במערב ואפילו בכלכלות המתעוררות.

שורשיה של ירידת הריבית נמצאים אי שם בשנות ה–80; זהו תהליך שגורמים רבים נמצאים ביסודו, ומקורם בכמה תהליכים חשובים שאירעו במקביל במקומות שונים בעולם.

רויטרס

אחד הבולטים שבהם הוא תהליך הגלובליזציה, שהחל להאיץ עם נפילת הגוש הסובייטי בשנות ה–90 המוקדמות וסיומה של המלחמה הקרה. התקרבותה של סין לאומות העולם, ותהליכי הליברליזציה של כלכלתה העניקו לעולם משהו שבמשך שנים רבות נראה כמו ברכה: הסינים ייצרו מוצרים זולים, בזכות כוח אדם זול ובזכות יכולתם לשלוט בשער המטבע שלהם. הם הפכו אותנו ואת צרכני מדינות המערב לבעלי כח קנייה חזק יותר.

במלים אחרות, סין - ולצדה מדינות אחרות שייצרו בזול - ייצאה דפלציה לעולם המערבי. הדפלציה הזו התבטאה בהצפת השווקים העולמיים במוצרים זולים: רהיטים שאפשר להחליף תדירות יותר; מוצרי חשמל ואלקטרוניקה שווים במחירם לכל נפש בעולם העשיר; צעצועים שאפשר לקנות ולזרוק כמו זבל.

במקביל, התעשרותה של סין מהיצוא הזה הובילה אותה להשקיע את עודפי המזומנים שלה באג"ח של ממשלת ארה"ב. הלקוחה הנאמנה הזו של האוצר האמריקאי סייעה לדחיפת שעריהן של איגרות החוב מעלה, ולתשואות שהן משלמות כלפי מטה. תשאלו את אלן גרינספן, שהיה יו"ר הבנק הפדרלי במשך זמן שנדמה לנצח, מי אשם בהורדת הריבית, והוא יפנה את אצבעו הקשישה לסין.

ואם כבר הזכרנו את גרינספן, קשה להתעלם מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים שאירעו בארה"ב ובאירופה, ורבים יטענו שגם בישראל, מאז שנות ה–80. עלייתו של הניאו־ליברליזם חופפת באופן חשוד לירידת הריבית במקומות רבים. אולי היתה זו רק תוצאת לוואי של דה־רגולציה של הבנקים, של ההפרטות הנרחבות ושל התערבות ממשלתית לטובתם של בעלי ההון, אבל הורדת הריבית תרמה משמעותית לקידום המדיניות הזו.

הריבית הנמוכה מעודדת לקיחת סיכונים במגזר הבנקאי והפיננסי – תוצאה אולי לא רצויה, אבל בתקופות הטובות של השווקים היא הביאה לבנקים אוצר בלום של רווחים. עבור תעשיינים ובעלי הון, משמעה כסף זול להשקיע באמצעי ייצור, גיוס עובדים ורכישות ממונפות. עבור בעלי ההון עצמם, אשראי זול הוא הזדמנות לעשות רווחים מהשקעות בסיכון גבוה, או כפי שיודעים היטב הישראלים, בנדל"ן. לצרכנים, האשראי הזול שימש לחגיגה של קניות, העלאת רמת החיים על חשבון העתיד, ובמקומות רבים — לקניית בתים ללא שיקולים של כדאיות כלכלית.

כפי שאמרה בריאיון מהדהד ל–TheMarker לפני שנתיים שילה בייר, המפקחת על הבנקים בארה"ב לשעבר ואחת המבקרות החריפות (למרות היותה רפובליקאית גאה) של המדיניות המוניטרית של ריבית הולכת ופוחתת והדפסת כסף: הבנק הפדרלי ידע יפה מאוד מה יהיו ההשלכות הקשות - משבר אשראי, משבר נדל"ן ומאחורי כל אלה, בטווח הארוך, התרחבות הפערים החברתיים.

באירופה תהליכי ירידת הריבית היו קצת שונים החל מסוף שנות ה–90. הקמתו של גוש היורו הביאה יחד כלכלות שונות בתכלית בקצב צמיחתן ובשלבי התפתחותן. גרף התכנסות תשואות האג"ח של ממשלות כמו יוון ואיטליה לרמות הדומות לאלה של גרמניה והולנד בתחילת שנות ה–2000 מראה את האבסורד - כסף זול היה זמין לא רק לגרמנים העשירים, אלא גם לאירים, שכלכלתם היתה רחוקה מלהיות מבוססת ויציבה, ודהרתה היתה אופיינית לכלכלה מתפתחת כפי שהיתה לא כבר. חגיגת צריכה ובעיקר בנייה בפריפריה של אירופה היתה התוצאה הבלתי נמנעת.

החיסכון לפנסיה נפגע

מצב מתמשך זה של דפלציה הוחמר משמעותית בשל מדיניות ממשלתית שבה נופחו תקציביהן של מדינות וחובותיהן עמם. היתה זו מדיניות משלימה למדיניות המוניטרית המרחיבה. עם פרוץ המשבר נעשתה קפיצת מדרגה במדיניות המוניטרית: הדפסות כסף, הורדות ריבית עד אפס, והבטחה לעשות כל שניתן כדי להגן על אג"ח ממשלתיות. נצרף לזה את "מלחמות המטבע" - הניסיונות של בנקים מרכזיים בכלכלות יצוא לדכא את שערי המטבעות שלהם בכלכלות כמו ישראל, ברזיל ויפן - ונקבל מתכון לריבית אפסית.

התוצאות של מהלך ירידת הריבית על פני הדור האחרון ידועות לכולנו: עם ירידת הריבית נפגע מה שפעם נקרא החיסכון הסולידי; האשראי נהיה זול וכדאי. החיסכון לפנסיה הופך לתנודתי. בועות מתנפחות ופוקעות.

אי–פי

השאלה החשובה ביותר היא מה צופן העתיד: להיכן אנו יכולים ללכת מכאן, כשהריבית כבר אפסית ואפילו שלילית. יותר נמוך מזה יהיה קשה לרדת. הריבית השלילית שהציג הבנק המרכזי של אירופה היא כבר סמלית בשלב הזה, מכיוון שההמשך ידוע למדי - אירופה נתונה במצב של דפלציה, והבנק המרכזי שם יצטרך אולי לבצע הרחבה כמותית. הגרמנים, העשירים והמצליחים כלכלית באירופה, זועמים על המדיניות שפוגעת בחיסכון לפנסיה שלהם - בכך יש עוד גורם למתיחות בגוש היורו הרעוע ממילא. מצב של דפלציה גם מעיב על סיכויי ההתאוששות בכוח העבודה, שמצבו במדינות כמו יוון וספרד מחריד.

אחת התיאוריות אומרת שהכלכלה העולמית הגיעה למצב "נורמלי חדש" – שבו אין אינפלציה, שרמות הסיכון שצריך לקחת כדי לצמוח ולהרוויח מהשווקים הן גבוהות, ושהבנקים המרכזיים יחזיקו את הריבית קרוב לאפס במשך העשור הבא. בהתבסס על כך, שוקי האג"ח ממשיכים לעלות, שוקי המניות חוגגים שיאים (לפחות נומינליים), ומשקיעים בנדל"ן ברחבי העולם, מישראל וסין הצומחות ועד שולי אירופה המתבוססת במשבר, ממשיכים לקנות לבנים ומלט בתיאבון.

למשקיעים ולאופטימיים הכלכליים יש כבר ניסיון עם נבואות זעם: הכל יתמוטט, הכסף יבוזה ויימחק, וקטסטרופה כלכלית תבוא על מי שמדפיס כסף, אמרו להם ניצי הכלכלה. זה לא קרה עדיין. למרות זאת, כדאי לשים לב למגמה בשוק האג"ח האמריקאיות לטווח ארוך: התשואות שלהן עולות. בשנתיים האחרונות עלו תשואות האג"ח ל-30 שנה מ-2.5% לשיא של כמעט 4% בתחילת שנה זו, הן ב-3.40%. התשואות ל-10 שנים מראות מגמה דומה.

אז מה צופן העתיד? ריבית נמוכה ודפלציה ששוחקת את המעמד הבינוני וחסכונותיו, אך דוחפת מעלה את שוקי המניות והאג"ח? או שמא פרץ אינפלציוני נוסח שנות ה–70 שיהרוס לכולם את החגיגה, ימוטט את השווקים וימיט אסון על הכלכלה העולמית? ואילו ברירות יש לבנקים המרכזיים במדינות שבהן יש אבטלה גבוהה וצמיחה נמוכה, או כמו במקרה של ישראל, מגזר יצוא שצריך להגן עליו?

בטווח הקצר והבינוני קשה למצוא מישהו שיזהיר מאינפלציה – לצרכנים אין רצון ואפילו יכולת להתחרות על מוצרים, וליצרנים אין לפיכך כוח תמחור. הדפלציה היא הסכנה המיידית והברורה. המקרה של יפן מוכיח שהיא יכולה להתקיים לאורך עשורים ולעשות שמות – גם אם בצורה פחות דרמטית ומהירה מאינפלציה – בכלכלה. בטווח הארוך, כמו תמיד, הכל אפשרי. מי שעבר את אימי ההיפר־אינפלציה של שנות ה–80 בישראל מוכן לחתום בשתי ידיים על כל מדיניות שתמנע אותה, אבל כרגע אין לאף אחד נכונות ורצון שיטילו עליו את המס של ריבית גבוהה. זהו טבע האדם, לראות את מה שבקצה אפו.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#