סימן ראשון להתרסקות הדמוקרטיה: נבחרי הציבור נלחמים במגבלות על כוחם - גלובל - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סימן ראשון להתרסקות הדמוקרטיה: נבחרי הציבור נלחמים במגבלות על כוחם

גלובליזציה, בדלנות, ציניות ומעורבות גוברת של אינטרסנטים חותרים תחת הדמוקרטיה, שבעידן האינטרנט מתנהלת בצורה אנכרוניסטית ■ כדי להחיות אותה צריך דווקא לצמצם את יכולתה של המדינה לחלק טובות הנאה, ולהגן בכל מחיר על זכויות הפרט

21תגובות

אפילו במעוזיה הגדולים, הדמוקרטיה סובלת מבעיות מבניות רציניות. מאז שחר העידן הדמוקרטי החדש בשלהי המאה ה-19, הדמוקרטיה ביטאה את עצמה דרך מדינות ריבוניות ופרלמנטים. אנשים בוחרים נציגים שמחזיקים בידיהם את רסן השלטון לתקופה קצובה. אולם הסדר זה נתון להתקפה מלמטה ומלמעלה.

מלמעלה, הגלובליזציה שינתה את הפוליטיקה הלאומית מהיסוד. הפוליטיקאים מעבירים יותר ויותר כוח, למשל בענייני סחר וזרימת הון, לשווקים הגלובליים ולגופים על־לאומיים, ומגלים שאינם יכולים לקיים הבטחות לבוחריהם. ארגונים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית (IMF), ארגון הסחר העולמי (WTO) והאיחוד האירופי, הרחיבו את השפעתם. יש היגיון בזה: כיצד יכולה מדינה אחת להתמודד עם בעיות של שינוי אקלימי או העלמות מס? הפוליטיקאים הגיבו לגלובליזציה גם על ידי הגבלת סמכויות ההחלטה של עצמם והעברת הכוח לטכנוקרטים בתחומים מסוימים. מספר המדינות עם בנקים מרכזיים עצמאיים, לדוגמה, גדל מ–20 ב–1980 ליותר מ–160 כיום.

מלמטה מגיעים אתגרים לא פחות גדולים: בדלנים כמו הקטלאנים או הסקוטים, מדינות בהודו ואפילו ערים בארה"ב; כולם מנסים לתפוס חלק מכוחן של הממשלות הלאומיות. יש מספר גדול של מה שמויזס נעים, מקרן קרנגי לשלום בינלאומי, מכנה "מיקרו־מעצמות", כמו עמותות ולוביסטים, שמשבשים את הפוליטיקה ומקשים את חייהם של מנהיגים דמוקרטיים ואוטוקרטיים כאחד.

האינטרנט מקל להתארגן ולמחות; בעולם שבו אנשים יכולים להשתתף ולהצביע בתוכניות ריאליטי מדי שבוע, או לתמוך בעצומה בהקלקת עכבר, המנגנון והמוסדות של דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה הבחירות מתרחשות רק כל כמה שנים, נראים אנכרוניסטיים להפליא. דאגלס קרסוול, חבר בפרלמנט הבריטי, משווה את הפוליטיקה המסורתית לרשת חנויות התקליטים הוותיקה HMV שפשטה רגל, בעולם שבו אנשים מקשיבים למוזיקה דרך ספוטיפיי, שירות הסטרימינג הדיגיטלי.

REUTERS

האתגר הגדול ביותר לדמוקרטיה, עם זאת, מגיע לא מלמעלה או מלמטה אלא מתוכה – מהבוחרים עצמם. חששו הגדול של אפלטון בנוגע לדמוקרטיה, שהאזרחים "יחיו מיום ליום, יתענגו על הרגע", התגלה כנבואי. ממשלות דמוקרטיות התרגלו לחיות עם גירעונות גדולים כעניין שגרתי, והן לוות כדי להעניק לבוחרים את מה שהם רוצים בטווח הקצר, תוך שהן מזניחות השקעה ארוכת טווח. צרפת ואיטליה לא איזנו את התקציבים שלהן זה יותר מ–30 שנים. המשבר הפיננסי חשף באופן חד את פגיעותה של דמוקרטיה הממומנת בחובות. התמריצים שהוענקו במשבר מתחילים להסתיים, והפוליטיקאים צריכים עתה לעמוד בפני הברירות הקשות שמהן נמנעו במשך שנים של צמיחה מתמדת ואשראי קל - ואולם ניסיון לשכנע את הבוחרים לאמץ עידן חדש של צנע לא יתקבל יפה בקלפי. צמיחה אטית ותקציבים גירעוניים יעוררו מחלוקות, כי האינטרסנטים מתחרים על משאבים מוגבלים.

הזדקנות האוכלוסייה במערב מחמירה את המצב. אנשים מבוגרים בדרך כלל משפיעים בקלפי יותר מצעירים, כי הם מצביעים יותר ומארגנים קבוצות לחץ, כמו AARP, הלובי רב העוצמה שמייצג גמלאים באמריקה. בחלוף הזמן, הגידול במספרם ישחק לטובתם. דמוקרטיות רבות ניצבות עתה בפני מאבק בין עבר ועתיד, בין זכות מורשת להשקעה בעתיד.

ציניות גוברת 
כלפי הפוליטיקה

ההסתגלות לזמנים הקשים מסתבכת בגלל הציניות הגוברת כלפי הפוליטיקה. שיעור החברות במפלגות יורד ברחבי העולם המפותח: רק 1% מהבריטים הם חברים במפלגות פוליטיות, לעומת 20% ב–1950. שיעור ההצבעה בבחירות יורד: מחקר על 49 דמוקרטיות הראה כי הוא ירד ב–10% בין 1980–1984 ל–2007–2013. סקר בשבע מדינות באירופה ב–2012 גילה כי יותר מחצי מהמצביעים "לא בוטחים בבמשלה" בכלל. סקר של חברת המחקר האינטרנטית YouGov בבריטניה גילה כי 62% מהנסקרים הסכימו כי "פוליטיקאים משקרים כל הזמן".

הגבול בין לעג למחאה נשחק. ב–2010 מפלגת בסט פארטי באיסלנד, שהבטיחה להיות מושחתת באופן גלוי, זכתה במספיק קולות כדי להיות שותפה במועצת העיר רייקייאוויק. ב–2013 רבע מהאיטלקים הצביעו למפלגה שהקים בפה גרילו הקומיקאי. הציניות הזאת אולי היתה בריאה אם אנשים לא היו מצפים להרבה מהממשלה, אולם הם עדיין רוצים הרבה. התוצאה היא תמהיל ארסי ובלתי־יציב: תלות בממשלה מצד אחד, ושאט נפש ממנה מצד שני. התלות מאלצת את הממשלה להרחיב את הוצאותיה, ושאט הנפש גוזל את הלגיטימיות שלה. חוסר התפקוד הזה של הדמוקרטיה גורם להסתייגות ממנה.

בעיותיה של הדמוקרטיה במעוזיה מסבירים את החולשה שלה בשאר המקומות. במאה ה–20 הצליחה הדמוקרטיה, בין היתר בזכות ההגמוניה האמריקאית: מדינות אחרות רצו באופן טבעי לחקות את המעצמה המובילה. ואולם עם העלייה בהשפעתה של סין, ארה"ב ואירופה איבדו את כוח משיכתן כמודל חיקוי ואת התיאבון שלהן להפצת הדמוקרטיה. ממשל אובמה נראה משותק מהפחד שהדמוקרטיה תוליד משטרי רשע או תרומם ג'יהאדיסטים.

מדוע צריכות מדינות מתפתחות לראות בדמוקרטיה צורת ממשלה אידיאלית, כשהממשלה האמריקאית עצמה לא מצליחה להעביר תקציב, שלא לדבר על תכנון העתיד? מדוע צריכים אוטוקרטים להקשיב להטפות על דמוקרטיה מאירופה, כשהאליטה של היורו מפטרת מנהיגים נבחרים שמפריעים לה ליישם את האורתודוקסיה הפיסקלית שלה?

בה בעת, דמוקרטיות בעולם המתעורר נתקלו בבעיות זהות לאלו שבעולם העשיר. הן התפלשו בבזבזנות לטווח קצר, במקום בהשקעות לטווח ארוך. ברזיל מאפשרת לעובדי המגזר הציבורי לפרוש בגיל 53, אבל לא טרחה להקים מערכת שדות תעופה מודרניים. הודו מממנת אינספור קבוצות אינטרסים, אך לא משקיעה בתשתיות. מערכות פוליטיות נשבו בידיהם של אינטרסנטים ונפלו טרף למנהגים אנטי־דמוקרטיים.

פטריק פרנץ', היסטוריון בריטי, מציין כי כל חבר בבית התחתון של הפרלמנט בהודו מתחת לגיל 30 הוא בן לשושלת פוליטית. אפילו באליטה הקפיטליסטית התמיכה בדמוקרטיה נחלשת: אילי הון הודים מתלוננים ללא הרף כי הדמוקרטיה הכאוטית של הודו מניבה תשתיות רקובות וכי המערכת האוטוריטרית של סין מייצרת כבישים, שדות תעופה מבהיקים ורכבות מהירות.

ההתקדמות המהממת של סין מסתירה בעיות עמוקות יותר. האליטה נהפכת לקליקה שמנציחה את עצמה. הונם של 50 העשירים ביותר בקונגרס העממי הלאומי של סין מסתכם ב–94.7 מיליארד דולר - פי 60 מ–50 חברי בית הנבחרים האמריקאי העשירים ביותר. קצב הצמיחה של סין הואט מ–10% לפחות מ–8% והוא יואט עוד יותר – אתגר עצום למשטר שהלגיטימיות שלו תלויה ביכולתו לספק צמיחה מתמשכת.

Getty Images

איך לתקן את הדמוקרטיה

אחת הסיבות שניסויים דמוקרטיים רבים כשלו היא שהם מדגישים יותר מדי את עניין הבחירות ופחות מדי את החלקים החיוניים האחרים בדמוקרטיה. כוחה של המדינה צריך להיות מרוסן. זכויות הפרט, כמו חופש הדיבור וחופש ההתארגנות צריכות להיות מובטחות. רוב הדמוקרטיות החדשות המצליחות פועלות בעיקר הן נמנעו מהפיתוי להעניק לרוב המנצח בבחירות את הזכות לעשות מה שהוא רוצה. הודו שרדה כדמוקרטיה מאז 1947 (מלבד שנתיים של ממשל חירום) וברזיל מאז אמצע שנות ה–80 מאותה סיבה: שתיהן מגבילות את כוח הממשלה וערבות לזכויות הפרט.

מוסדות בריאים לא רק מקדמים יציבות ארוכת טווח ומפחיתים את הסיכוי שמיעוטים ממורמרים יתקוממו - הם גם מחזקים את המאבק נגד שחיתות, הנפוצה כל כך במדינות המתפתחות. מנגד, הסימן הראשון שדמוקרטיה חדשה הולכת להתרסק הוא שנבחרי הציבור מנסים להחליש את המגבלות על כוחם. מוחמד מורסי ניסה למלא את הבית העליון במצרים בתומכים של האחים המוסלמים. ויקטור ינוקוביץ' הפחית את סמכויותיו של הפרלמנט באוקראינה. ולדימיר פוטין דרס במגפיים מסומרים את המוסדות העצמאיים של רוסיה בשם העם. כמה מנהיגים אפריקאים מבטלים מגבלות על תקופות כהונה כנשיאים או מטילים עונשים על הומוסקסואלים, כפי שעשה נשיא אוגנדה ב–24 בפברואר.

האדריכלים של דמוקרטיות חדשות חייבים להכיר בכך שמערכת בלמים ואיזונים חזקה חיונית לא פחות לממסד של דמוקרטיה בריאה לא פחות מהזכות להצביע. אפילו דיקטטורים פוטנציאליים יכולים ללמוד הרבה מהאירועים במצרים ובאוקראינה: מורסי לא היה מבלה את חייו בין הכלא לתיבת הזכוכית בבית המשפט, וינוקוביץ' לא היה צריך לברוח כדי להציל את נפשו, אם לא היו מעוררים את זעמם של בני ארצם באמצעות צבירת כוח יתר.

אפילו מי שהתמזל מזלם לחיות בדמוקרטיה בשלה צריכים לתת תשומת לב רבה למבנה של המערכת הפוליטית. הצירוף של גלובליזציה והמהפכה הדיגיטלית הפכו כמה מהמוסדות היקרים ביותר ללבה של הדמוקרטיה למיושנים. דמוקרטיות מבוססות צריכות לעדכן את המערכת הפוליטית שלהן כדי לפתור את הבעיות שלהן, ולשפר את תדמיתה של הדמוקרטיה בעולם.

כמה מדינות כבר יצאו לעשות זאת. הסנאט האמריקאי מקשה על סנאטורים לעשות פיליבסטר. כמה מדינות בארה"ב הציגו פריימריס פתוחים והעניקו סמכויות לחלק מחדש מחוזות לוועדות.

עוד שינויים נחוצים הם רפורמה במימון מפלגות, כך שכל שמות התורמים יהיו פומביים, כדי להקטין את השפעתם של בעלי אינטרסים. הפרלמנט האירופי יכול לדרוש מחבריו להציג קבלות על ההוצאות שלהם. הפרלמנט של איטליה מלא מדי בחברים שמקבלים שכר גבוה מדי, ויש לו שני בתים חזקים להפליא, כך שקשה להוציא לפועל משהו.

הדרך הטובה ביותר לרסן את האינטרסים הפרטיים היא להגביל את מספר טובות ההנאה שמדינה יכולה להעניק, וכדי להפיג את האכזבה הציבורית מהפוליטיקאים, צריך להפחית את מספר ההבטחות שהם יכולים להבטיח. המפתח לדמוקרטיה בריאה יותר, בקצרה, הוא להקטין את הישג ידה – רעיון שמקורו במהפכה האמריקאית. הרעיון של ממשל מוגבל היה חלק בלתי נפרד מתחייתה של הדמוקרטיה לאחר מלחמת העולם השנייה. מגילת האו"ם (1945) והכרזת זכויות האדם האוניברסלית (1948) קבעו זכויות ונורמות שמדינות לא יכולות להפר, אפילו הרוב בהן רוצה בכך.

אמצעי הריסון האלה נובעים מהפחד מפני רודנות. כיום, הסכנות הגדולות, במיוחד במערב, הן קשות יותר לזיהוי. אחת מהן היא התנפחותה של המדינה. הרחבת הממשלה מפחיתה את החירות ומעניקה יותר כוח לאינטרסנטים. סכנה אחרת היא ההרגל להבטיח דברים שהממשלה לא יכולה לקיים, בין אם מדובר בהטבות רווחה שאי־אפשר לשלם או ביציאה למלחמה שאי־אפשר לנצח בה, כמו זו נגד הסמים.

מתן עצמאות לבנקים המרכזיים איפשר לרסן את האינפלציה הדוהרת של שנות ה–80, לדוגמה. הגיע הזמן ליישם אותו העיקרון של ממשל מוגבל לתחומי מדיניות נוספים.

ממשלות יכולות להפגין שליטה עצמית בדרכים נוספות: הן יכולות לאמץ חוקים תקציביים נוקשים כמו בשוודיה, שהתחייבה לאזן את התקציב על פני מחזור כלכלי. הן יכולות לאלץ פוליטיקאים לחדש חוקים מדי עשר שנים. הן יכולות להקים ועדות לא מפלגתיות שידונו ברפורמות ארוכות טווח.

השוודים הצילו את מערכת הפנסיה שלהם מהתמוטטות כשוועדה עצמאית הציעה רפורמות מעשיות כולל שימוש גדול יותר בפנסיות פרטיות, וקשירת גיל הפרישה לתוחלת החיים. צ'ילה הצליחה במיוחד לנהל צירוף של תנודתיות בשוק הנחושת ולחץ פופוליסטי להוציא את עודפי ההכנסות בזמנים טובים. היא קבעה חוקים נוקשים להבטיח שתשמור על עודף במהלך מחזור כלכלי, ומינתה ועדת מומחים לקבוע כיצד להתמודד עם תנודתיות כלכלית.

האם אין זה מתכון להחלשת הדמוקרטיה? לא בהכרח. חוקים להגבלה עצמית יכולים למנוע מאנשים להצביע עבור מדיניות תקציבית שגורמת לפשיטת רגל ולשבר חברתי. סמכויות צריכות להינתן במשורה, בתחומים מועטים כמו מדיניות מוניטרית ורפורמות חברתיות, והתהליך צריך להיות פתוח ושקוף.

ההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל טען כי דמוקרטיה מקומית היא לעתים דמוקרטיה במיטבה: "אסיפות עירוניות הן לחירות כמו בית ספר יסודי למדע; הן מביאות אותה להישג ידם של אנשים, הן מלמדות בני אדם להשתמש וליהנות ממנה". ראשי ערים נהנים לעתים מתמיכה ציבורית בשיעור כפול משל מנהיגים לאומיים. הטכנולוגיה המודרנית יכולה לשמש ליישום גירסה מודרנית של אסיפת העיר של טוקוויל, לקידום מעורבות אזרחית וחדשנות. היפר־דמוקרטיה מקוונת שבה כולם משתתפים באינספור הצבעות ציבוריות תשחק לידיהם של בעלי האינטרסים ואולם טכנוקרטיה ודמוקרטיה ישירה יכולות לרסן זו את זו: ועדות תקציב עצמאיות יכולות להעריך את העלות וההיתכנות של הצעות חוק מקומיות, לדוגמה.

כמה מקומות מתקדמים לקראת תמהיל נכון כזה. הדוגמה המעודדת ביותר היא קליפורניה. המערכת של דמוקרטיה ישירה מאפשרת לאזרחים להצביע על הצעות סותרות, כמו הגדלת ההוצאה והפחתת המסים, ויש מקרים של קיצוניות מקומית. עם זאת, בחמש השנים האחרונות קליפורניה הציגה סדרת רפורמות, בין היתר בזכות מאמציו של הפילנתרופ והמשקיע ניקולס ברגרואין. המדינה הקימה צוות חשיבה לטווח ארוך כדי לבלום את הנטיות קצרות הטווח של הצעות חוק מקומיות. היא קיימה פריימריס פתוחים והעניק סמכות לוועדה עצמאית להתוות מחדש גבולות המחוזות. היא הצליחה לאזן את התקציב שלה - הישג שדארל סטיינברג, מנהיג הסנאט שם, מתאר כ"כמעט סוריאליסטי".

באותו אופן, ממשלת פינלנד הקימה ועדה לא מפלגתית להגיש הצעות לעתיד מערכת הפנסיה. בה בעת היא מנסה לרתום את הדמוקרטיה המקוונת: הפרלמנט חייב לבחון כל הצעה של האזרחים שאוספת 50 אלף חתימות. אולם ניסויים רבים נוספים נדרשים - צירוף טכנוקרטיה עם דמוקרטיה ישירה - כדי להבריא את הדמוקרטיה.

ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארה"ב, הכריז פעם כי "הדמוקרטיה לא שורדת הרבה. היא מתנוונת, נחלשת ורוצחת את עצמה. מעולם לא היתה דמוקרטיה שלא התאבדה". הוא טעה. הדמוקרטיה היתה המנצחת הגדולה של המאבקים האידיאולוגים של המאה ה–20. ואולם אם נרצה שהיא תצליח כך במאה ה–21, היא חייבת לקבל טיפוח כשהיא צעירה, והרבה תחזוקה כשהיא בוגרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם