האנשים שהשחיתו את הקפיטליזם - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ה–1% הנרדף

האנשים שהשחיתו את הקפיטליזם

המיליארדרים טום פרקינס, סם זל וסטיבן שוורצמן לא מבטאים בהכרח את רחשי לבם של העשירים - הם פשוט מבטאים את מה שהם ושלוחותיהם התאגידיות עושים כדי לבסס עוד יותר את אחיזתם בהון, בכוח ובהלך המחשבה

2תגובות

לא כל העשירים חושבים שמגיע להם יותר. לא כל העשירים טוענים שעליהם לקבל זכויות יתר בבחירות דמוקרטיות ולהצביע ביותר קולות. לא כל העשירים טוענים שעליהם לשלם פחות מס. לא כל העשירים מאמינים ששירותים חברתיים כמו רפואה, שיטור וביטחון צריכים להיות פרטיים, ולפיכך רק מי שיכול לשלם עבורם זכאי לקבלם. לא כל העשירים חושבים שהעניים הם בטלנים שראויים למנת חלקם הדלה.

לא כל העשירים הם טום פרקינס - המיליארדר ואיש ההשקעות שהקים את קרן ההון סיכון קליינר פרקינס קופילד באיירס - אבל אין לי ספק שעשירים רבים בארה"ב, ואולי גם כמה אחרים סביב העולם, הנהנו תוך שהם מביטים סביבם בזהירות וחייכו בזווית אחת של הפה חיוך קצת היסטרי כשפרקינס הציג פרק שלישי במסכת של יוהרה מנותקת. בראיון שנתן לאדם לאשינסקי ממגזין "פורצ'ן" (כמה אירוני) טען פרקינס שאנשים צריכים לקבל זכויות הצבעה בבחירות בהתאם לשווי המס שהם משלמים, והציג את המודל שלו לדמוקרטיה – "מי שלא משלם מס לא זכאי להצביע, אבל אני חושב שזה צריך להיות כך: אם אתה משלם מיליון דולר, אתה זכאי למיליון קולות".

פרקינס סבור שמיסוי פרוגרסיבי הוא סוג של רדיפה, ושהממשלה היא "חיה ענקית שצריך להאכיל אותה באמצעות מסים. והמסים עולים ועולים ועולים". לדבריו, הפחד הגדול ביותר של ה–1% הוא העלאת מסים, שתגרום להכחדתו של המעמד.

בחודש שעבר יצא פרקינס פעמיים להגנת בני מעמדו. במכתב למערכת "וול סטריט ג'ורנל" הוא כתב שמלחמת המעמדות נגד העשירים מזכירה לו את רדיפת היהודים על ידי הנאצים, תוך שהוא מתייחס לליל הבדולח. בראיון הבהרה שנתן לאחר שמכתבו עורר זעם אדיר ותהיות לגבי מצבו המנטלי, הוא הכביר וחזר כי יש דמוניזציה של העשירים: "כשמתחילים לחרחר שנאה נגד מיעוט זה עלול לצאת משליטה. ה–1% אינם אלה שגורמים לאי שוויון, הם אלה שמייצרים מקומות עבודה".

"חשים כמו 
שק חבטות"

פרקינס, לדבריו, רוצה רק שיעזבו אותו בשקט וייתנו לו להרוויח כסף בלי לשלם הרבה מסים – אחת הנקודות הרגישות ביותר אצל פיננסיירים מסוגו, שמייצרים ערימות של כסף בעיקר עבור עצמם. סטיבן שוורצמן, מנכ"ל ומייסד קרן ההשקעות הפרטיות בלאקסטון ומי שגורף שכר שהוא בין הגבוהים בעולם, השווה את הרעיון להעלות את המס הנמוך יחסית על רווחי הון (שבשבילו הוא גם מס הכנסה שהוא משלם על שכרו כמנהל השקעות) לפלישת הנאצים לפולין ב–1939. סם זל, מיליארדר שעשה את כספו מרכישת נדל"ן במצוקה, אמר כי פרקינס צודק: "ה–1% חשים כמו שק חבטות, כי זה מה שנוח עכשיו לעשות להם פוליטית. במקום לקנא ב–1% צריך לחקות אותם. ה–1% עובדים קשה יותר".

לא צריך אפילו (אבל כדאי) לקרוא בכתבה המצוינת של אשר שכטר, "אשליית המוביליות: אם סבא שלך היה עני, גם אתה, ילדיך ונכדיך לא תגמרו את החודש", כדי לדעת שהמערכת החברתית והפוליטית המודרנית - במיוחד זו של שלושים השנה האחרונות - בנויה כדי לחזק את החזקים. פרקינס, זל ושוורצמן לא מבטאים בהכרח את רחשי לבם של העשירים - הם פשוט מבטאים את מה שהם ושלוחותיהם (מבנים תאגידיים) עושים כדי לבסס עוד יותר את אחיזתם בהון, בכוח ובהלך המחשבה. פרקינס ודומיו לא ייצאו להילחם כדי להוריד מס הכנסה לבעלי עסקים קטנים או שכירים קשי יום, אף שהמסים שהאחרונים משלמים גבוהים בהרבה באופן יחסי ממה שהם משלמים. מה שהם כן יעשו זה לתרום לארגוני לובי שנלחמים נגד הארכת סיוע למובטלים בתקופה של משבר כלכלי, ולתמוך במועמדים פוליטיים שיעמידו הכי פחות קשיים ויעניקו את מירב הפריבילגיות לעסקים שהם עושים. חלקם יזכו לשבחים על תרומותיהם הפילנתרופיות - שיינתנו למטרות החביבות עליהם באופן אישי, כראות עיניהם והאגו שלהם.

למשחק המכור אין צבע פוליטי

טום פרקינס ודומיו הם האנשים שהשחיתו את הקפיטליזם ואת רעיון החופש הכלכלי כפי שהיו אמורים להיות. הם האנשים שמעודדים ומטפחים במו ידיהם וכספם את המשחק המכור. אין לזה אפילו צבע פוליטי - הרפובליקאים בארה"ב אולי משחקים במשחק הזה ביתר התלהבות, אבל הדמוקרטים הליברלים מובלים על ידי נשיא שממנה לשגרירים אנשים חסרי כישורים וזיקה רק מפני שתרמו לקמפיין שלו, ומנהלים ממשל שמלאים הפסדי בנקים על חשבון הציבור, מפריט להם את הזכות לשמור את הרווחים שלהם ומוכר להם אינדולגנציות - כרטיסי כניסה לגן עדן של רווחים מופקעים נוסח הכנסייה הקתולית של פעם - בכל פעם שהם גונבים מלקוחותיהם.

השיטה האמריקאית – שרוב העולם עדיין עוקב אחריה בהערצה – נהפכה לשיטה שבה אפילו רגולציה, שנואת נפשו של הלובי העסקי, נהפכה לכלי לדיכוי יזמות, תחרות והזדמנות. היא כל כך מכבידה ומסובכת (לא מעט הודות לפעולתו הנסתרת של הלובי נגדה), שהיא מאפשרת לגדולים ולעשירים ביותר להצליח במקום לאזן ולבלום את מה שצריך.

קשה להתלהב מהרעיון שדבריו הבוטים של פרקינס עשויים להאיץ תהליך של התנערות חברתית לנוכח ההטיה העצומה הזאת. האמריקאים, ראשית, שבויים עדיין בדוקטרינות האנטי־מיסוי ובהתלהבות מרעיון הזכייה הגדולה בחלום האמריקאי. הם, כמו כולנו, עדיין שבויים בסיפורי רכילות הוליוודית ובקסם הזאבים האמיתיים מוול סטריט ומכל מקום אחר. התאגידים קנו חזקה ושליטה רבות כל כך, שכוחם מול ממשלות ריבוניות מתעצם והולך, והאמון של האזרחים באותן ממשלות פוחת והולך. התהליך הזה, ובזה פרקינס לא טועה, הוא תהליך שמאפשר לקבוצות קיצוניות וקשות להרים ראש, ומגדיל את הסיכוי שהשינוי יהיה בדרך מטלטלת, אלימה והרבה פחות אורגנית מכפי שהיתה בתקופות פרוגרסיביות אחרות. התקווה להתפכחות לאחר המשבר – בקרב ה–99% ובקרב מי שאמור להגן עליהם ולהיטיב עמם בהנהגה - נכזבה והתחלפה בתחושת אימה מכך שהמצב רק נהיה גרוע וממולכד יותר. זה צריך להפחיד לא רק את העשירים אלא את כולנו.

רוב האמריקאים לא מאמינים שייהפכו למיליונרים / סוכנויות הידיעות

רוב האמריקאים חושבים שמנכ"לי התאגידים הגדולים בארה"ב מרוויחים שכר גבוה מדי, ורק מעטים מהם מאמינים כי אי פעם ירוויחו שכר בסדר גודל כזה - כך עולה מסקר שערכו האפינגטון פוסט ומכון YouGov.

לפי הסקר 66% מהאמריקאים סבורים ששכר המנכ"לים גבוה מדי, ורק 18% חושבים שהוא הולם. 2% אף אמרו כי שכר הבכירים נמוך מדי. ההסכמה על כך ששכר הבכירים גבוה היתה רחבה - כך סברו 79% מהדמוקרטים שנשאלו, 61% מהעצמאים ו–58% מהרפובליקאים. גם בקרב האמידים מבין מי שנשאלו – מי שמרוויחים יותר מ–100 אלף דולר בשנה - 65% אמרו כי שכר המנכ"לים גבוה מדי.

רוב הנשאלים אמרו כי הממשל האמריקאי עוזר יותר מדי לחברות שמנכ"ליהן מרוויחים שכר גבוה מדי. 57% אמרו כי הממשלה צריכה לעשות יותר כדי לסייע לעניים במקום לסייע לתאגידים.

עבור רוב האמריקאים, הרעיון של כניסה לשורות המשתכרים הגבוהים ביותר נשמע בלתי אפשרי, לפי הסקר. 76% מהנשאלים אמרו כי הם אינם רואים אפשרות שיגיעו להיות בין ה–1% העליונים, בעוד ש–11% אמרו כי זה אפשרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#