הבנקים כבר לא עובדים בשביל הלקוחות - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הבנקים כבר לא עובדים בשביל הלקוחות

במהלך הדה־רגולציה שתפסה תאוצה מאז שנות ה-80 הצטמצם ביותר ממחצית מספר הבנקים בארה"ב ■ מאז המשבר הקטינו הבנקים הגדולים את פעילות הפיקדונות וההלוואות שלהם - ובמקומם נכנסו שחקנים פיננסיים לא מפוקחים וללא רשתות ביטחון

2תגובות

בנקים, ביסודם, הם מוסדות לתיווך פיננסי שאמורים להעביר מימון מחוסכים ללווים. הלווים יכולים להיות אנשים פרטיים, כמו למשל אלה שלוקחים משכנתא לקניית בית; עסקים, מהקטנים ביותר ועד תאגידי ענק; בנקים אחרים; ואפילו השלטון - מעיריות ועד ממשלות ריבוניות.

בארה"ב, טוען דיויד דיין במאמר באתר PSmag.com, המוקדש למדעי החברה, מתמעט והולך חלקם של הבנקים, בעיקר אלה הגדולים של וול סטריט, בתפקיד המסורתי הזה. "הבנקים הגדולים כבר לא עושים הרבה בנקאות", הוא כותב. "הם מתמקדים בגריפת רווחים דרך שיטות מורכבות אחרות". בהיעדרם, טוען דיין, התיווך בין החוסכים ללווים מחלחל לידיהם של גופים אחרים, שאינם נתונים לפיקוח כמו בנקים.

זוהי מערכת בנקאות הצללים, שנודעה לשמצה לאחר פרוץ המשבר הפיננסי ב-2008. מערכת זו כוללת חברות שעוסקות במימון מסוגים שונים, שבשנות הפריחה של ענף הנדל"ן בארה"ב עסקו במתן הלוואות אגרסיביות לעשרות מיליוני קוני בתים.

"ששת הגדולים - המגה בנקים של וול סטריט - לוקחים כיום פיקדונות כמעט בדרך אגב", כותב דיין. "זה מאפשר להם לחדור לקהילות (אפשר לראות בסניפי בנק לא יותר מאשר שלטי חוצות בגודל בניין שמפרסמים שירותים פיננסיים רווחיים יותר), וחשוב מכך - הם מקבלים רשת ביטחון פדרלית בדמות ביטוח פיקדונות וזכות שימוש ב'חלון הדיסקאונט'", כלומר קו האשראי הנוח עד חינמי של הבנק הפדרלי.

אי–פי

המאמר של דיין לא מספר סיפור חדש, שלא נשמע עליו מאז המשבר שבו כמעט התמוטטה המערכת הפיננסית העולמית - למעט העובדה שהמצב לא השתפר, ואף החמיר מאז.

הבנקים מתנערים מתפקידם המסורתי

הלוואות עסקיות תופסות פחות ופחות ממאזני הבנקים בארה"ב - 11.5% בלבד במחצית 2013, לפי נתוני הבנק הפדרלי של סנט לואיס. לגבי הלוואות לעסקים קטנים, שמסתכמות בפחות ממיליון דולר, בסוף 2012 היה היקף ההלוואות המסחריות והתעשייתיות האלה נמוך ב-22% מרמתו באמצע 2007, במונחים ריאליים. למרות גידול של 100 אלף במספר העסקים הקטנים בתקופה האמורה, מספר ההלוואות צנח ב-344 אלף.

גם מספר המשכנתאות בבנקים צנח, אך לא רק בגלל צמצום ברכישה של בתים, אלא מכיוון שהבנקים הגדולים צימצמו את פעילותם בתחום. קרנות השקעה פרטית וקרנות גידור הגדילו משמעותית את שליטתם בתיקי משכנתאות - וקנו את זכויות הגבייה מהבנקים בשוק זה, שמוערך ב-10 טריליון דולר. לפי נתוני בלומברג מסוף 2013, בשנתיים הקרובות ייסחרו לפחות טריליון דולר במשכנתאות, מה שאומר שיותר ויותר אמריקאים פורעים את התשלום החודשי שלהם לטובת גופים פיננסיים שאינם בנקים.

חלק מהסיבה לכך היא מאמצם של הבנקים להיענות לדרישות פרוטוקול באזל, הדורש יחס הון גבוה יותר, כדי להגן על הבנקים מסיכונים. במקום להגדיל את כמות ההון, אפשר לעשות זאת על ידי הקטנת כמות הנכסים. ואולם השורה התחתונה היא הסיבה החשובה מכל — הבנקים הגדולים טוענים שפיקדונות והלוואות כבר אינם מספיק רווחיים בשביל שיוכלו למלא את תפקידם כתאגידים משיאי רווח לטובת בעלי המניות שלהם.

התוצאה הכללית היא שבארה"ב יש כיום פחות מ–7,000 בנקים, לעומת 18 אלף בתקופת ממשל רייגן, ב-1985. מהלכי הדה־רגולציה, שהחלו בעידן רייגן ונמשכו במרץ עד המשבר, ניערו מהשוק שחקנים רבים - במקום להגביר את התחרות.

לוואקום שנוצר בהיעדר הבנקים מתפקידם המסורתי נכנסו שלל גורמים חדשים־ישנים. קרנות גידור והשקעות פרטיות - שמקבלות "פיקדונות" ממשקיעים עשירים או ממוסדיים ומחזיקות ב-53 טריליון דולר (גידול של 60% בחמש שנים, לפי משרד האוצר האמריקאי) - החלו להפנות יותר ויותר מנכסיהן להלוואות. "פייננשל טיימס" פירסם בנובמבר תחקיר שמראה כי קרנות ריט (קרנות השקעה המנהלות נדל"ן) נהנו במיוחד מגידול בנכסיהן.

ריבוי השחקנים בשוק האלטרנטיבי הזה מבשר רעות: המחיר על שירותיהם גבוה יותר. כפי שדיווח "וול סטריט ג'ורנל" ביולי 2013, "כמלווים של המוצא האחרון (לעסקים בקשיים), קרנות השקעה פרטית גובות לרוב ריבית גבוהה יותר מהממוצע שמשולם על ידי עסקים קטנים. קרנות גידור שפועלות בתחום ההלוואות רשמו ב–2012 תשואה שנתית של 11.7%, לעומת 2% בממוצע לקרנות הגידור כולן, לפי eVestment".

בלומברג

"סיכון למערכת הפיננסית כולה"

בנקאות הצללים מסוכנת במובנים רבים: מלבד היותה יקרה יותר - וכפי שהוכח במשבר, לעתים נצלנית באופן פלילי - היא גם מופעלת על ידי מוסדות שאינם נהנים מרשת ביטחון פדרלית (אם כי במהלך המשבר חלקם נהנו ממימון זול מהבנק הפדרלי, ולפי הצעת נגיד הבנק המרכזי של בריטניה, יש לשקול להעמיד להם אשראי גם בעתיד). לפי דו"ח של הבנק הפדרלי מספטמבר 2013, "היעדר רשת ביטחון זו הופכת את בנקי הצללים לפגיעים בהגדרתם (...) קשריהם הצולבים של בנקי הצללים עם מוסדות בנקאיים מפוקחים או בתי השקעות וחברות ביטוח יוצרים מקורות לסיכון מערכתי למערכת הפיננסית כולה".

עם כל זאת, נראה שאין רצון פוליטי, ואולי אין מספיק כח, כדי לפעול בהתאם למסקנות שמפרסמים כלבי השמירה של המערכת הפיננסית. הסנאטורית אליזבת וורן, שפועלת להחזיר חוק נוסח גלאס־שטיגל, שנחקק בזמן השפל הגדול והפריד את הבנקים המסורתיים מבנקי ההשקעות כדי להפריד פעילות רבת סיכונים מפעילות בנקאית לטובת הלקוחות, היא אויבת וול סטריט מספר אחת, ואפשר רק לדמיין כמה כסף מוטל למערכה נגד מסע הצלב שלה.

"בנקאות צריכה להיות דבר משעמם", אמרה וורן. רק דמיינו בעיני רוחכם מה חושבים על דבריה כל הזאבים מוול סטריט.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#