נכסים בשווי 9 טריליון דולר מחכים לקונה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מעוניינים לקנות?

נכסים בשווי 9 טריליון דולר מחכים לקונה

מהו מחירם של מוזיאון הלובר, הפנתיאון או פארק ילוסטון? ■ כדי להיחלץ מהחובות שבהם הן שקועות, ממשלות בעולם חייבות להשיק גל הפרטות של בניינים וקרקעות - ולהצית מחדש את התחרותיות

3תגובות

תארו לעצמכם שהייתם שקועים בחובות ושבבעלותכם היה תיק גדול של מניות ונכסים ללא שימוש, והיה לכם קשה לצמצם את הוצאותיכם – קצת כמו ממשלות המערב. לא הייתם שוקלים להשיל מעליכם חלק מהנכסים שלכם?

פוליטיקאים מבצעים מפעם לפעם הפרטות מסיבות שונות. בבריטניה בשנות ה–80, השתמשה בהן מרגרט תאצ'ר כדי לרסן את כוחם של האיגודים. מדינות מזרח אירופה ביצעו הפרטות מאוחר יותר כדי לנטרל את הכלכלות הריכוזיות. כיום, כשחובותיהן של הכלכלות המפותחות בשיא שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה, הדבר ההגיוני לעשות הוא לגייס מזומנים.

משלמי המסים אולי חושבים שכלי הכסף היקרים ביותר של המשפחה כבר נמכרו, אך רובם עדיין נמצאים בארון. מיזמים בבעלות הממשלה במדינות OECD שווים סביב 2 טריליון דולר. ויש גם נתחי מיעוט בחברות, בנוסף ל–2 טריליון דולר או יותר בחברות חשמל ונכסים אחרים שמוחזקים על ידי הממשלות המקומיות. אך האוצרות האמיתיים הם נכסים "לא פיננסיים" - בניינים, קרקעות, תשתיות – שקרן המטבע הבינלאומית (IMF) מאמינה ששווים 75% מהתמ"ג בממוצע בכלכלות העשירות, כלומר 35 טריליון דולר עבור מדינות OECD.

חלק מהנכסים האלה לא ניתן ולא צריך למכור. מהו מחירם של מוזיאון הלובר, הפנתיאון או פארק ילוסטון? השיטות החשבונאיות העמומות של ממשלות מקשות לדעת איזה נתח מהווים אוצרות כאלה מכלל הנכסים. אך ברור שהרשימה כולה כוללת אלפי אחזקות בעלות ערך מורשתי קטן או ללא ערך כזה בכלל, שניתן למכור.

BLOOMBERG NEWS

הממשל הפדרלי בארה"ב מחזיק בכמעט מיליון בניינים (בבדיקה שנערכה ב–2011 נמצא ש–45 אלף מתוכם אינם נחוצים או אינם בשימוש) ובכחמישית משטחי הקרקעות של המדינה, שתחתן שוכנים מאגרים רחבים של נפט, גז ומינרלים אחרים. מהפכת פצלי השמן של ארה"ב נעשתה עד כה בעיקר על קרקעות פרטיות.

ביוון, הנתח הגדול ביותר הלא מנוצל של המדינה נמצא ביותר מ–80 אלף בניינים ושטחי קרקע שאינם מיועדים לשימור. יוון, שעל כל בית קיץ בה יש 100 בספרד, צריכה להיות מסוגלת לפתות יזמי נדל"ן ומשקיעים אחרים במחיר הנכון. אנליסטים ב–PwC אומרים שלשוודיה יש נכסי מדינה שהיא יכולה למכור בשווי של 100–120 מיליארד דולר. אם אלה דוגמאות טיפוסיות ל–OECD, הרי שהממשלות יושבות על קרקעות ובניינים בעלי פוטנציאל מכירה בשווי של עד 9 טריליון דולר - כחמישית מסך החובות שלהן.

קדימה, למכירה

אולם נראה שהממשלות לא ששות לנצל את הזדמנויות גיוס ההון האלה. אחת הסיבות לכך היא שהפרטה בדרך כלל נתקלת בהתנגדות. יש רגישויות סביב קרקעות, כפי שרונלד רייגן גילה כשתוכניתו למכור חלקים במערב ארה"ב סוכלה על ידי קואליציה של ירוקים וחוואים שנהנו מזכויות מרעה, ובדיוק כפי שממשלת בריטניה גילתה ב–2010 כשתומכי איכות הסביבה התנגדו לניסיון שלה למכור שטח שהיה שייך לרשות היערנות.

ההפרטות הגדולות ביותר של השנים האחרונות, להוציא את ההפרטות המחודשות של הבנקים המחולצים, התרחשו בעיקר בשווקים המתעוררים. באירופה חלה התאוששות מסוימת: ממשלת בריטניה מכרה את רשות הדואר בשנה שעברה, ומשמשת דוגמה טובה הן מבחינת שקיפות לגבי אחזקותיה בקרקעות ובנדל"ן והן מבחינת נכונותה למכור אותם. אולם באופן כללי, ישנה זהירות רבה. איטליה, למשל, נושאת בעול חובות של 132% מהתמ"ג, אך תוכניות ההפרטה שלה מתונות – אף שלמדינה יש הרבה יותר נכסים למכור מאשר לרבות משכנותיה העשירות ממנה, עם נתחים בחברות בשווי של אולי 225 מיליארד דולר ונכסים לא פיננסיים בשווי של 1.6 טריליון דולר. כעת, משהשווקים שבו לרגיעה, הגיע הזמן שאיטליה תהיה נועזת יותר.

אי–פי

ישנן דרכים לעודד הפרטות. איסוף המידע לגבי נכסים ציבוריים גרוע באופן מזעזע, אפילו בסקנדינביה, שבה הממשלות מתגאות בפתיחות שלהן. הממשלות צריכות לקבל מושג טוב יותר של מה שנמצא ברשותן. רישומי קרקעות יעילים, שיספקו יותר ודאות, הם הכרחיים: הרישום ביוון עדיין בבלגאן גדול. יותר מדי ממשלות משתמשות בצורה מוזרה של חשבונאות "על בסיס מזומנים" שמסתירה את העלויות של החזקת נכסים, ומעטות מדי מייצרות מאזנים הולמים. חשבונאות טובה יותר תקל עליהן לוודא מה עדיף יהיה להפריט.

ממשלות צריכות גם לנהל בצורה טובה את מה שנשאר בידי המדינה. אין מודל אחד לניהול נכסים ציבוריים, אך כל אסטרטגיה מצליחה צריכה לכלול קביעת מדדים פיננסיים בנוסח המגזר הפרטי, החלפת מקורבים במנהלים מנוסים והגנה עליהם מפני הפרעות פוליטיות. זה עשוי גם להוביל באופן טבעי להפרטה. זה מה שקרה בשוודיה לפני עשור, כשיצירת חברת אחזקות בניהול מקצועי לנכסי המדינה חשפה כי רבים מהם אינם נכסי ליבה, מה שהוביל לגל הפרטות בהובלת ממשלת שמאל.

היכן ממשיכיהם 
של תאצ'ר ורייגן?

הפרטה היא לא תרופה לממשלות פזרניות. מכירת נכסים היא הזדמנות חד־פעמית שמספקת הקלה קצרת טווח עבור המכורים להוצאות מופרזות (אם כי ברגע שהנכסים – מנמלים ועד לחברות – נמכרים, הם נוטים לייצר הרבה יותר עסקים). יש גם לקחת בחשבון את אובדן ההכנסות כתוצאה מהמכירה, אם הנכסים מספקים זרם הכנסות: כרבע מהכנסות הממשלה בנורווגיה העשירה בנפט מגיעות מחברות ממשלתיות המנוהלות היטב. מכירה כשהשווקים מדוכאים היא באופן כללי רעיון רע.

ממשלות צריכות גם ללמוד מטעויות שנעשו בגלי ההפרטות הקודמים. ללא רגולציה חזקה, ההפרטות מעשירות בעלי עניין ומובילות לתגובות חריפות. זה מה שקרה בבריטניה (על הפרטת הרכבות ושירותי החשמל) ובשווקים מתעוררים (חברות טלקום, בנקים ועוד). מכירת רשות הדואר של בריטניה היא תזכורת לסיכונים הפוליטיים: אם מתמחרים נכס גבוה מדי, העסקה עלולה לקרוס. אם המחיר נמוך מדי, משלמי המסים חשים מרומים.

עם זאת, הפרטה היא כלי יעיל מאוד עבור ממשלות שרציניות לגבי הפחתת הוצאותיהן והתאמתן להכנסות. היא מאפשרת לממשלות להפחית את החובות ולשפר את דירוגי האשראי שלהן, ולפיכך לצמצם הוצאות, והיא משפרת את יעילות הכלכלה בכך שהיא מעודדת תחרותיות ומתאימה את ההון והכישורים של המגזר הפרטי לנכסים המופרטים.

מרגרט תאצ'ר ורייגן השתמשו בהפרטות ככלי לחולל שינויים בתחומי החשמל, הטלקום והתחבורה. ממשיכיהם במאה ה–21 צריכים לעשות אותו הדבר עם בניינים, קרקעות ומשאבי טבע. ישנו ערך עצום שרק מחכה לפרוץ החוצה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#