"אני עוזר לילדה להשתפר - ואז שולח אותה בחזרה להורים הרוסים" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני עוזר לילדה להשתפר - ואז שולח אותה בחזרה להורים הרוסים"

ילדה חסרת בית מברוקלין, בעלת כישרון אתלטי נדיר ויכולות אקדמיות גבוהות, 
מצליחה למצוא ניצוץ של תקווה בחייה ■ צוות בית הספר מתגייס לסייע לה להמשיך בלימודים ואמה - נתמכת סעד ונרקומנית - מוכנה לעשות הכל כדי לגאול אותה מגורל דומה לשלה, ומקבלת הזדמנות חדשה עבור משפחתה ■ חלק חמישי ואחרון בסדרה

תגובות

קהל צופים נדחק קדימה, בניסיון לראות את הילדה הקטנטנה. כוכבי ראפ מקיפים אותה. המצלמות מסריטות. הקהל קורא בשמה: "ד־סא־ני!"

הלב שלה הולם. היא מרימה עיניה לשמים ומותחת אצבעות, אבל אינה מגיעה עד מוט המתכת. גבר חסון מניף אותה ממותניה.

בהרף עין, היא באוויר, מתעופפת ומסתובבת באקרובטיות לנוכח הקהל המשתאה לביצועים של הילדה בת ה-12. "היא ענקית", אומר הכרוז המאולתר. "היא ההצלחה של המחר, אני אומר לכם עכשיו".

דסאני ממצמצת. היא מתקשה להבין את נפתולי הגורל שהביא אותה להארלם, ביום מזהיר זה ביולי, להופעת הבכורה שלה כחברת קבוצת הכושר האורבנית שנייקי נתנה לה חסות. ואולם מולה עומדים בחיוך זורח אמה שאנל, אביה סופרים ושבעת אחיה. הם מריעים ומוחאים כפיים.

"חשבתי שזה חלום - רק בכאילו - שזה לא קורה", היא אומרת. "כמו בסרטים, שאנשים צובטים את עצמם כאילו זה לא אמיתי".

NYT

רק חודשיים לפני כן עמדה דסאני בתחנת האוטובוס בגשם, עם אמה הממררת בבכי. הקיץ התקרב במהירות, ועמו שינויים. תקופת המבחן של שאנל הסתיימה. ילדי בית הספר יצאו לחופשה, והמקלט היחיד של הילדים מחוץ לבית המחסה שבו מתגוררת המשפחה. ביתה של סבתם - עוקל.

בלילה חם נמצאת המשפחה בהארלם, בחגיגה השנתית של תנועת "אומת חמשת האחוזים" שנולדה מפילוג מאומת האסלם של מלקולם אקס. שאנל ובעלה סופרים נפגשו והתאהבו פה. הם מסתובבים ומברכים מכרים. זהו רגע נדיר של שייכות בשנה חסרת שורשים.

ברחוב 127 מערב במנהטן עובר על פניהם גבר עם זקן מאפיר. ראשו מכוסה בברדס, כמו סלבריטי שמסתיר את פניו. "ראיתי את הסרטונים שלך", עוצרת אותו שאנל. במשך שנים צפו בני המשפחה בסרטי DVD של האסיר המשוחרר שנהפך לגורו כושר שמכנה את עצמו ג'איינט (ענק). הלהקה שלו, בארטנדז, משלבת תרגילי אקרובטיקה במגרשי משחקים בעיר עם מסר מיליטריסטי של שיפור עצמי. "תראי לו מה את יודעת!" קוראת שאנל לדסאני.

דסאני מזנקת ומתחילה לעשות תרגילי עליית מתח מרשימים, שריריה משתרגים כמו היתה גיבורת על. ג'איינט מתרשם מהכוח העצום שלה ומהחיוך הבוהק. "היא נראית כמו ילדה שיכולה להשתלב בצוות שלנו", אומר ג'איינט בחיוך לדסאני, שמחייכת בחזרה. הוא מסביר שהקבוצה שלו היא בעלת שותפות מוגבלת עם נייקי, וחבריה מקבלים שכר צנוע תמורת ארגון מחנות כושר והופעות באירועים. לכל הפחות, הוא מסיים, מגיע לדסאני לעבור אודישן.

לראשונה בחייה יכולה הילדה לראות נתיב המוביל לאן שהוא. מה בדיוק, היא לא יודעת. אף שכל חייה נאלצה להמעיט בציפיות, היא מתקשה שלא לחלום. היא מתאמנת ללא הרף בשבוע שלפני האודישן, וצופה בסרטי בארטנדז שוב ושוב.

בשבת בבוקר, מתחילים חברי בארטנדז להתחמם במגרש המשחקים ברחוב 144 פינת שדירת לנוקס. דסאני מגיעה באיחור, והאודישן מתחיל. היא עושה את עליית המתח ללא בעיה. "תעשי יהלומים", קוראת שאנל, ודסאני מתחילה לעשות שכיבות סמיכה ולמחוא כף מאחורי הגב תוך כדי כך. אחד מחברי הקבוצה מצלם אותה באייפד.

"תראו את זה!" מראה להם ג'איינט את הצילום. "אני יכול למכור את זה כפוסטר ב–100 דולר". הוא פונה לשאנל: "היא התקבלה".

ביום חמישי לאחר מכן שואלת דסאני את אמה אם היא שמעה מג'איינט. שאנל עייפה ולא רוצה לנסוע עד הארלם. "הוא לא התקשר", היא אומרת לילדה.

NYT

אתה הולך לקחת ממני את העתיד?

בהארלם, ג'איינט מתקשר לדסאני שוב ושוב, ללא תשובה.

חודש לאחר המבחן, דסאני מחליטה להגיע לאימון לבד, אבל סופרים אוסר עליה לצאת לפני שהיא מסדרת את החדר. עד שהיא מסיימת את המטלה, זמן האימון חולף. למחרת היא קמה מוקדם, ומתבוננת בסופרים, שעדיין ישן. אתה הולך לקחת ממני את העתיד? היא חושבת. שאנל מנופפת לה לצאת במהירות לפני שהוא מתעורר.

"הגיע הזמן", אומר לה ג'איינט כשהיא מגיעה. "אם לא תהיי עקבית, אמצא מישהו אחר להשקיע בו".

דסאני מבולבלת. הוריה אומרים שהוא לא התקשר. הוא אומר ההפך. "היתה אי הבנה", הוא מסכם את העניין, ודסאני מתחילה להתאמן באופן קבוע. היא גם נאלצת להיפרד מסבתה, שרי, שביתה עוקל, שנאלצת לנסוע לעיר אחרת לגור עם אחותה.

כאב הפרידה מתפוגג שבוע אחרי כן, בהופעת הבכורה של דסאני עם בארטנדז. התרגילים שלה מצולמים לסרטון הפתיחה של ה–DVD החדש של הלהקה. דסאני מקבלת את השכר הראשון שלה: 70 דולר.

היא נרגשת מאוד ולא חושבת פעמיים כשסופרים מבקש ללוות חלק מהכסף. הוא קונה פיצה לילדים ושומר את השאר לעצמו. דסאני נרגשת מהקהל המריע, ומההזדמנות להצטלם עם הראפרים ג'דאקיס וסטיילס פי. יומיים לאחר מכן מזמין אותה ג'איינט לסדנת כדורסל לנערים. הוא רוצה שהיא תהיה המנטורית שלהם. זוהי בקשה מוזרה מילדה שרק באחרונה הושעתה מבית הספר. ואולם ג'איינט טוען שזו בדיוק הנקודה: היא צריכה להתנהג כמנטורית כדי להיהפך לכזו.

היא נענית לאתגר, ומלמדת נערים הגבוהים ממנה בהרבה לבצע עליות מתח. כשהיא מורה להם לעמוד בשורה, אחד הילדים צוחק עליה, "את לא מהסגל".

NYT

"אני בהחלט מהסגל", היא עונה לו.

היא מתחברת לחברי הצוות - בעיקר לסקיי, סטודנט לסיעוד, וארת', שקיבלה את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה בקווינס קולג'.

הם צוחקים כשהיא מחקה את התנועות של סקיי, ומשתתקים כשהיא מתחילה לתת להם עצות. אחר הצהריים היא מספרת לג'איינט על ההלוואה לסופרים. הוא מתרתח. "אני עוזר לילדה להשתפר - ואז שולח אותה בחזרה להורים הרוסים".

בוקר אחד מתעוררת המשפחה בבית המחסה אובורן שבברוקלין לקול צרחות. השכנה בחדר הסמוך, עאישה, התעוררה ומצאה את התינוקת שלה, קשאנה, כחולה. הילדה נולדה כפגה, ואולם שירותי הרווחה סירבו להעניק למשפחה מקום בבית מחסה שבו יש שירותים מתאימים. העריסה שקיבלה פגומה - המזרן גבשושי, התחתית תקועה ולאף אחד אין הכשרה להחיות את התינוקת, שמותה מוכרז בבית החולים. חקירה בעקבות מות הילדה משפרת מעט את מצב התינוקות במקום - מותקנות עריסות חדשות ובית המחסה מספק פורמולה וחיתולים באופן עקבי יותר.

למרות זאת, נחשפים כשלים מערכתיים קשים. ב–1 באוקטובר מדווחת מחלקת השירותים לחסרי בית על הבעיות הקשות: מערכת כיבוי האש בבית המחסה מושבתת, היעדר רישוי למגורים, ספרי חשבונות מבולגנים, אנשי ביטחון לא רשומים, שפע של עובש שחור שמכסה את חדרי המקלחות, ושום מיזוג אוויר. במהלך אחת הבדיקות רואה מפקח ילד אסתמטי בן שלוש משתעל ומקיא, והוא מזעיק את שירותי החירום. קשאנה התגוררה לפני מותה בחדר שהטמפרטורות בו הגיעו ל–40 מעלות צלסיוס.

בית חדש - עם מטבח

המסקנות מהביקורת שערכה המדינה קבעו כי ילדים עם בעיות נשימה כרוניות וילדים מתחת לגיל שנתיים לא צריכים לגור בבית המחסה, בשל היעדר שירותים מתאימים ובשל האוכלוסייה הבעייתית המתגוררת במקום. במלים אחרות, משפחתה של דסאני - עם ילדה בת שנה, שני ילדים אסתמטיים ואחת שהיא עיוורת - לא היתה צריכה לגור בבית המחסה אובורן מלכתחילה.

בסופו של הקיץ מסתיימות שלוש שנים של שהייה באובורן, שבו מתגוררת משפחתה של דסאני. ב–17 באוקטובר נקראת שאנל למשרד ההנהלה. יש להם חדשות מרעישות: המשפחה יכולה לצאת מבית המחסה. התפנה מקום בבית מחסה אחר – דירה עם מטבח. הם חייבים לצאת כבר היום, יש להם כמה שעות לארוז.

שאנל לא יודעת מה לעשות. סופרים נמצא במוסד גמילה ממתאדון. תלושי המזון שלה נגנבו. יש לה 9 דולרים במזומן. איך תוכל לספק שלוש ארוחות ביום לשמונה ילדים? אין לה אפילו את הכתובת של המחסה החדש. היא מריצה את הילדים לפסיכותרפיה כדי לקבל את 80 הדולר בדמי נסיעה. דסאני מבוהלת - היא חוששת לאבד את בית הספר שלה.

NYT

עם רדת החשיכה הם חוזרים הביתה, ושאנל מורה לילדים לארוז את המינימום הנדרש.

ב–21:30 עולים שאנל והילדים על המכונית האחרונה שמסיעה משפחות מבית המחסה. לאחר שעה הם מגיעים להארלם. הבית נמצא מרחק רחוב אחד מבסיס האימונים של בארטנדז. היא מתקשרת לג'איינט, שאומר לה: "אלוהים שלח אותך שתהיי לידי".

הרחוב מרגיש אחרת - הוא שטוף אור פנסים והומה אדם. בדירה יש שני חדרי שינה, אמבטיה מלאה ומטבח מחובר לסלון. סדינים נקיים מקופלים על מיטות הקומתיים. המזרנים במצב טוב. שאנל סוקרת את המקרר והכיריים וסופקת ידיה, "אני מאושרת. תודה לאל על זה".

שאנל מתעוררת מבוהלת. "אני חייבת לדאוג לפרנס אתכם", היא אומרת. העצמאות מרגישה לה כמו נפילה למים קפואים. יש לה 39 דולר. רק בעוד שבועיים היא תקבל את תלושי המזון שלה. כשהילדים מתעוררים, היא חוזרת לאסוף עוד חפצים מאובורן.

סופרים מגיע לאחר שהשתחרר ממוסד הגמילה. אין להם כסף, ולשאנל יש פתרון אחד בלבד. היא נוסעת למייסי'ס ומנסה לגנוב מכנסי פולו ותחתונים, שאותם תמכור במזומן. מאבטח תופס אותה ולוקח אותה לתא המעצר של החנות, שם היא נכלאת עם ניג'אי, אוויאנה ותינוקת בשם ללה.

"עדיף לבקש
 מאשר לקחת"

האב סופרים מגיע לאסוף את הילדות, ושאנל נעצרת ומבלה לילה בתחנת משטרה. היא חוזרת הביתה למחרת וסופרים מכריז, הגניבות ייפסקו. בלית ברירה, הם ייאלצו לקבץ נדבות. "עדיף לבקש מאשר לקחת", הוא אומר.

סופרים עומד מחוץ לחנות פאתמארק המקומית, והילדים עומדים לצדו. הוא מבקש מקונים שנכנסים לחנות לקנות כמה מצרכים נוספים כדי "להאכיל את התינוקות שלי".

דסאני רצה פנימה עם אשה שקונה לה סוכריות וקורנפלקס. כך זה נמשך, עד שאיש נדיב במיוחד אומר להם לקחת כל 
מה שהם צריכים, ומשלם על העגלה שלהם.

בחזרה בדירה, הם מתעודדים. קשה לזכור שהם עדיין חסרי בית כשסופרים מכין לחם תירס, מטגן שרימפס וצולה כנפי עוף והודו. הוא הצטרף לתוכנית מתאדון חדשה בהארלם. "הם מאושרים יותר עכשיו", אומרת דסאני על הוריה, שרבים הרבה פחות עתה, משיש להם חדר משלהם.

בחזרה לבית הספר

מנהלת בית הספר מקיני, מיס הולמס, מודאגת. דסאני ואחיותיה נעדרו מהלימודים כמה ימים. לפי החוק הפדרלי, לילדים חסרי בית יש זכות להישאר באותו בית ספר גם אם המשפחות שלהם נעות בין מחסות. הבעיה היא שהנסיעה ברכבת התחתית אורכת שעה, וכששאנל מבקשת הסעה לילדים, רק ניג'אי זכאית לכך, בשל עיוורונה. שאנל כבר מצאה בית ספר חדש לארבעה מהילדים, ולדעתה עדיף שדסאני ואחיותיה יעברו לבית ספר בהארלם. "לא, אמא", היא מוחה. אחיותיה גם מתחננות על נפשן. הן לומדת לנגן במקיני, ואם ישתפרו, אוויאנה תוכל לקבל את הטרומבון במתנה, וניג'אי את הקלרינט.

שאנל משתכנעת כשמיס הולמס וג'ושואה גולדפיין, עו"ד מארגון ליגל אייד, לוחצים על משרד החינוך לספק הסעה לכל שלוש הבנות. בינתיים היא מחליטה לקחת אותן בעצמה. ב–4 בנובמבר, הן עולות על רכבת מספר 2 וחוזרות לברוקלין.

"היי, מיס הולמס", אומרת שאנל במסדרונות מקיני לאשה שתמיד תגרום לה להרגיש כמו תלמידה. דסאני מסתערת לזרועותיה המחבקות של הולמס. היא מרגישה בטוחה, "זה המקום שלי".

המנהלת המומה לראותן. היא לא חשבה שהן יגיעו ללא האוטובוס. הילדות מקבלות ילקוטים ונשלחות לכיתה. הולמס מציעה לשאנל להתנדב בבית הספר במשך היום בכל מקרה שהיא זקוקה למחסה. היא אפילו תוכל להביא את התינוקת ללה. "אבל אל תעשי הרבה רעש", מזהירה המנהלת.

בסוף היום נאספות הילדות במשרד המנהלת להמתין לאמן. "חזרתן הביתה", אומרת הולמס. "כולם כאן נלחמים להחזיר אתכן. אבל יש דברים שאתן חייבות לעשות, כמו שיעורי בית". שאנל מגיעה ומצטרפת אליה. בלי התנהגות רעה, היא אומרת לבנותיה. "אני אתנדב כאן בקרוב", היא אומרת והבנות נאלמות דום.

בצאתן, דסאני מסתובבת ורצה חזרה למשרד של הולמס. היא רוצה חיבוק אחרון. "תכיני שיעורים", קוראת אחריה המנהלת, והילדה צועקת בחזרה, "כן!"

דסאני מדלגת במסדרון לאמה ואחיותיה. הדלת הראשית נפתחת ומכניסה משב אוויר. הן יוצאות יחד אל הקור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#