"ניו יורק טיימס": ארה"ב צריכה ללמוד ממהלך שבירת הריכוזיות בישראל - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ניו יורק טיימס": ארה"ב צריכה ללמוד ממהלך שבירת הריכוזיות בישראל

פרופסור למשפטים כותב ב"טיימס": המתקפה על הריכוזיות הובלה על־ידי עיתונאים מ״הארץ״

13תגובות

האמריקאים אולי מדברים על אי־שוויון בהכנסה, אך ישראל עשתה משהו בנדון: הכנסת הצביעה על פירוק הקונגלומרטים העסקיים בישראל. מהלך זה בא בעקבות המחאה החברתית של 2011 נגד ריכוזיות העושר במדינה. מאות אלפי המפגינים מיקדו את זעמם בטייקונים, קומץ ישראלים שחברות האחזקה שלהם שולטות בכ-30% מהכלכלה, ורוב עסקיהם נעשים דרך פירמידות - משפחה או אדם המחזיקים בחברה ציבורית, שבתורה שולטת בחברות ציבוריות רבות אחרות.

דוגמה לכך היא אי.די.בי אחזקות. בשיאה, החברה שבראשה עמד נוחי דנקנר היתה הפירמידה הגדולה בישראל, ששלטה בחברת התעופה ישראייר, באחת מחברות הביטוח הגדולות במדינה וברשת שופרסל, ואף מצאה זמן לבצע השקעה עצומה בנדל"ן בלאס וגאס ערב המשבר הפיננסי.

כמה עיתונאים בעיתון "הארץ" הובילו את המהלך, בטענה שבעלי המניות מקרב הציבור נוטים להפסיד ושהטייקונים מנצלים אותם כדי לסבסד את עסקיהם. הטייקונים שמו בעסקים כסף מועט, אבל שולטים בגזרות נרחבות בכלכלה הישראלית. הפירמידות האלה השתמשו בגודלן כדי לדחוק מתחרים ולצבור חובות עצומים באמצעות הלוואות בין החברות שלהן. כלכלת ישראל נראתה בעיני רבים כבלתי תחרותית בגלל הריכוזיות העסקית שהביאה לעליית מחירים ופגיעה בתחרות. בכלכלה הישראלית הקטנה, הפירמידות היו ענקיות ונחשבו גדולות מכדי ליפול. למרקחה הזאת נוסף גם הגידול באי־שוויון. ב-2008 דיווח OECD כי ה-10% העליונים בהתפלגות ההכנסה בישראל השתכרו פי 13 מה-10% התחתונים.

באוקטובר 2010 הקימה הממשלה ועדה של עשרה רגולטורים, שנקראה ועדת הריכוזיות, כדי לבחון את שליטת הטייקונים בכלכלה הישראלית. הוועדה קיבלה ייעוץ מלוסיאן בבצ'וק, פרופסור למשפטים מהרווארד, שקרא לפרק את הפירמידות הגדולות יותר.

משה מילנר / לע"מ

המחאה והקמפיין המתמשך של "הארץ" ליבו את העניין בנושא ומנעו את גוויעתו כדרכם של נושאים שמטופלים על ידי ועדות. דו"ח וועדת הריכוזיות פורסם ב-2012 ונגע ישירות לפירמידות, בניסיון לתקן את הכלכלה הישראלית. הוועדה המליצה לפרק את הפירמידות בתקווה שהמחירים יירדו והתחרות תגבר, ובכך לסייע לישראלי הממוצע, ולתקן את אי־השוויון.

הוועדה גם המליצה על איסור אחזקות צולבות גדולות במוסדות פיננסיים וריאליים. במונחים אמריקאיים, משמעות ההמלצה היא, למשל, שג'נרל אלקטריק לא תוכל להחזיק בחטיבה הפיננסית שלה, שבידיה נכסים בשווי 500 מיליארד דולר. התוצאה תהיה שהפירמידות לא יוכלו לממן את עצמן באמצעות גישה למימון זול ולהעניק לעצמן יתרון תחרותי בלתי הוגן.

ההמלצות גם הבטיחו שמוסדות פיננסיים לא יפילו קבוצות תאגידיות שלמות אם הם יקרסו.

הכל טוב ויפה, אולם השאלה הגדולה היתה מה יקרה כשהחוק יעמוד להצבעה בכנסת. התפתח קרב קשה, שכלל שלל לוביסטים ועורכי דין שניסו לשכנע את המחוקקים לגנוז את החוק או לא להחיל אותו על הפירמידה שלהם (נשמע מוכר?). הלוביסטים הפעילו לחץ כה כבד, עד שבשלב מסוים הם התבקשו להזדהות בוועדת הכנסת, או לצאת. המאבק קיבל נופך אישי כשאחד מעורכי הדין של הטייקונים טען בריאיון בעיתון ישראלי כי בבצ'וק "היפנט את הוועדה".

ואז קרה דבר מצחיק. לנוכח תמיכתם של הרגולטורים וישראלים רבים, ממשלתו הימנית של בנימין נתניהו תמכה בחקיקה. גם הנגיד דאז, סטנלי פישר (כיום מועמד מוביל לסגנות יו"ר הבנק הפדרלי), תמך בחוק הסופי.

חדלות הפירעון של אי.די.בי סייעה גם היא למטרה. החברה נפלה בגלל השקעות גרועות, הלוואות מנופחות ונהלים חשבונאיים אגרסיביים. לפני כמה שבועות החליט בית המשפט לפשיטות רגל לקחת מדנקנר את השליטה בחברה, במהלך שטילטל את ישראל.

בדצמבר אישרה הכנסת את החוק פה אחד. החוק שהתקבל אמנם אינו חמור כפי שרצו רבים. הוא אינו מפריד לגמרי בין חברות פיננסיות ללא פיננסיות, שינוי שפישר התנגד לו. ואולם בסופו של דבר, תנועה פופולרית הצליחה להפגין את כוחה, בסיוע טיעונים כלכליים חזקים שהפוליטיקאים לא יכלו להם.

כך, בחוק יחיד וכמה שינויים גדולים בחוק החברות, ישראל מבצעת רפורמה כלכלית בתקווה שתפחית את האי־שוויון בהכנסות. החוק החדש הוא ניסוי מעניין. בטווח הקצר, המנצחים יהיו עורכי הדין ובנקאי ההשקעות שיטפלו בשלל עסקות עם פירוק הפירמידות. ואולם השאלה האמיתית היא אם פירוקן של קומץ חברות יספיק כדי להפוך כלכלה לתחרותית יותר ולהפחית את האי־שוויון.

השינוי יגיע לארה"ב?

האם יש בכך לקחים עבור ארה"ב? בהחלט. בעקבות בחירתו של ביל דה בלאזיו לראשות העיר ניו יורק ובעקבות נאומיו האחרונים של הנשיא ברק אובמה, האי־שוויון עלה לסדר היום האמריקאי. חלק ניכר מהטיעון מבוסס על העובדה שהאמריקאים העשירים מתקדמים מהר יותר מאחיהם. לפי משרד התקציב של הקונגרס, ההכנסה של ה-1% העשירים באמריקה גדלה ב-275% בין 1979 ל-2007 - אולם רק ב-18% עבור 20% התחתונים.

האי־שוויון לווה בריכוזיות של המערכת הפיננסית בידי קבוצה קטנה של מוסדות. בסוף 2013 החזיקו חמשת הבנקים הגדולים בארה"ב 44% מהנכסים הפיננסיים של התעשייה - 6.46 טריליון דולר. ב-1990 הם החזיקו רק 9.7%.

האי־שוויון הוא בעיה בארה"ב, וריכוז הנכסים הוא בעיה במגזר הבנקים. ואולם הכלכלה האמריקאית שונה מאוד מהכלכלה הישראלית. בישראל, הכלכלה דומה יותר לכלכלת דרום קוריאה בתקופה שזו נשלטה על ידי תאגידי ענק בבעלות משפחתית, כמו יונדאי וסמסונג, או לכלכלת מערב גרמניה של שנות ה-50, כשקבוצת משפחות שלטה בכמה תעשיות. בארה"ב העסקים תחרותיים, ומחוץ למגזר הפיננסי יש תחרות תוססת. אפילו במגזר הפיננסים יש טיעונים טובים לכך שכלכלה של 15 טריליון דולר זקוקה לבנקים גדולים.

לא רק הכלכלה שונה, גם הסביבה הפוליטית הנדרשת כדי לערוך רפורמה בכלכלה אינה קיימת בארה"ב. תנועת "לכבוש את וול סטריט", למשל, דעכה כנראה.

למרות זאת, בעוד אנו ממתינים לתוצאות הניסוי הגדול של ישראל, ברור שכשיש תפישה של נזק, וכשיש רצון לשנות את המצב, דמוקרטיה יכולה להתגבר אפילו על הלוביסטים העסקיים הגדולים ביותר. לפחות בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#