הילדה שנושאת את משא העולם על גבה - גלובל - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הילדה שנושאת את משא העולם על גבה

עבור זרים, שמונת הילדים של שאנל חסרת הבית והמכורה לסמים הם סיבה לגינוי; עבורה, הם מקור של כוח הדדי ותקווה שלא יצטרכו לחפש משפחה ברחוב; עבור בתה דסאני בת ה-11, נטל האחריות הוא שעלול לכבול אותה לחיים העלובים שמורישים לה הוריה ■ כתבה רביעית בסדרה

5תגובות

"אמא, אם היית חייבת לגור בשיכונים, היית מסכימה?" שואלת דסאני את אמה. שאנל מהנהנת באי רצון.

האביב מביא עמו שלל בעיות חדשות. קשה להסתיר את הבגדים המהוהים כשלא לובשים מעיל. הילדים מהשיכון צוחקים על חליפת הטרנינג הוורודה של דסאני. הם מכנים אותה פיג'מה. ב–19 במארס היא מסכימה ללכת מכות עם ילדה מבית הספר. קהל מתגודד סביבן כשהן מסכימות על החוקים: אסור לצלם או לספר להורים. הן אוספות שיער ודסאני חובטת ביריבתה והן מתגלגלות על הקרקע. אדם שעובר עם כלבו מפריד ביניהן.

בערב שאנל בוחנת את החתך בשפתיה של בתה. לשאנל יש בעיות רבות, אבל דסאני מכבדת אותה במובן אחד: היא יודעת להילחם. דסאני צפתה בה אינספור פעמים חובטת בכל מי שמרגיז אותה. שאנל לא מתרגשת מקרבות החצר של בתה בבית הספר. אלה הן חתלתולות לעומת הילדות שהיו שוברות זו לזו בקבוקים על הראש בילדותה. אף אחת לא ביזבזה זמן באיסוף שערה. "את חייבת לשמור על מוניטין הרחוב שלך. את בוחרת את הילדה הכי גדולה ומרושעת ומפילה אותה. השאר יעזבו אותך. ככה זה עובד", אומרת שאנל.

למחרת הן מטיילות בשדרת מירטל, ושאנל מבחינה בחבר לשעבר. "היי רד (אדומה), מה נשמע?" הוא שואל את שאנל.

"ככה קראו לה בשכונה", מספרת דסאני.

ניו יורק טיימס

"אני אחלה, תראה", מנופפת שאנל יד כדי להראות שהיא נקייה, נשואה ואם לשמונה. היא מהנהנת בגאווה בכיוון ילדיה.

דסאני מאמינה שהיא ואחיה הם המקור לחורבנה של אמה. לא עולה בדעתה שעבור שאנל הילדים הם ההישג היחידי.

למחרת מלווה שאנל את דסאני לבית הספר, רואה את היריבה שלה מהקרב הקודם, ומעניקה לילדות את ברכתה להילחם. כמה דקות לאחר מכן מנהלת בית הספר, פולה הולמס, קוראת לדסאני לשיחה. "אני מאמינה שתוכלי להשתנות, אבל את לא מראה לי את זה", היא אומרת.

דסאני חוזרת לכיתה עם המסר הלא נכון מהדהד בראשה - זה של אמה. "אני אלחם נגדך", הוא אומרת לילדה אחרת. "אמא שלי מרשה לי ללכת מכות". מייד היא מושעית מבית הספר.

הולמס יודעת שהיא לוקחת סיכון, אבל היא לא מצליחה בדרכים אחרות. צריך לנער את הילדה. החלופה היא כשלון בבית הספר ובחיים. "קחי את הדברים שלך ועזבי את בית הספר", אומרת הולמס. דסאני מורחקת לשבוע. היא נאלמת דום. השעיה מבית הספר משמעותה שבאמת אין לה בית.

ניו יורק טיימס

שדה מוקשים 
בדרך הביתה

ילדים אינם הפנים המייצגים של חסרי הבית של ניו יורק. הם בקושי נספרים בין מקבצי הנדבות והנשים המחפשות בפחי האשפה, פליטי המלחמות והסכיזופרנים שמגלמים את התפקיד בעיר מלאת ניגודים זו.

ילדים אינם מזוהים כחסרי בית. הם מבלים את יומם בבית הספר, את לילותיהם בבתי מחסה. רואים את המחסור שלהם רק בהבלחות: כשהם נושאים מזוודה מתפקעת בעקבות הורה עייף, ונראים יותר כמו תיירים מאשר כמקומיים.

מספרם של הילדים חסרי הבית עלה ב–2013 לשיא היסטורי של 22,091. אם כל הילדים האלה היו נכנסים למשחק הוקי במדיסון סקוור גרדן, 4,800 מהם היו נאלצים לעמוד.

ולמרות זאת, עיקר הדיון בחסרי הבית מתמקד במבוגרים. אנשי השלטון המקומי מדברים על "אחריות אישית" כגורם הראשון לקשייהם. ילדים הם נפגעים תמימים במלחמה הזו, וקשה להאשים אותם במצוקתם.

דסאני מנסה להסתיר את מצוקתה. היא בילתה שנים מילדותה בין כתליו חסרי הרחמים של בית המחסה אובורן בברוקלין, שם מחסור בבית משמעותו היעדר כוח. היא ושבעת אחיה נתונים לחסדם של הורים שאינם יכולים לפרנס אותם, סוכנויות שחסרים להן משאבים לעזור ועיר הנקרעת בין אי שוויון לאדישות.

לדסאני אין פרטיות ואין מרחב מחיה – השקט הנדרש כדי להזין את הנפש. היא איבדה את הכבוד שמגיע מחיים נטולי מזיקים ומחלות כרוניות. היא נכשלת בבית הספר, למרות האינטליגנציה החריגה שלה. "זה צונאמי", אומרת דסאני על הכשלון של הוריה לצאת מבית המחסה ועל הלחץ שמפעילים עליהם שירותי הילדים. "שום דבר לא מסתדר. אני מנסה לארגן את החיים שלי וזה לא קורה".

אם היא תוכל להימנע מקטטות בבית הספר, היא אומרת לעצמה, הכל יסתדר. אבל היא מתקשה לעמוד בהקנטות. הגוף שלה "מתחמם". היא מאבדת שליטה.

היועצת שלה, רוקסן, מנסה ללמד אותה לספור עד 10 ולנשום. היא מתאמנת בזה בדרך הביתה. אבל הדרך היא שדה מוקשים. עם שובה של דסאני לבית הספר מחופשת האביב, אחת מבנות כיתתה, סוניטה, מתחילה לעקוב אחריה. סוניטה גבוהה ב–30 ס"מ מדסאני, ומשקלה כפול מ–32 הק"ג ששוקלת דסאני.

היריבות ביניהן החלה כשדסאני היתה בת 9 וחבטה בסוניטה כשזו קינטרה אותה על המגורים בבית המחסה. "אתן נלחמות?" שואלת אחת הילדות. "לא", צועקת דסאני. "מיס הולמס אמרה שישעו אותי אם אלך מכות".

סוניטה ניגשת לדסאני וסוטרת לה בחוזקה. קהל הילדים משתתק. דסאני מנסה לנשום. "את חושבת שזה כאב? אני אוכלת כאלה לארוחת בוקר", מצטטת דסאני את אחד המשפטים של אמה.

פתאום, משום מקום, קופצת אחותה בת ה–10 של דסאני, אוויאנה, ונעמדת בין שתיהן. "תעזבי את אחותי לפני שארביץ לך", היא צועקת. אוויאנה היא כמו תאומה לדסאני. הן ישנות על אותה כרית, מתלבשות מאותה שידה, ולשתיהן אותו אב ביולוגי נעלם. בדרך כלל מגנה דסאני על אוויאנה, וכשהיא נתקפת בהתקף אסתמה קשה, היא נושאת אותה במעלה ארבע קומות לחדרן. אבל היום אוויאנה היא זו שמתעלה. הקהל מתפזר. אחיה של דסאני מקיפים אותה, כמו שדה כוח משפחתי.

גודלה של המשפחה תמיד מושך את תשומת לבם של זרים, שמסתכלים בביקורת על שאנל. אבל בשבילה, זהו מקור עוצמה. היא ובעלה, סופרים, גדלו ללא אחים. "וכך הרחוב נהפך למשפחה שלנו. לא רציתי שהרחוב יהיה המשפחה של הילדים שלי", היא אומרת.

ואולם מעל ראשם תמיד תלוי הפחד שהילדים יילקחו על ידי שירותי הרווחה. דסאני חוששת שאחותה התינוקת, ללה, תילקח מהם. ללה בת השנה קוראת לה לפעמים אמא. דסאני מחליפה לה חיתולים ומאכילה אותה. יש לה אינסטינקטים של אם, ללא הידע הנדרש. היא מטפטפת מיץ ענבים ממותק בממתיק מלאכותי לבקבוק של ללה, כאילו היה זה זהב נוזלי.

פסיכותרפיה קבוצתית

כמה שבועות אחרי כן, הילדים נוסעים בגשם לפסיכותרפיה. שאנל גילתה שאם תיקח אותם לטיפול דרך מדיקייד - ביטוח הבריאות למעוטי יכולת - היא תקבל 10 דולר לילד בדמי נסיעות. הכסף נחוץ לה כדי לשלם על טיול בית הספר של דסאני. למרות הגשם הסוחף, הם צועדים ברחוב. האדה הוא היחיד שיש לו מעיל גשם. הם הולכים בזוגות וחוצים את הכביש המהיר אל תחנת הרכבת התחתית. שאנל מחלקת להם עוף פושר שקיבלה מידי זר. כשהם יורדים מהרכבת, שאנל מבולבלת לגבי מיקומם. "ירדנו בתחנה הלא נכונה", אומרת דסאני.

שאנל נועצת בה מבט: "זה מה שאני לא אוהבת בך", היא אומרת. "את השליליות הזו. את תמיד מדברת על הבעיות. יש לך פתרון?"

דסאני נושאת בעול שאחיה אינם נושאים בו. שאנל מאצילה לה סמכות רבה. יכולתה, כוחה וזריזותה – כל התכונות שיכולות להציל אותה מחייה העלובים – מאיימים גם להטביע אותה בבעיות שאמה לא יכולה להתמודד עמן לבדה. שאנל לפעמים כועסת על תלותה בבתה.

במחלקה לשירותי פסיכותרפיה נכנסים הילדים לטיפול קבוצתי, עם אשה ששואלת שאלות כמו "אילו תחביבים יש לכם?" ומסיימת לאחר 20 דקות. שאנל מקבלת 80 דולר דמי נסיעה וחוזרת עם הילדים לגשם. הכסף מרגיע את כולם.

כשהם מגיעים לתחנה, הטי־שירט האפורה של שאנל כבר רטובה לגמרי. היא חושבת על סופרים, שלא הצליח לקום מהמיטה באותו בוקר, ומדברת אליו כאילו היה שם. "האחריות מכריעה אותי. יש להם נעליים, אבל אין להם גרביים. אני באה כל הדרך בגשם כדי לקבל כסף לטיול שלה", היא אומרת כשהיא רועדת מקור.

"אתה אמור לעזור לפרנס", היא נוזפת בבעלה הנעדר. "אתה הגבר. אתה יצרת את המשפחה הזו, אבל אתה לא מפרנס אותה".

דסאני צופה בה בדממה. היא רוצה לתקן את הבעיה. היא מרגישה ריקה. משא היום עבר ממנה לאמה המתייפחת בגשם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#