לחיות עם עכברים בקירות ודלי בתור שירותים: הילדים העניים 
של העיר העשירה בעולם

דסאני היא אחת מ-22 אלף ילדים חסרי בית בניו יורק, שהפערים החברתיים בה צמחו בעשור האחרון ■ "ניו יורק טיימס" החל לעקוב אחריה בספטמבר 2012, כשהיתה בת 11, והתגוררה במקלט לחסרי בית אובורן שבברוקלין ■ כתבה ראשונה בסדרה

ניו יורק טיימס
אנדריאה אליוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק טיימס
אנדריאה אליוט

לחלק 2 בסיפורה של דסאני הקליקו כאן 

היא מתעוררת לקול נשימות. הילדים הקטנים יותר שוכבים לידה מכוסים במעילים ובשמיכות צמר. כמה מטרים ממנה, אמה ואביה ישנים ליד דלי שמשמש להם שירותים. שני ילדים חבוקים על מזרן ליד הקיר המרקיב שבו חיים עכברים, מול התינוק, שעריסתו מחוממת באמצעות מייבש שיער המונח על ארגז חלב.

בבקרים כאלה, היא יכולה לראות מהחלון את אמפייר סטייט בילדינג, מעברו השני של רובע ברוקלין. "זה גורם לי לחשוב שמשהו מתרחש שם", אומרת בת ה–11, שאינה מצטיינת בסבלנות. כבת העיר ניו יורק, היא למדה לרוץ לפני שלמדה ללכת. היא אוהבת להיות ראשונה - היא הבת הבכורה, הראשונה בבית הספר, הראשונה המצטיינת.

אפילו שמה, דסאני - ששם משפחתה לא נכתב כדי להגן על זהותה -מרמז על כך. מותג המים המינרליים בשם הזה הגיע לקיוסקים של ברוקלין בדיוק לפני שנולדה. השם מצא חן בעיני אמה, שלא יכלה להרשות לעצמה לקנות מותרות כאלה. השם רמז על עלייה חברתית, על האנשים החדשים שיגיעו לשכונה וישנו את פניה בשנים הבאות.

השכונה של דסאני, פורט גרין, היא אחת משכיות החמדה של תהליך הג'נטריפיקציה (תהליך של הפיכת שכונות ישנות ונחשלות במרכזי ערים לשכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה) שעברה ברוקלין. משפחתה של דסאני חיה במקלט מתפורר לחסרי בית, אובורן פאמילי רזידנס. זהו מקום שבו הטחב מתפשט על הקירות והג'וקים נוהרים אליו, שבו גללים וקיא סותמים את השירותים המשותפים, שעברייני מין מבקרים בו, ושילדים קטנים עומדים ושומרים בחוץ כשאמהותיהם היחידניות מתרחצות במקלחות המטונפות.

אין זה מקום לילדים. ואולם דסאני היא אחת מ–280 ילדים במקלט. מעבר לקירותיו, משתייכת הילדה לשבט עצום ושקוף של יותר מ–22 אלף ילדים מחוסרי בית בניו יורק - המספר הגבוה ביותר מאז השפל הגדול, במטרופולין הכי לא שוויונית באמריקה.

דסאני. חיה במקלט מתפורר עם 280 ילדים נוספיםצילום: ניו יורק טיימס

כמעט רבע ילדותה של דסאני עבר באובורן, שם היא גרה בחדר של 50 מ"ר עם הוריה ושבעת אחיה. הבקרים שלה מתחילים בטיפול בתינוקת ללי, שאותה היא מחתלת, מלבישה ומאכילה לאחר שהיא בודקת שהתוקף של הפורמולה שניתנה לה לא פג. היא מנקה את המקרר הקטן של המשפחה. לאחר שהיא מסדרת את מגירות השידה שלה ושל אחות נוספת, היא מזרזת את אחיה הקטנים לאוטובוס לבית הספר. "ידי מלאות עבודה", היא אומרת.

דסאני נוצרת את רגשותיה ומחצינה את הכעס באמצעות הומור. מתחת לכל זה נמצאת ילדה שקיומה מוגדר על ידי אחיה. ידיה הקטנות, שהתחספסו מניקיון, תמיד קושרות שרוכים או מורחות כריכי חמאת בוטנים. בנוכחות אחיה ואחיותיה דסאני לא יכולה לנוח לעולם. בלעדיהם היא אינה שלמה.

דסאני נמוכה ושרירית. עמידתה הגאה מפצה על גובהה, 1.42 מ'. פניה הסגלגלות עדינות ועיניה הבורקות החומות צופות בכל, כמו ינשוף. הבעתה נעה בין השתאות לשובבות. זרים מציינים תדיר את יופייה - עצמות הלחיים הגבוהות ועור המשי - אך דבריהם נופלים על אוזניים ערלות. מה שהיא יודעת הוא שיש לה שיניים מושלמות. במשפחה שבה יישור שיניים הוא חלום באספמיה, זה כמו לזכות בלוטו.

ברכבת התחתית דסאני לא נראית שונה מילדים מבתים עשירים יותר. זהו הצד האירוני של להיות עני בעיר עשירה. דסאני ואחיה לובשים בגדים שנתרמו לצדקה, שמשדרים שפע, לפחות ממרחק. פליס של פטגוניה ומגפי אוגס (אוסטרליים) סגולים משומשים מכסים על הגרביים הבלויים והג'ינס המתפורר. כיסוי מעצבים שהמשפחה מצאה באשפה מגן על העגלה של התינוקת ללי מהגשם.

במהלך חייה הקצרים, העיר נולדה מחדש. קו הרקיע במגדלי יוקרה, אותן משואות של תור הזהב החדש. חנויות אופנתיות התפשטו ממנהטן לרבעים האחרים של העיר. אלה הם יהלומי הכתר של ראש העיר היוצא, מייקל בלומברג, ששלט פה זמן רב, החל משבעה חודשים לאחר לידתה של דסאני.

בצל התחדשות עירונית זו, דסאני ודומיה נותרו מאחור. שורותיהם של העניים גדלו - כמעט מחצית מתושבי ניו יורק חיים סמוך לקו העוני או מתחתיו. רשתות הביטחון המסורתיות - דיור בר השגה ומשרות שמפרנסות אך בקושי - הלכו ונעלמו כשהעיר אירגנה עצמה מחדש סביב גחמותיהם של העשירים.

אחד מכל 5 ילדים בארה"ב חי בעוני

הרבה לפני בחירתו של ביל דה־בלאזיו לראש העיר בחודש שעבר בעקבות ההבטחה לשבור את האי־שוויון, ילדים כמו דסאני נדחפו יותר ויותר לשוליים, ולא רק בניו יורק. ערים ברחבי האומה נהפכו לסירים מבעבעים של קיטוב, שבהם אוכלוסייה אחת התאוששה במהירות והאחרת המשיכה להיאבק. אחד מכל חמישה ילדים באמריקה חי כיום בעוני, וכך ארה"ב מוכתרת כמדינה עם שיעור הילדים העניים הגבוה מכל המדינות המפותחות בעולם, מלבד רומניה.

נתון זה מבשר רעות. עשורים של מחקר הראו מהו המחיר החברתי הכבד של ילדים החיים בעוני. הם גדלים עם פחות חינוך ופחות כושר השתכרות. יש להם סיכוי גבוה יותר להתמכר לסמים, לסבול מטראומה נפשית ומחלות נפש, או להגיע לכלא.

דסאני לא זקוקה להוכחות מחקריות. כל הצרות האלה נמצאות אצלה במשפחה. העתיד שלה מאוים גם על ידי העובדה שהיא חסרת בית, מצב שגם אם הוא מתקיים לזמן קצר, מביא לתוצאות הרות אסון.

מצבה הקשה של דסאני הוא במובן רב תוצאה של אי־תפקוד הוריה. כמעט שליש מהילדים חסרי הבית בניו יורק נתמכים על ידי אדם בוגר שעובד, אבל הוריה של דסאני מובטלים, יש להם היסטוריה של מעצרים והם נאבקים בהתמכרות לסמים.

ואולם לא רק ההורים אשמים. המצב העגום הוא גם תוצאה של החלטות שהתקבלו לא הרחק משם, בעולם אחר לגמרי, במסדרונות השיש של העירייה. עם צמיחת הכלכלה ב–2004, העירייה בראשותו של בלומברג אימצה מדיניות חדשה ונרחבת להכשיר חסרי בית לעצמאות. חסרי הבית איבדו את הזכות לקבל עדיפות בגישה לדיור ציבורי ותוכניות סיוע אחרות, וקיבלו במקום זאת סיוע קצר מועד בשכר דירה. מדיניות זו תעצים את כוחם של העניים, ושיעור חסרי הבית יירד, טען ראש העיר.

בפועל, ההפך קרה. עם העלייה בשכר דירה והדריכה במקום של שכר עובדים, משפחות הסובלות מעוני כרוני כמו זו של דסאני מצאו עצמן תקועות במערכת מקלטים ללא אפשרות יציאה כמעט. משפחות תקועות כיום במקלטים לזמן ממושך יותר - התפתחות שבלומברג הסביר בכך ש"מקלטים מציעים חוויה מהנה הרבה יותר משהיתה להם מעודם".

רק שלושה ימים לפני שראש העיר פלט את האמירה הזו במסיבת עיתונאים באוגוסט 2012, מפקח במקלט אובורן עצר בחדר הצפוף של משפחתה של דסאני, וציין כי "עכבר מתרוצץ ונכנס ויוצא בקירות, שבהם יש חורים רבים.

"בבקשה עזרו", אמר המפקח. "יש תינוקת בחדר".

דסאני עמדה להתחיל כיתה ו' בבית ספר חדש ומבטיח. זו היתה אמורה להיות שנה קריטית בילדותה - שסבלה ממחסור ואובדן רב יותר משל רוב האנשים הבוגרים בעולם. ואז התרחשו שלוש דרמות.

בהיעדר מקום מגורים, בית הספר עבור ילדים כמו דסאני הוא יותר ממקום לטפח מוח הרעב לידע. הוא מהווה עיר מקלט. בית הספר הנכון יכול לספק שגרה, טיפוח ויד מנחה של מבוגרים אחראים.

בתיכון לאמנויות על שם סוזן ס. מקיני יש תחושה של אפשרויות. בית הספר נקרא על שמה של האמריקאית השחורה הראשונה שנהפכה לרופאה במדינת ניו יורק. בית הספר נמצא בבניין לבנים דהוי שני רחובות מהמקלט אובורן. זוהי גרסת העניים של בית הספר לאמנויות היוקרתי לה גרדיה, שעליו התבססה סדרת הטלוויזיה "תהילה". וילונות מהוהים משמשים מסך בבמת האולם שלו, ואביזרי הבמה ניצלו מערימות אשפה. כיתת המחול צפופה כל כך שהילדים מתאמנים בתורות.

הילדים מפגינים רוח שאפתנית. במסדרונות שומעים מדי פעם קול ששר אריה מהאופרה מדאם באטרפליי. כשהתלמידים שומעים אותו, הם יודעים שג'סמין, תלמידת כיתה י' מוכשרת להפליא, שרה במשרד המנהלת פולה הולמס. הולמס מנהלת את מקיני כבר 15 שנים ומנהלת את בית הספר כמו קפטנית של ספינת צי, המשוטטת במסדרונות המבהיקים וסורקת את הים למצוא ספינות אויב.

כבר בחודש הראשון ללימודים מיזגה החם של דסאני מביא אותה לחדר המנהלת. "בבקשה אל תתקשרי לאמא שלי", לוחשת דסאני. הולמס לוטשת עיניים בנערה המבוהלת. היא עבדה מספיק זמן במקיני כדי לדעת שכשילדים חורגים מהשורה בבית הספר הם עלולים לחטוף מכות בבית.

"אוקיי", היא אומרת ברכות, "בואי נעשה עסקה". מאותו יום והלאה דסאני תצטרך להתנהג למופת. בתמורה, הולמס לא תדווח להוריה מה קורה בבית הספר. היא מנפנפת לדסאני לצאת, ובולעת חיוך. היא לא יכולה שלא לחבב את הנערה הלוחמנית.

המקצוע החזק של דסאני הוא אנגלית, ושיר שכתבה מודבק לקיר על ידי המורה. באוקטובר, היא כבר תלמידה מצטיינת. לדסאני יש גישה אינטואיטיבית ללימודים, מהסוג שמשלב פיקחות נדירה עם נסיבות חיים קיצוניות. האינטליגנציה שלה חריגה ועוברת בהרבה את זו של בני גילה, כתב אחד היועצים בבית הספר. "התלמידה משתמשת ללא הרף בניתוח ביקורתי כדי להרהר במצבים וקשרים".

הולמס חושבת שדסאני תוכל להיות כל דבר - אפילו שופטת בבית המשפט העליון - אם רק תרתום את כישוריה מוקדם מספיק. "יש לה משהו שלא הבשיל עדיין", אומרת הולמס, "זה עדיין צומח". דסאני משקיעה הרבה, בינתיים, בהסתרת הקשיים שבחייה. היא שומרת על שתיקה כשילדים אחרים מתפארים בטלפונים או בבילוי לילה אצל חברים.

המקום שבו היא חשה חופשייה הוא כיתת המחול. כשהיא נכנסת לחדר והמוזיקה מתחילה, הגוף שלה משתחרר. "כשאני מאושרת אני רוקדת מהר", היא אומרת. "כשאני עצובה אני רוקדת לאט. כשאני כועסת אני עושה את שניהם". היא רוקדת מאז שהיא זוכרת את עצמה, עוד לפני שהרוויחה כמה דולרים לפני כמה שנים כשרקדה ברייקדאנס בכיכר טיימס. לימודי המחול, שאינם ספונטניים, חדשים עבורה. היא לומדת לעשות פוינט כמו בלרינה ואיך לרדת לגשר בחינניות.

אין פלא שבבית המשוגעים של חייה של דסאני בבית - שבו מחמיצים ההורים פגישות עם פקידי סעד וערימות של בגדים מלוכלכים ממלאות את הרצפה - היא נמשכת לאמנות שבה משמעת היא חיונית.

"את לא אמורה 
לצאת כמו אמא שלך"

דסאני ישנה על מזרן זוגי עם אחותה השובבה והחסונה אוויאנה, הקטנה ממנה בשנה. אביהן החורג, סופרים בן ה–35, גידל אותן כמו היו שלו. הן קוראות לו אבא.

סופרים נישא לאמה של דסאני, שאנל, לפני תשע שנים, והביא עמו שני ילדים מנישואים קודמים. הם היו רכים בשנים כמו דסאני ואוויאנה, וביחד נוצרה חבורת בריידי חסרת בית, לאחר שנולדו עוד ארבעה ילדים.

עבור שאנל וסופרים, מתדון הוא התמכרות חלופית. הסם הופך אותם לאדישים ומאלץ את דסאני לטפל בתינוקת ללי.

לפני ארבע שנים איבד סופרים את עבודתו כספר ושאנל הפסיקה לעבוד כמנקה במחלקת הגנים של העירייה. הוא מספר אותה במקלט ומוכר סרטי 
די.וי.די פיראטיים ברחוב.

הזדמנויות הן דבר נדיר, אבל דסאני ממתינה להן. היא מתעוררת מוקדם ב–18 בינואר, שעות לפני תחרות ריצה שבעבר זכייה בה סייעה לבנות להיחלץ מהגטו. דסאני אינה ידועה בעולם האפלולי של מגייסי ספורטאים ומאמנים פרטיים, אך אם תשאלו כל אדם בשכונה, החל במשמרות זה"ב ועד השיכורים - כולם יידעו לומר שני דברים על הקטנטונת: היא חזקה כמו נער ויכולה לרוץ כמו הרוח.

דסאני יוצאת למזג האוויר המקפיא עם אמה ושתיים מאחיותיה. הן הולכות קילומטר וחצי עד מכון פראט בברוקלין, שמארח את משחקי הנשים של קולגייט.

דסאני מגיעה במקום השני. הן יוצאות באופוריה. "הילדה שלי תגיע לאולימפיאדה", מזמרת שאנל. בדרכן הביתה, שאנל הולכת לחפש בירה בחנות הפינתית החביבה עליה. דסאני הולכת בעקבותיה.

בפנים, הטבחית, נערה מקסיקאית, מתבוננת בחשדנות בשאנל.

"אל תסתכלי עלי", אומרת שאנל.

"את כל כל כך נחמדה", עונה הנערה בחוצפה.

"תסתכלי על הכיריים, אני לא רוצה להפחיד אותך", עונה שאנל.

"את חושבת שאת מפחידה אותי"? צועקת הנערה.

"בואי נלך מכות. עכשיו!", צועקת שאנל.

"חכי לי בחוץ", עונה הטבחית.

שאנל מושיטה יד למטאטא.

"אמא!" צורחת דסאני.

הבעלים, סלים, רץ לכיוון שאנל.

"אני ארביץ לה עם מקל", צועקת שאנל כשסלים משתלט עליה.

דסאני קופאת במקומה.

"אני אחכה לך בחוץ, מתי את גומרת לעבוד"? אומרת שאנל.

"כמה את מקשקשת", אומר סלים, ומוביל אותה בעדינות החוצה, כפי שעשה בעבר.

"היא תחטיף לך, חתיכת סינית", אומרת דסאני.

"אל תשתמשי במלים האלה", צועק סלים. "את לא אמורה לצאת כמו אמא שלך".

לחלק 2 בסיפורה של דסאני הקליקו כאן 

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום