מה יקרה לישראל אם הסינים יקימו אומת סטארט אפ מתחרה? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יקרה לישראל אם הסינים יקימו אומת סטארט אפ מתחרה?

מעמד העובדים ברחבי העולם הולך ונשחק ■ איגודי העובדים בארה"ב נלחמים מלחמת מאסף באוליגרכים, אולם לא נותנים מענה רלוונטי לאיומים של הגלובליזציה והטכנולוגיה ■ ומדוע איגודים מושחתים משחקים לטובת המעסיקים

אם אתם אמריקאים וצריכים להתפרנס מעבודה, אתם עלולים למצוא את עצמכם בקבוצה של אנשים אומללים למדי: הזכויות שלכם לחופשות, חופשות מחלה, שכר מינימום, ביטוח רפואי והגנה מפני פיטורים לא מוצדקים הן מהגרועות בעולם המערבי, ונמצאות בשחיקה גוברת והולכת. שלא לדבר על כך שאם אתם מובטלים יותר מכמה חודשים, הסיכויים שלכם למצוא עבודה הם אפסיים, בין אם אתם צעירים או מבוגרים. אבל גם אם אתם ישראלים, שחיים בכלכלה שלכאורה נראית צומחת, עם אבטלה מהנמוכות בעולם המערבי, יכול להיות שאתם צריכים לדאוג.

מנקודת מבטם של מומחים ליחסי עבודה, העולם הפוליטי־כלכלי־חברתי, כפי שהוא פועל כיום, בנוי לרעתם של העובדים. למעשה, לא צריך להיות פרופסור ליחסי עבודה כמו גורדון לייפר מאוניברסיטת אורגון, כדי להבין שמצב העובדים בעולם המערבי קשה כפי שלא היה מאז המהפכה התעשייתית, אולי. לייפר, בשיחה עם TheMarker על שוק העבודה האמריקאי, שנערכה ביום שבו ערך סדנה למורים במכללה החברתית־כלכלית על הפרטת החינוך בארה"ב ובישראל, סיפר על דעיכתה הקשה של תנועת העבודה, על מאבק אדיר וממומן היטב של תאגידים ובעלי אינטרסים לחוקק חוקים ברמת הערים והמדינות נגד זכויות עובדים.

לא צריך להיות יועץ של איגודים כדי להצביע על הקושי הגובר והולך של עובדים. אפילו המגזין הכלכלי השמרני "אקונומיסט" הקדיש שער בחודש החולף למצוקת העובדים. הנתונים ברורים מאוד: חלקם של העובדים בעוגה הכלכלית מצטמק והולך. בארה"ב, הכנסתם ירדה ב–30 שנה מ–70% מהתמ"ג ל–64%, לפי OECD. ירידות חדות במיוחד נרשמו בחברות שוויוניות כמו נורווגיה, שבה נתח ההכנסות של העובדים ירד מ–64% ב–1980 ל–55% כיום. בשוודיה הנתח ירד מ–74% ב–1980 ל–65% כיום. הצניחה נרשמה גם בשווקים מתעוררים רבים, במיוחד באסיה. במדינות OECD נתח העובדים בהכנסה ירד מ–66% בתחילת שנות ה–90 ל–62% בעשור הקודם.

בה בעת, פריון העבודה גדל, משמעותית. ניתן לראות את התרחבות הפער בין כמה שעובדים מייצרים עבור תאגידים, לבין מה שהתאגידים משלמים להם בתרשים המצורף. המשמעות של הגרף העצוב הזה היא כזו: התאגידים מוכרים יותר ומרוויחים יותר מכל שעת עבודה, והכלכלה בממוצע צומחת - אבל הצמיחה הזו הולכת, כנראה, למי שהוא בעל התאגיד ולוקח את הרווח, ולא לעובדים שמייצרים עבורו את הרווחים. אפשר לראות זאת בהשוואה של צמיחת פריון העבודה לשכר העובדים, ואפשר לראות זאת בתרשים של שיעור ההכנסות של העובדים מכלל ההכנסות הלאומיות.

ארה"ב היא מקרה קיצוני יחסית של הזנחת זכויות העובדים. לייפר מביא כמה דוגמאות שאפילו אוהדיו המושבעים של השוק החופשי לא היו שמחים להתהדר בהן: בעיר אחת הצביעו במשאל עם בעד מתן ימי חופשת מחלה בתשלום לעובדים, שלהם לא היתה זכות לאף יום קודם לכן. כמה ימים הציעו לתת בחוק לעובדים? חמישה בשנה. בישראל, לשם השוואה, המספר הוא 18. התוצאה של העברת החוק היתה מאמץ לוביסטי ברמת המדינה לחוקק חוק שיאסור על מועצות לאפשר הצבעה במשאל על מתן חופשת מחלה בתשלום כלל ועיקר.

לייפר מסביר כי החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לא להגביל מתן תרומות פוליטיות (סיטיזנס יונייטד) גרמה לכך שבתי המחוקקים של 50 המדינות בארה"ב מושפעים משמעותית מכספי תורמים. העשירים שבתורמים, כמובן, הם התאגידים ובעלי העסקים. סנאטורית אחת בבית מחוקקים כזה, דמוקרטית אפילו, קיבלה הצעה לממן יוזמה להגדלת התעסוקה באמצעות הטלת מס על אנשים שמשתכרים יותר ממיליון דולר בשנה. הסנאטורית התפלצה: אלה בדיוק התורמים הגדולים שלי. וכך הם גם התורמים הגדולים ברוב המקומות: רשתות המזון המהיר, שמעסיקות את העובדים הזולים ביותר; רשתות הקמעונות הענקיות. וול־מארט ומקדונלד'ס מעסיקות את העובדים העניים ביותר בארה"ב, שמקבלים סעד של מיליארדי דולרים. למקדונלד'ס יש אפילו תוכנית בשם מק־ריסורס, שבה מקבלים עובדיה ייעוץ מהמעסיק איך לחלץ יותר סעד מהממשלה. עובדי וול־מארט משתכרים כה מעט, עד שהם מקבלים סיוע ממשלתי של 1,000 דולר בחודש בממוצע לעובד.

למנהיגי הפועלים
 חסר חזון

אבירי השוק החופשי טוענים כי שכר העובדים נקבע על־פי ביקוש והיצע באופן הוגן. פגשנו אחד מהקיצוניים שבהם בחודש האחרון, שטען כי שכר מינימום בעצם מגביר את האבטלה, כי הוא מונע ממעסיקים שמוכנים לשלם מתחת לו לגייס עובדים, שלדברי אותו אדם, מוכנים לעבוד בפחות משכר המינימום, אך לא יכולים לעשות זאת בגלל החוק.

כנגד הטענה שההגנות על שכר ותנאים של העובדים מייקרות מוצרים ושירותי, מביא לייפר דוגמה: באיידהו משלמת רשת בתי הקפה סטארבאקס למלצרים את שכר המינימום שנקבע בחוק הפדרלי, 2.13 דולרים לשעה (החוק נקבע ב–1991 ושכחו להצמיד אותו לאינפלציה). לעומתה, באורגון הסמוכה, שכר המינימום של המדינה הוא 8.95 דולרים לשעה. לפי חוקי השוק, אומר לייפר, קפה של סטארבאקס באיידהו היה אמור להיות זול יותר, והם היו אמורים להעסיק יותר עובדים, בהתאם לתירוץ שככל שהעובדים יקרים יותר מעסיקים פחות מהם. בפועל, משני צדי הגבול מועסק אותו מספר של עובדים ומחיר הקפה זהה.

מכיוון שבארה"ב אתוס השוק החופשי ועוצמתו הפוליטית והכלכלית של הלובי העסקי אינם מאפשרות להרחיק לכת ולבקש לעובדים תנאים כמו באירופה ובישראל, למשל, מספר לייפר שהמאמץ שלו ושל האיגודים מתרכז בתעשיות שיש להן שולי רווח גבוהים, שאין להן תחרות מחו"ל, שאי אפשר להעתיק אותן לשווקים אחרים – כמו תיירות, מסעדנות, שירותי בריאות. השאר, ובעיקר העסקים הקטנים שמתחרים על פירורי רווחים, הם מקרה אבוד מבחינת פעילי האיגודים. לייפר אינו מציע פתרון לעובדים של עסקים שחיים על הקצה ואם יעלו את שכר העובדים יחוסלו.

אחת הבעיות הבולטות העולות מהדיון בזכויות עובדים כיום הוא שכמו הפוליטיקאים והמדינאים – אפילו אלה שכוונותיהם טובות ויושרתם אמיתית – גם מנהיגי הפועלים שרוצים לפתור את הבעיה אינם יודעים איך לעשות זאת, ואין להם חזון או מודל חדשני לעולם המשתנה. כמה מהגורמים המשמעותיים ביותר בשחיקה – גלובליזציה שמעבירה משרות לסין ולכלכלות הזולות, או מביאה עובדים זרים וזולים; וטכנולוגיה, שמחליפה אדם במכונה – אינם ניתנים לעצירה. פוקסקון, יצרנית האייפדים הידועה לשמצה בשל היחס הגרוע לעובדים שהתגלה במפעליה, שוקלת לעבור לעבוד עם רובוטים – הם עושים הרבה פחות בעיות ולא נוטים לקפוץ מהגג ולעשות בושות כמו בני אנוש. את לייפר החזון הזה מזעזע, אבל הוא לא מציע לשבור את המכונות.

לייפר דיבר אתנו לא מעט על הנמלים בארה"ב, שגם בהם עתידם של מפעילי המנופים מאוים על ידי רובוטים. אפילו עובדי הנמלים בארה"ב אינם מאוגדים ברובם כיום, מספר לייפר, שעבד עם איגודי החוף המערבי (בעלי הצביון הפוליטי השמאלי) ועם איגודי החוף המזרחי (שלמאפיה דריסת רגל משמעותית בהם, כפי ששיקפה גם העונה השנייה והמופתית של "הסמויה").

אזכור הנמלים מעלה בקרב המאזינים הישראלים תסיסה רבה. מדוע לתת כוח כה רב לוועד שמחזיק את האצבע על השאלטר של המדינה? מה קורה כשהכוח משחית? בארה"ב נראה כי השחיתות לובשת צורות שונות מאלה שמוכרות בישראל, אבל לייפר טוען כי היא איננה רע הכרחי של עבודה מאורגנת. כשאיגוד עובדים מושחת, הוא אומר, הוא משרת טוב יותר את האינטרסים של המעסיק, שיכול לקנות את ראשי האיגוד בבצע כסף או טובות הנאה, ולשלם כך מחיר נמוך בהרבה מהמחיר של שיפור מצבם של העובדים. לפיכך, האינטרס שיהיה איגוד חזק, דמוקרטי ובריא הוא אינטרס של רוב העובדים, ולא של המיעוט שעשוי לתפוס את המקומות הקרובים לסיר הבשר.

לתת לעובדים בעלות על המפעל

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את מצבם של העובדים? "אקונומיסט", אביר השוק החופשי, מציע להוריד משמעותית את מס החברות. הצעה דומה הציע ליאור לוין במאמר שפורסם ב-TheMarker אתמול: לחתוך לחצי את מס החברות בתנאי שמפעלים יחלקו את רווחיהם לעובדים. אפשרות אחרת, קצת בדומה למודל ההיי־טק בישראל, היא לתת לעובדים בעלות, ולו מזערית, על המפעל – ולהפוך אותם לבעלי הון. "אקונומיסט" גם אוהב את הרעיון הזה, וסבור שצריך להעלות את המס על ההון, הנמוך משמעותית מהמס על עבודה.

ללייפר יש הצעות קונקרטיות, אבל הן נשמעות כמו אצבע קטנה מדי בחור גדול מדי בסכר. הוא נותן לדוגמה חוק באורגון, מדינת הבית שלו, שאוסר לייצא מאורגון בולי עץ שלמים, אלא רק קורות חתוכות, ובכך משאיר את העבודה של חיתוך העץ באורגון. הוא גם מביא דוגמה על ענף הדיג באלסקה, שבו מיוצאים דגים שלמים (למעט הראש) לסין, שם הם מעובדים וחוזרים בתור מוצר ארוז לארה"ב לצריכה. "למה שאלסקה לא תחוקק חוק שאוסר לייצא דגים שלמים?" הוא מציע.

עם הזדקנות האוכלוסייה, העלייה בגיל הפרישה, וכל התהליכים שתוארו כאן, החלק של האוכלוסייה שיש לו כישורים שלא ניתן להחליפם בקלות על ידי מחשבים או פועלים סיניים מצטמצם והולך. "בסין מוקמות מאות אוניברסיטאות מצוינות", אומר לייפר. "מי אומר לכם הישראלים שהמהנדסים הסיניים של עוד 20 שנה לא יוכלו להחליף את אומת הסטארט־אפ? מה תעשו אז?"

התשובה איננה ברורה, אבל אולי היא אפורה יותר ממה שאנחנו חושבים. תהליכי הגלובליזציה מתחילים בשינויים מהירים ומזעזעים, אבל בחלוף רבע מאה בערך מאז שהחל גל הגלובליזציה האחרון, אפשר לראות שהשכר בסין עולה, ושמהנדסי בנגלור לא נחשבים לתחליף כל כך מבוקש למהנדסים במערב. יכול להיות שיתחולל תהליך של איזון ובקרה עצמית בין הכלכלות השונות, בין המאזן הדמוגרפי המורע לבין המשאבים הטבעיים; יכול להיות שתומצא טכנולוגיה חדשה, שתדרוש דורות חדשים של חדשנות ובינה אנושית - כמו מסע בין כוכבים; או יכול להיות שטכנולוגיה חדשה או מבנה חברתי חדש יאפשרו להגשים את החזון האוטופי שבו אנשים לא יצטרכו לעבוד הרבה ועדיין יוכלו לחיות בכבוד - זה מה שרובנו רוצים, לא הרבה יותר מזה.

בלומברג

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#