ראש העיר של העשירים: כך זינק אי-השוויון בניו יורק

ראש העיר היוצא של ניו יורק טיפח קשרים הדוקים עם תעשיית הפיננסים ‏("בל נשכח שזה בסיס המס שלנו"‏) והפך אותה לשם נרדף להצלחת העיר ■ בה בעת, בתקופת כהונתו זינק אי־השוויון וחלקים מהמעמד הבינוני שקעו לעוני ■ ואולם, את המורים, העניים ומי שמייצר דברים לא אופנתיים ולא יוקרתיים הוא בחר להזניח

ניו יורק טיימס
ג'יניה בלאפנטה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק טיימס
ג'יניה בלאפנטה

ב-15 במארס 2012, ברגע שבו ניו יורקרים רבים נרעשו לגלות כי המשטרה עקבה באופן לא חוקתי אחר הקהילה המוסלמית בעיר, ראש העיר מייקל בלומברג ביקר באופן בלתי מתוכנן במשרדי גולדמן סאקס.

מצב הרוח של כמה מהפלוטוקרטים בעלי תלוש השכר השמן ביותר בעיר היה עכור באותו שבוע. יום קודם לכן, הכריז על התפטרותו גרג סמית, מנהל בחטיבת נגזרי המניות של החברה. הוא עשה זאת במאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס", שבו הכריז כי בעשור הקודם שקעה התרבות הארגונית בגולדמן סאקס לחמדנות ואינטרסים אישיים, וזילזלה בלקוחותיה עד כדי כך שהוא חש כי לא מוסרי להמשיך לעבוד בחברה.

בלומברג, שנזעם מה"התקפות המגוחכות", כלשונו, על גולדמן סאקס שהגיעו בעקבות הפרסום, מיהר להגיע למשרדי החברה כדי להרגיע ולמחול. אין כמו עלבון של בנקאי השקעות.

בביקורו בן השעה, בלומברג לחץ ידיים לעובדים ואכל המבורגרים עם מנכ"ל גולדמן, לויד בלנקפיין - בנו של פקיד דואר שהתרומם משיכוני ברוקלין להרווארד ומשם לניהול אחד הבנקים החזקים בעולם. עלייה כזו, לנוכח המציאות בארה"ב, היא בלתי אפשרית בימינו.

מייקל בלומברג וסגן נשיא NYSEצילום: בלומברג

כתבות נוספות באתר TheMarker:

ראיון // "לישראל אין מנועי צמיחה שיחליפו את התעשייה המקומית"

שנה שביעית ברציפות: ג'יזל הדוגמנית הכי מרוויחה בעולם

ליטוף לבנק שהונה את לקוחותיו

בין הישגיו של בלומברג כראש עיר ניתן לרשום הקמת שבילי אופניים, מסעדות ללא עישון, שטחים ירוקים חדשים ויותר מעבורות בנתיבי המים בעיר. ואולם המחווה של ליטוף חביב למוסד שהונה את לקוחותיו היא בעלת המשמעות הסמלית ביותר, שכוללת בתוכה את כל הבריתות ההדוקות של ראש העיר והשלכותיהן האזרחיות - הפינוק הבלתי נלאה של המעמד העליון.

אף ראש עיר בתולדות ניו יורק לא עשה יותר כדי לחזק את הקשר בין זהותה של העיר לזו של וול סטריט. בלומברג לא נושא באחריות ליצירתם של המכשירים הפיננסיים המעורפלים והכוזבים שהובילו למשבר הכלכלי ולסבל הרב שבא עמו, אך הוא היה אחד מהתומכים הפעילים ביותר בוול סטריט בשעת דעיכתה האתית.

לא רק שבלומברג היה נושא דגל התעשייה הפיננסית, הוא גם פעל משמעותית מול כל מתנגדיה. זה היה ברור בדרך שבה המשטרה שלו התמודדה עם מפגיני תנועת "לכבוש את וול סטריט", עם גז מדמיע ומעצרים מיותרים, פינוי זוקוטי פארק בעזרת סירנות וציוד קרבי, כאילו מנהטן נכבשה על ידי מורדים מאואיסטים.

כאישיות פוליטית שלא מהססת למתוח ביקורת - מישהו שהממשל שלו בניו יורק הדביק סטיגמות לשמנים, אמהות בנות עשרה עניות וחברי איגוד המורים - בלומברג נראה כמי שסבור שכל רגש מלבד הערצה מוחלטת לוול סטריט יבריח את העסקים הפיננסיים מהעיר.

לפני כמה שבועות הוא גינה בפומבי את אליוט ספיצר, לא על בעיות המוסר האישיות שלו ‏(ספיצר התפטר מתפקידו כמושל לאחר שנחשף כי השתמש בשירותי ליווי‏), אלא בשל משאלתו לרסן את האינסטינקטים הפראיים ביותר של הבנקים ולהגדיל את ערכם השימושי. "זוהי התעשייה שלנו", אמר בלומברג, "יהיה טוב אם יכירו בכך שזה בסיס המס שלנו". בדמיונו המבוהל של ראש העיר בלומברג, האג'נדה האמיתית של מישהו כמו ספיצר היא לעטוף את וול סטריט בניילון בועות ולשלוח אותה לקונטיקט.

וול סטריט הפיקה תועלת מבלומברג הרבה יותר משהפיקו ממנו תעשיות אחרות, כפי שמדגים יפה אי־השוויון הגדול ברחבי המדינה - נחווה בניו יורק בצורה דרמטית ביותר. לפי משרד חשב המדינה, השכר הממוצע בתעשיית ניירות הערך ב-2011 היה 362,900 דולר - גבוה משהיה לפני המשבר הפיננסי ופי חמישה משאר המגזר הפרטי בעיר. כנתח משכר המגזר הפרטי, תעשיית הפיננסים גדלה מ-21% בתחילת כהונתו הראשונה של בלומברג ל-28% בתחילת כהונתו השנייה, על אף שהיא סיפקה פחות מ-6% מהמשרות.

1% ממשתכרי השכר הגבוה ביותר בניו יורק מחזיקים בידיהם כמעט 40% מכלל ההכנסה של תושבי העיר - כפליים מהממוצע הלאומי. מספר זה גדל מ-27% בתחילת כהונתו של בלומברג.

ראוי לזכור את המספרים האלה בהקשר של העידן המוזהב הקודם, העידן של סרטו של אוליבר סטון, "וול סטריט" מ-1985 - אז 1% מעשירי ניו יורק החזיקו ב-15% מהכנסת תושבי העיר - בהתאם לממוצע הארצי.

הכנסתה החציונית הריאלית של משפחה בעיר ניו יורק נותרה ללא שינוי בין 2000 ל-2010, ואולם בשמונה השכונות העשירות בעיר, כולל טרייבקה ואפר איסט סייד, שבהן מתגוררים ראשי תעשיית הפיננסים - ההכנסה עלתה ב-55%, לפי חישובים של המכון למדיניות פיסקלית שהוצגו בשבוע שעבר על ידי הכלכלן הראשי של המכון, ג'יימס פארוט.

יקום של עשירי־על

כמה מהאחריות לפערים האלה מוטלת על כתפי בלומברג? כמה הוא אחראי לכך ששיעור העוני בניו יורק נותר ללא שינוי בתקופת כהונתו, כש-20% מתושבי העיר נמצאים מתחת לקו העוני הפדרלי? חלק מהאי־שוויון היה מתקיים בלעדיו, ושיעור העוני היה ללא שינוי במשך 30 השנים האחרונות. ואולם קל לדמיין כי היינו יכולים להגיע למצב טוב יותר עם מישהו שמעניק תשומת לב רבה יותר לאי־שוויון מאשר עם מישהו שחש צורך לתבוע את מועצת העיר כדי למנוע ממנה להעביר חוק המחייב להעניק השלמת הכנסה לעובדים מעוטי הכנסה ‏(התביעה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט‏).

על אף זאת, זה לא הוגן לצייר את ראש העיר כנבל דיקנסיאני שמתעלם מהעניים. מיזם הגברים הצעירים, שלו תרם בלומברג 30 מיליון דולר מכספו הפרטי, פועל לשפר את חייהם של גברים צעירים אפרו־אמריקאים ולטינים שסבלו מקיפוח. מאמצי הממשל להרחיב את החינוך והכשרות העבודה בבראונסוויל, ברוקלין, הובילו לעלייה בשיעור מסיימי תיכון והפחיתו את האבטלה. רשת של ארגונים וסוכנויות בשם NEON מפעילה משרדי קציני מבחן בשכונות שבהן יש שיעור גבוה של נכלאים, כדי לחסוך נסיעות ארוכות לפגישה עמם.

דו"ח חדש של מרכז פורמן למדיניות אורבנית ונדל"ן מראה כי ב-2011-2000 שיעור העוני בשכונות הקשות ביותר, כמו בראונסוויל ובדרום ברונקס, רשם ירידה קלה. ואולם העוני עלה במקומות שבהם רמת ההכנסה נעה סביב החציון - 55 אלף דולר - כמו פרש מדואוס, הילקרסט ואלמהרסט. אובדן תעסוקה, העלאת שכר דירה ועיקולי בתים פגעו בתושביהן.

המורשת של בלומברג כוללת גם הגדרה מחדש של קטגוריות חברתיות - הוא העניק לנו יקום של עשירי־על שתופס חלק ניכר מהמודעות שלנו. מעמד העובדים הוחלף במעמד האומנים. בלומברג דיבר החודש על מורשתו התקציבית בבניין לשעבר של מפעל פייזר בברוקלין. הבניין שימש מפעל ייצור 150 שנה, אמר ראש העיר לקהל. לפני חמש שנים סגרו אותו מנהליו. "ואולם כיום, כפי שאפשר לראות, הוא שוב מרכז ייצור. אלא שעכשיו הוא משמש כחממה לדור חדש של אומנים ואנשי מלאכה, שמייצרים רהיטים, מעצבים אופנה ומייצרים קימצ'י (חמוצים אסיאתיים) ועוגיות, ואפילו תוכנה ומדפסות תלת ממד".

בלומברג, שלא עשה דבר למען מעמדם של המורים ולא ניסה למשוך את המוכשרים למקצוע, עשה רבות כדי לקדם את מעמדם של אנשים שעושים דברים, או ליתר דיוק - הדברים הנכונים שמיועדים, להימכר לקהל העשיר יותר של עירו.

עבור בוגרים של בית הספר לעיצוב של רוד איילנד, שיכולים ליצור אמבטיית נחושת ב-13 אלף דולר ‏(כמו אלה שראש העיר ייבא מצרפת לביתו‏) או שולחנות קוקטייל מעץ מולבן שהזמינו מעצבי פנים מצפון העיר, ניו יורק היא מקום ידידותי מאוד. אבל אם אתם מייצרים משהו עממי יותר, כמו מפעל עוגיות סטלה ד'אורו שנסגר בברונקס לפני ארבע שנים, המסר המשתמע של ראש העיר הוא: "בהצלחה, ושלחו לנו גלויה מאוהיו".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker