פרשן "ניו יורק טיימס": חדלות אישים מובנית ב-DNA האסלאם הרדיקלי

אין טעם לקונן על נפילת מורסי והאחים המוסלמים, שחתרו תחת הדמוקרטיה שהעלתה אותם; ולארה"ב אין יכולת השפעה ממשית

הארועים העולמיים של החודשים האחרונים הבהירו – במצרים,טורקיה, איראן, עזה ועוד מקומות – שאנשי האיסלאם הרדיקלי אינם מסוגלים לנהל ממשלה מודרנית. לרבים מהם יש חשיבה אבסולוטיסטית ואפוקליפטית. הם מוקסמים מתרבות המוות. "למות למען האל נעלה על כל דבר אחר", הכריז דובר אחד בעצרת תמיכה במורסי בקהיר ביום שלישי. 

כפי שכתב אדם גרפינקל, עורך "דה אמריקן אינטרסט", לאדם מסוג זה "אין שום צורך בהיגיון של סיבה ומבוסס, מאחר שזה חותר תחת כוחו של האל". אדם מסוג זה "איננו מקבל את קיומה של עובדה אובייקטיבית הנפרדת מתחושתו האישית כלפיה".

האיסלמיסטים אולי נחושים דיים לנהל תנועות אופוזיציה אפקטיביות ומחויבים מספיק לספק שירותים חברתיים ברמת הרחוב. אולם הם חסרים את הציוד המנטלי הנחוץ כדי למשול. כשהם עולים לשלטון, הם תמיד מנסים לרכז כח ולחתור תחת הדמוקרטיה שהעלתה אותם.

מצריםצילום: REUTERS

נייתן בראון, פרופסור למדעי המדינה, כתב על זה לאחרונה ב"דה ניו רפבליק": "הארגון המגובש שנבנה כדי לעמוד במשא השלטון העריץ נהפך לתנועה פרנואידית המתבוננת פנימה כהפך את עצמו למפלגת שלטון".


עם עלייתם לשלטון, האחים המוסלמים דחו את שלטון החוק, פגעו בחברה האזרחית, עצרו פעילי אופוזיציה, עיוותו את תהליך כתיבת החוקה, ריכזו בידיהם כח והפכו את השיח הדמוקרטי לבלתי אפשרי.

אין טעם לקונן על כשלונו של מורסי, מכיוון שחדלות האישים היא מובנית בדי.אנ.איי האינטלקטואלי של האיסלאם הרדיקלי. ראינו את זה באלג'יר, איראן, הרשות הפלסטינית ומצרים: חוסר כישורים בעולם האמיתי שמוביל לקריסת מערך השלטון.

הויכוח בין האנשים שמאמינים בתהליכים – דמוקרטיזציה, למשל, לבין אנשים שמאמינים בתוכן – ומסתכלים על מערך האמונות של האחים המוסלמים – הסתיים בנצחונם של האחרונים. בחירות הן דבר שיש לקדמו כאשר הן מניבות נצחון לאותם כוחות דמוקרטיים גם אם אנחנו חולקים עליהם. הן אינן טובות כשהן מובילות לעלייתם לשלטון של האנשים שאמונותיהן אינן כוללות דמוקרטיה. חשוב לחקור את ליבתה של האמונה המפלגתית, ולא רק לקבל כל מי שהתהליך הדמוקרטי מקדם אותו.

ההפיכה הצבאית החזירה את מצרים לנקודת ההתחלה: מדינת-על מנופחת ולא מתפקדת שנשלטת על ידי אליטה צבאית שדואגת לעצמה. אולם לפחות האיסלאם הרדיקלי, האיום הראשי לשלום הגלובלי, ספג מהלומה למוניטין שלו והורד מהשלטון.

הממשל של אובמה לא טיפל במצב הזה היטב. הוא הפגין התעלמות לא מוצדקת מתהליך הריסת הדמוקרטיה. שגרירת ארה"ב בקהיר, אן פטרסון, עשתה מה שצריכים שגרירים לעשות. היא קשרה קשרים עם אנשי השלטון. וכך נוצר הרושם שהיא כפופה לאחים המוסלמים, שיצר ניכור בקרב המוני המצרים. ארה"ב לא היתה מוכנה, ונדמתה עוינת, לתנועה העממית שהתעוררה.

במציאות, לארה"ב אין יכולת להשפיע על הארועים הפוליטיים במצרים בצורה משמעותית. ההשפעה היחידה שיש לה היא ברמה הרעיונית. כפי שאמר וולטר ראסל מיד מקולג' בארד, יש אוכלוסיות גדולות ברחבי המזרח התיכון שחשות זעם עצום ואי שביעות רצון גדולה מהסטטוס קוו, אולם אין להן מושג מעשי איך לשפר את מצבן. ההוגים שיכלו לומר להם זאת הושלכו לכלא. הדבר החשוב ביותר שאנו הזרים יכולים לעשות הוא לקדם את האנשים האלה ולהגן עליהם.

זה לא שלמצרים אין מתכון למעבר לדמוקרטיה. נראה שאין לה בכלל את המצרכים המנטליים הבסיסיים ביותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker