מעמד הביניים מפגין בכל מקום - ונגד כל מה שזז - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מחאה בעולם

מעמד הביניים מפגין בכל מקום - ונגד כל מה שזז

הברזילאים, ההודים, הטורקים, הבולגרים ותושבי גוש היורו יצאו בחודש האחרון לרחובות

29תגובות

פנים מוכרות הופיעו בהפגנות שהתקיימו בערים ברחבי העולם בשבוע האחרון: המסכה עם החיוך השובבי והשפם הדקיק, השייכת ל–V, דמות מהרומן הגרפי־פוליטי "ונדטה" - שנהפכה לסמל תנועת ההאקרים אנונימוס בפרט והתנגדות לממשל בכלל.

ההפגנות במדינות השונות התחילו מסיבות שונות. בברזיל אנשים התקוממו בגלל העלאת דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית; בטורקיה התנגדו המוחים לפרויקט נדל"ן בפארק; באינדונזיה הסיבה היתה מחירי הדלק הגבוהים; בבולגריה - העדפת מקורבים לממשלה; בגוש היורו מפגינים בגלל הצנע; והאביב הערבי נהפך להתנגדות לכל דבר. כל הפגנה זועמת - זועמת בדרכה.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

מושך אש // כך הסתבך יוסי מימן בפרשת השחיתות של נשיא פרו

מי צריך טלוויזיה כשיש יו-טיוב?

רויטרס

בדיוק כמו ב–1848, ב–1968 וב–1989 - תקופות שבהן אנשים ברחבי העולם מצאו קול משותף - גם הפעם, למפגינים יש הרבה במשותף. בשבועות האחרונים התפשטו ההפגנות במהירות, והמפגינים הם ברובם אנשים מהשורה, ממעמד הביניים, ולא לוביסטים עם רשימת דרישות. ההפגנות ברחבי העולם נראות כמו שילוב של הילולה וזעם, שיוצא נגד השחיתות, חוסר היעילות והיהירות של השלטונות.

לא ניתן לדעת כיצד 2013 תשנה את העולם - אם בכלל. ב–1989 האימפריה הסובייטית התנדנדה וקרסה. אבל האמונה של קרל מרקס שב–1848 נולד גל ראשון של מהפכת פרולטריון הופרכה על ידי עשורים של שגשוג הקפיטליזם. 1968, שנראתה כה רדיקלית, עשתה יותר כדי לשנות את תרבות הסקס מאשר את הפוליטיקה. אבל אפילו כעת, המשמעות הראשונית של 2013 כבר ברורה - ואינה מבשרת טובות עבור פוליטיקאים שמנסים למכור את אותה סחורה ישנה.

ההפגנות נתמכות ומקבלות עידוד מהטכנולוגיה. המסכה מ–V מופיעה גם בסאו פאולו וגם באיסטנבול - כי המחאות מאורגנות דרך הרשתות החברתיות, שמפיצות מידע והופכות את הדבר לאופנתי. כל מי שמחזיק סמארטפון מפיץ סיפורים, על אף שסיפורים אלה אינם תמיד אמינים. כאשר המשטרה פיזרה הפגנה בפארק גזי באיסטנבול ב–31 במאי, האירוע הגיע באופן מיידי לטוויטר ולפייסבוק.

אי-אף-פי

לאחר שהטורקים יצאו לרחובות כדי להביע את זעמם, הלהבות תוגברו בסיפורים על מותם של מפגינים בעקבות היחס האגרסיבי של המשטרה. הסיפורים הראשוניים הללו התבררו אמנם כשגויים - אך כבר נהפכו לסיבה פופולרית להפגנות.

המפגינים אינם מאורגנים על ידי לוביסטים או איגודים כמו בעבר. חלק מההפגנות החלו על ידי קבוצות קטנות של אנשים עם מטרה מוגדרת - כמו אלה שהתנגדו להעלאת דמי הנסיעה בסאו פאולו - אבל החדשות מתפשטות במהירות.

היעדר הארגון מטשטש את האג'נדה

רויטרס

הספונטניות מעניקה למחאות הללו תחושה של עוצמה, אבל באופן בלתי נמנע, היעדר הארגון מטשטש גם את האג'נדה. המחאה על מחירי הנסיעה בברזיל נהפכה לגינוי של כל דבר - משחיתות ועד רמתם של השירותים הציבוריים. בבולגריה הממשלה נכנעה לדרישות המפגינים לפטר את ראש הגוף האחראי לביטחון פנים - אבל עד שזה קרה, הקהל כבר הפסיק להקשיב.

האקטיביזם עלול להיעלם באותה המהירות שבה הופיע. זה היה גורלם של פעילי "לכבוש את וול סטריט", שהקימו מחנות אוהלים בערים במדינות המערב ב–2011. הפעם, עם זאת, המחאות מוזנות על ידי חוסר שביעות רצון משמעותי. מצרים סובלת מכשל ממשלתי בכל הרמות, והמחאה במדינה החליפה את האופוזיציה. באירופה המחאה יוצאת נגד הצנע והקיצוצים בתקציבים הממשלתיים.

בכל פעם שהקיצוצים מגיעים ליעד חדש - כמו לאחרונה עם סגירת רשות השידור היוונית - הם מציתים מחאה נוספת. לעתים, כמו בהפגנות של המהגרים הצעירים בפרברים של שוודיה במאי והנוער הבריטי ב–2011, קבוצות שלמות מרגישות שהן מודרות מהשפע שמסביבן. בשוודיה, למשל, יש כיום את היחס הגבוה ביותר ב–OECD של אבטלת צעירים לעומת אבטלה כללית.

רויטרס

בכלכלות המתעוררות, הצמיחה המהירה גרמה לאנשים לצפות לשיפור מתמשך באיכות החיים שלהם. בחברה לא שוויונית כמו ברזיל, סייע השפע לצמצם את הפער בין העשירים לעניים - אבל השינוי הזה נמצא בסכנה. הצמיחה בברזיל האטה מ–7.5% ב–2010 ל–0.9% בלבד ב–2012. באינדונזיה, שם התמ"ג לנפש עדיין נמוך מ–5,000 דולר, כאשר מבטלים את הסובסידיות על הדלק - משפחות מרגישות את הכבדת הנטל.
בכלכלות המתעוררות, למעמד הביניים עדיין יש ציפיות פוליטיות גדולות. בסוף השנה שעברה, הודים צעירים ומשכילים יצאו לרחובות בעקבות אונס של סטודנטית לרפואה בת 23 - במחאה על חוסר ההגנה שמעניקה המדינה לנשים. מחאות גדולות יותר התעוררו בהודו ב–2011, לאחר שמעמד הביניים התרעם על השחיתות שמחלחלת כמעט לכל משרד ממשלתי.

בטורקיה, מספר הסטודנטים שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה עלה ב–8% בשנה מאז 1995. מעמד הביניים הצעיר והמשכיל שנוצר יצא נגד השמרנות הדתית של ראש הממשלה, רג'פ טאיפ ארדואן, שמעוניין במשפחות גדולות ובשליטה בצריכת האלכוהול.

40 מיליון הברזילאים שהצליחו לצאת מחיי עוני ב–8 השנים האחרונות יכולים כעת לראשונה לבקר את החברה שהמסים שלהם מממנים. הם רוצים שירותים ציבוריים ראויים, ומקבלים במקום זאת אצטדיונים יקרים.

רויטרס

צרות בבריסל ובייג'ין

אחת המסקנות העגמומיות שעולות מגל המחאות העולמי היא שהדמוקרטיה נהפכת לקשה יותר ליישום. קשה יותר לחלק משאבים בין קבוצות אינטרסים שונות, כאשר מיליונים מגיעים לרחובות בתוך ימים ספורים.

לכן, יש לצפות בוודאות כי הקיץ בגוש היורו יהיה לוהט. הפוליטיקאים ביבשת הצליחו עד כה להתחמק בקלות ‏(ההפגנות הגדולות בפאריס לדוגמה, התקיימו כאשר הקתולים הצרפתים הפגינו לעצירת נישואים חד־מיניים‏) - אבל אי היציבות החברתית מתפרצת בעוצמה גדולה יותר כאשר ההוצאה הציבורית נופלת בלפחות 5% מהתמ"ג, לעומת תקופות שבהן היא צומחת. בנקודה כלשהי, המנהיגים האירופים יהיו חייבים לרסן את ההוצאות המופרזות על רווחה, ולהתמודד עם חולשת המוסדות שלהם - והדבר צפוי להוביל למחאה.

אי–פי

לשמחתנו, דמוקרטיות מסתגלות היטב. כאשר פוליטיקאים מקבלים את העובדה שאנשים מצפים לטוב יותר ושההצבעה שלהם תלויה בכך - דברים יכולים להשתנות.

המחאות נגד השחיתות בהודו, למשל, לא הובילו אמנם לשינוי מיידי - אבל העלו את הסוגיה על סדר היום הלאומי, עם הבטחה לרפורמה הדרגתית. לזכותה של נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, נראה שהיא מעוניינת בדיון לאומי על התחדשות הפוליטיקה. דבר לא יהיה קל או מהיר, אבל המחאה יכולה לשפר את הדמוקרטיה בכלכלות מתעוררות, ואפילו בסופו של דבר גם באיחוד האירופי.

מנהיגי המדינות הדמוקרטיות מתקנאים אולי ביכולתם של דיקטטורים לחסל הפגנות. סין הצליחה לעצור הפגנות חברתיות רבות; סעודיה שיחדה את הנתינים שלה כדי שישמרו על שקט; רוסיה איימה על המפגינים בקנסות ובמאסר. אבל בטווח הרחוק, האוטוקרטיות עלולות לשלם מחיר גבוה יותר. שימוש בכוח כדי להניא אנשים מלצאת לרחובות יכול להחליש את הממשלות במידה ניכרת - כפי שהסולטן ארדואן עלול לגלות. וכפי שהממשלות הערביות גילו לפני שנתיים, לדיקטטורות אין מוסדות שיכולים לתעל את זעמם של המפגינים. בזמן שהן צופים במאבקים המתחוללים במדינות דמוקרטיות ב–2013, המנהיגים בבייג'ין, מוסקווה וריאד צריכים להרגיש לא בנוח.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#