לא ידעתי, לא הבנתי

מדוע אנחנו מוכנים לקבל ממנכ"לי הבנקים תירוצים שלא היינו מקבלים מתלמידי תיכון?

מיכל רמתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכל רמתי

שכרם, המונה עשרות מיליוני דולרים בשנה, עומד במרכזה של מחלוקת בינלאומית על מודל שכר ראוי לבכירים. בתקופות הטובות, מעמדם כמעט כשל כוכבי רוק ופניהם מעטרות שערי מגזינים יוקרתיים, עיתונים ובלוגים. בתקופות משבר הם לרוב מאבדים מזוהרם, ואף ששמותיהם עדיין זוכים לכותרות, זה לרוב בצירוף שערוריה זו או אחרת, או בעת הדחתם – לעתים גם כן בצירוף חבילת פרישה שמנה.

כך או כך, מנכ"לי הבנקים נחשבים לאנשים מבריקים, שאמורים להבין את המגזר הפיננסי הסבוך, האפרפר והביצתי יותר מכל אחד אחר. חלק מהם מגיעים מתחום המסחר, חלק מהחשבונאות, חלק מהניהול. אך אם יש כישור אחד שלרוב אנחנו מניחים שיש להם, הלא זו היכולת להבין את מאזניהם שלהם, להכיר את טיב העסקות שמבצעים סוחריהם – לפחות בקווים כלליים – ולדעת להעריך סיכונים.

ובכל זאת, כמעט בכל פעם שצצה שערוריה זו או אחרת בבנק גדול, צץ צמד התירוצים הנפוץ: “לא ידעתי/לא הבנתי".

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

נכון, הבנקים לוקחים על עצמם פעולות יותר ויותר מורכבות, וקשה לדרוש ממנכ"ל של בנק ענקי כמו ג'יי.פי מורגן, או אפילו ברקליס הבריטי הקטן ממנו, לדעת את כל המתרחש בבנק. אך ניתן לצפות מהם להקיף עצמם במומחים בכל תחום שמעבירים להם דיווחים שוטפים, ולצפות מהם להיות בעלי היכולת הניהולית להקים מנגנון שלא יאפשר לסוחר או קומץ סוחרים לבצע הימורי עתק או מניפולציה פלילית מתחת לאפם.

האחרון בשורת הבנקאים שהודו בכך הוא בוב דיאמונד, מי שהיה מנכ"ל ברקליס בעת שהתפוצצה פרשת הליבור. סוחרים בברקליס ובבנקים נוספים תיאמו ביניהם את הדיווחים על הריביות שהם משלמים המועברים לגוף הקובע את הריבית הבין בנקאית על הדולר בלונדון – ריבית המשמשת לקביעת ריביות של עסקות ברחבי העולם. התיאום איפשר להם להרוויח מהימורים על הריביות – לא ידוע באיזה סכום. דיאמונד, שכלל לא רצה להתפטר עם חשיפת השערורייה, אמר בשבוע שעבר בראיון ל"ניו יורק טיימס" באמירה שנשמעת לפחות כנה:

“רוצים לדעת את האמת? עד שזה נחשף, כלל לא ידעתי כיצד נקבעת הליבור. אם הייתם שואלים אותי מי בברקליס מדווח על הריבית, לא הייתי יודע לומר לכם. אני מהמר שאם תשאלו כל מנכ"ל בנק בוול סטריט מי אצלם עושה זאת, הם יתנו לכם את אותה התשובה".

דיאמונד כנראה צודק, ובהחלט אינו לבד. שלל מנכ"לים הודו בעת המשבר הפיננסי כי לא הבינו לעומק את המתרחש בשוק האג"ח מגובות המשכנתאות.

בפרשה עדכנית נוספת, ג'יימי דיימון אמנם לקח אחריות מלאה ואף ספג קיצוץ בשכרו בשל פרשת "הלווייתן מלונדון", אך לאורך כל הדרך, הראה כי אינו מבין את גודל הבעיה אליה נקלע הבנק ואת השלכותיה של פוזיציית המסחר הגדולה שצבר אחד מסוחרי הבנק, ברונו איקסיל.

“סערה בכוס תה" כינה דיימון את הדיווחים הראשונים על הלווייתן בשיחה עם משקיעים באפריל 2012. במאי 2012, כאשר הבנק נאלץ להודות כי מהעכבר יצא הר, כבר היו אלה "טעויות חמורות שגרמנו לעצמנו", וחודש נוסף לאחר מכן הדגיש דיימון ש"איננו מתייחסים בקלות דעת להפסדים אלה, אך צריך לשים אותם בפרספקטיבה: לא נפגעו כספי לקוחות או משלמי מסים". הבנק העריך בתחילה את ההפסדים הצפויים ב"אולי יותר ממיליארד דולר", לאחר מכן 2 מיליארד דולר, ולבסוף יותר מ-6 מיליארד דולר.

למרות הקיצוץ בשכרו, דיימון השתכר יותר מ-11 מיליון דולר ב-2012. דיאמונד ויתר על בונוסים בשווי כ-20 מיליון ליש"ט, ונותר עם 2 מיליון ליש"ט בלבד כשכרו השנתי האחרון.

לזכות השניים יצויין שהבנקים שלהם בלטו ביציבותם ביחס למקביליהם בבריטניה ובארה"ב בתקופת המשבר הפיננסי. ברלקיס היה היחיד מבין 3 הבנקים הגדולים בבריטניה שלא נדרשו לחילוץ ממשלתי. ג'יי.פי מורגן נחשב לאביר על הסוס הלבן של בר סטרנס ודיימון זכה לתדמית של מי שנחלץ להגנה על המערכת הפיננסית ושיתף פעולה עם הממשל כאשר הסכים לקבל חילוץ ממשלתי. ולאחר ירידה במניותיהם בשבועות לאחר חשיפת הפרשות, התאוששו מניות שני הבנקים ואף רשמו ביצועים טובים מהמתחרים. ג'יי.פי מורגן דיווח על רווחי שיא בשנה שעברה.

יתכן שדיימון צדק כשאמר: “עסקים טועים, לומדים מהטעויות ומשתפרים. רק כשאני מגיע לוושינגטון אנשים מתנהגים כאילו אסור לטעות. רק בקרב אקדמאים ופוליטיקאים אסור לטעות". אבל האם באמת מוגזם לדרוש למי שמחזיקים בידם את המפתח ליציבות הפיננסית בעולם לדעת מה קורה בחברה שלהם?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker