המודל הנורווגי

חלומו של כל אסיר - בתי הכלא של נורווגיה

פרשן "גרדיאן" ארווין ג'יימס שריצה 20 שנות מאסר בבתי הכלא הבריטים חושב שגם בנורווגיה כלא הוא לא אתר נופש – פשוט מתייחסים בהם לאסירים הנורווגים כאל בני אדם וכך משיגים את שיעור הפשיעה החוזרת הנמוך באירופה

גרדיאן
ארווין ג'יימס
גרדיאן
ארווין ג'יימס

הרמז הראשון לכך שהדברים נעשים בצורה מאוד שונה באי המעצר בסטוי, במרחק כמה קילומטרים מחופי האוסלו פיורד בקרבת בירת נורווגיה, בולט זמן קצר לאחר שאני עולה למעבורת אל האי. מפעיל המעבורת שקיבל אותי בברכה דקות ספורות קודם לכן, ושעמו אני מדבר על מזג האוויר, חושף לפתע כי הוא אסיר המרצה 14 שנות מאסר על הברחת סמים. הוא שם לב להפתעתי, מחייך ומציג את עצמו: "אני פטר", הוא אומר.

בטרם הועבר לבסטוי, פטר ריצה 8 שנות מאסר בכלא שמור. "כאן, הם בוטחים בנו ומעניקים לנו אחריות", הוא אומר. "מתייחסים אלינו כאל מבוגרים". לא הגעתי לכאן במיוחד כדי להשוות, אך בלתי אפשרי שלא לחשוב על התגובה הצפויה של פוליטיקאים ושל המדיה לתרחיש דומה בבריטניה.

יש כמובן הבדלים גדולים בין שתי המדינות. לנורווגיה אוכלוסיה של פחות מ-5 מיליון נפשות, לבריטניה אוכלוסיה גדולה פי 12. בנורווגיה פחות מ-4,000 אסירים. בבריטניה יש 84 אלף. אך מה שמבדיל בין שתי המדינות במיוחד הוא היחס לאסירים.

לפני 4 שנים הזמינו אותי לבקר בבית הכלא השמור סקיין, צפונית לאוסלו. שמעתי סיפורים על הגישה הליברלית של נורווגיה. למעשה, סקיין הוא מצודת בטון מרתיעה כמו כל כלא אחר, ובה יושבים כמה מהעבריינים החמורים בנורווגיה. עד לאחרונה, אנדרס ברייוויק, שטבח ביולי 2011 ב-77 אנשים, ריצה את מאסרו בסקיין.

אך למרות חומרת פשעיהם, גיליתי כי כל עונשם הוא אובדן החירות. בתאי המעצר היו טלוויזיות, מחשבים, מקלחות ושירותים. היו אסירים שהיו מופרדים ממגוון סיבות, אך מרביתם ריצו את עונשם (עד עונש מירבי של 21 שנים - בנורווגיה אין מעצר עולם וגם לא עונש מוות) תוך שהם זכאים לחינוך והכשרה מקצועית. במקום אגפים ומסדרונות חדרים ארוכים, הם חיו בקהילות קטנות בתוך הכלא, מה שמגביל את התפשטות תרבות הכלא הפושעת השולטת בבתי הכלא המסורתיים. המדריך שלי הסביר כי כל בתי הכלא בנורווגיה עובדים על אותו עיקרון, וזו הסיבה שלדעתו במדינה נרשם שיעור הפשיעה החוזרת הנמוך באירופה, ופחות ממחצית משיעור זה בבריטניה.

פטר מספר לי כי הוא מערער על הרשעתו. אם ייכשל, ירצה את יתרת מאסרו בבסטוי. אני שואל אותו כיצד מתנהלים החיים באי. "חכה ותראה", אמר. "זה כמו לחיות בכפר, בקהילה. כולם חייבים לעבוד. אבל יש לנו זמן פנוי, אז אפשר לדוג, ובקיץ לשחות בים. אנחנו יודעים שאנחנו אסירים, אבל כאן אנחנו מרגישים כמו בני אדם". לא הייתי בטוח מה לצפות לו בבסטוי. כמה פרשנים לפני תיארו את התנאי באי "כמו אתר נופש".

אני נוטה להיות סקפטי בנוגע לדיווחים כאלה. כאסיר עולם, ביליתי 8 מבין 20 השנים שריציתי בכלא בתא עם מיטה, כסא, שולחן, ודלי בתור שירותים. בתקופה זו נקלעתי למהומה גדולה בכלא, נלכדתי במצור, וחזיתי בצורה יומיומית באלימות קשה. כמה מאות אסירים בכלא התאבדו – כמה מהם אנשים שהכרתי באופן אישי – ואסירים נוספים נרצחו. אך הפזמון החוזר במדיה היה שגם אני חי ב"אתר נופש". כאשר הותקנו שירותים עם מים זורמים בתאים, ולאחר כמה שנים ניתנו לנו טלוויזיות קטנות, הכותרות על "כלא היוקרה" התגברו, ומעולם לא נעלמו.

בעיניי שערוריית בתי הכלא האמיתית הייתה שיעור הפשיעה החוזרת בקרב אסירים משוחררים. ב-2007 היה שיעור זה יותר מ-70%. כשהעלות היא 40 אלף ליש"ט בשנה על כל אסיר, זוהי השקעה אדירה בכישלון. היא גם לא לוקחת כלל בחשבון את הקורבנות העתידיים הפוטנציאליים של אסירים מושחררים. לכן אני מעוניין לבחון את מה שנחשב ל"בית הכלא האקולוגי האנושי" הראשון בעולם.

תורביורן, סוהר בן 58 שעובד בבסטוי כבר 17 שנים, מקבל את פניי בחמימות כשאני מגיע לאי. בעודנו צועדים בשביל הקפוא, הוא מספר לי כיצד פועל הכלא. ביום ישנם 70 אנשי צוות באי, שגודלו 2.6 ק"מ רבועים, ש-35 מביניהם הם סוהרים במדים. עבודתם העיקרית היא לספור את האסירים: פעם אחת בבוקר, פעמיים במהלך היום במקומות עבודתם, פעם אחת באסיפת הערב, ולבסוף בלילה, כאשר הם בבתיהם. רק 4 סוהרים נשארים באי לאחר 4 אחר הצהריים.

תורביורן מצביע על בקתות העץ הצבעוניות ברחבי האי: "אילו בתי האסירים", הוא אומר. בכל אחת גרים עד 6 אנשים. לכל אחד יש חדר משלו, והם חולקים מטבח ושירותים אחרים. "הרעיון הוא להתרגל לחיות כפי שהם צפויים לחיות כאשר ישוחררו. רק ארוחה אחת מסופקת בקפיטריה. הם מרוויחים כ-9 דולרים ביום ומקבלים הקצבת מזון של כ-100 דולר בחודש לרכישת מצרכים לארוחות הבוקר והערב שלהם מהמכולת המצויידת היטב של האי.

אני יכול לראות מדוע יש מי שיחשבו שתנאים אלו שנויים במחלוקת. התפיסה הרווחת של בתי כלא היא שזהו מקום שנועד להעניש, ולא לספק נוחיות ביתית.

אי המעצר בסטויצילום: ויקיפדיה

אסירים בנורווגיה יכולים לבקש העברה לבסטוי כאשר נותרות להם פחות מ-5 שנים עד תום תקופת מעצרם. כל עבריין, בהם מי שהורשעו ברצח או אונס, עשוי לקבל אישור למעבר, כל עוד הוא עומד בדרישות, שהראשית בהן היא הבעת רצון להותיר את חיי הפשע מאחור עם השחרור.

תורביורן מספר כי האסירים באי עובדים בחווה, שם הם מגדלים כבשים, פרות ותרנגולות או מגדלים פירות וירקות. "הם מגדלים בעצמם את מרבית האוכל שלהם", אמר. בנוסף, הם עובדים במכבסה, מטפלים בסוסים המשמשים ככלי תחבורה בעיר, בחנות תיקון האופניים (לרבים מהאסירים אופניים משלהם, שנקנו בכספם), בעבודות תשתית או בנגרייה. יום העבודה מתחיל בשמונה וחצי בבוקר. באי יש תאי טלפון מהם מתקשרים האסירים למשפחה ולחברים. בניין גדול משמש לביקורים השבועיים, וכולל חדרים משפחתיים פרטיים בהם מותרים גם ביקורי התייחדות. באי יש גם כנסיה, בית ספר וספריה.

החיים עבור האסירים נורמלים כפי הניתן עבור כלא. הוא מרגיש קצת כמו קומונה דתית, אף שהיעדרן של נשים (מלבד כמה סוהרות) וילדים בולט. ארנה נילסן, מנהל בית הכלא, מתאר את המקום כ"זירה לפיתוח אחראיות". הוא מסביר כי "בבתי כלא שמורים, הם עצורים כמה שנים, ולאחר מכן משחררים אותם, כאשר במשך כמה שנים לא הייתה להם כל אחריות לעבודה או בישול. בחוק, אין קשר בין עונש מאסר לבין גרימת סבל. העונש הוא אובדן החירות. אם נתייחס לאנשים כמו חיות כאשר הם בכלא, הם צפויים להתנהג כמו חיות. כאן מתייחסים אליהם כאל בני אדם".

נילסן, פסיכולוג בהכשרתו, מתייחס בביטול לטענה כי הוא מנהל אתר נופש. ניתן להרגיש את תסכולו. "לא משנים אנשים באמצעות שימוש בכוח", הוא אומר. "עבור הקורבן, העבריין בכלא, זה צדק. אני לא טיפש, אני ריאלי. אני נותן כבוד לאסירים כאן, וכך מלמד אותם לכבד אחרים, אך יש עליהם פיקוח. חשוב שכאשר הם משוחררים יהיה פחות סיכוי שיבצעו פשעים נוספים. זה צדק עבור החברה".

שיעור הפשיעה החוזרת של אסירים המשוחררים מבסטוי מדבר בעד עצמו: 16%, הנמוך מבין בתי הכלא באירופה. אך האם האסירים בבסטוי הם הפושעים הקלים ביותר במערכת?

הסל, בן 23, מרצה עונש של 11 שנות מאסר על רצח. "זו הייתה נקמה", הוא אומר. "אני מצטער שעשיתי זאת, אך כעת עליי לשלם על פשעי". לדבריו, הוא נכנס ויצא ממערכת הענישה מאז גיל 15. סמים פגעו בחייו והובילו אותו למסלול הפשע. בבסטוי ישנם 3 כללי ברזל: בלי אלימות, בלי אלכוהול ובלי סמים. כאן, הוא עובד באורוות ונותרו לו עוד 4 שנים. כיצד הוא רואה את העתיד? "עכשיו אין לי שום רצון לסמים. כשאשתחרר אני רוצה לחיות ולהקים משפחה. כאן אני לומד לעשות זאת".

הסל מנגן בגיטרה וחבר עם אסירים אחרים בבסטוי בלוז בנד. בשנה שעברה הותר להם לנגן בפסטיבל מוסיקה. ביורן הוא מנצח הלהקה. בעבר הוא עצמו היה אסיר בבסטוי, שריצה 5 שנות מאסר על תקיפת אשתו "ברגע של טירוף". כעת הוא חוזר פעם בשבוע כדי ללמד גיטרה. "אני יודע שלאנשים כאן יש פוטנציאל להשתנות", הוא אומר. "זה לא רק מוסיקה אלא לתת לאנשים הזדמנות להוכיח מה הם שווים".

סוון, חבר להקה נוסף, הורשע אף הוא ברצח, ונגזרו עליו 8 שנות מאסר. לפני הרשעתו היה פועל בנייה מובטל. הוא עובד בנגרייה, ומחכה לראות האם בקשתו להיות "אב הבית" של בקתת המגורים שלו תתקבל. "אני אוהב את האחריות", אמר. "לפני שהגעתי לכאן, אף פעם לא היה אכפת לי מאחרים", הוא אומר.

הסוהרת שהציגה אותי ללהקה נקראת ראצ'י. "אני מאוד גאה להיות סוהרת כאן, ומשפחתי מאוד גאה בי", היא אומרת. הכשרת סוהרים בנורווגיה נמשכת 3 שנים. היא לא מאמינה לי כשאני מספר לה שבבריטניה ההכשרה לסוהרים היא 6 שבועות בלבד. "צריך ללמוד כל כך הרבה על אנשים שמגיעים לכלא", היא אומרת. "צריך לנסות להבין כיצד הפכו לפושעים, ולעזור להם להשתנות. אני עוד לומדת".

לבסוף מציגים אותי לוידור, בן 72, האסיר המבוגר ביותר באי. הוא עובד במכבסה והינו אב הבית של הביקתה בה גרים ארבעה. לא שאלתי אף אחד מהאסירים על פשעיהם. המידע ניתן לי מבלי שביקשתיו. גם וידור מנדב את המידע בעצמו: הוא מרצה 15 שנות מאס בגין הריגה כפולה. "לרוצחים כמוני אין איפה להסתתר", הוא אומר. לדבריו, בעקבות פשעו היה הרוס. "אם היה עונש מוות, הייתי מבקש אותו", סיפר. הוא אומר כי בבית הכלא עזרו לו. "עזרו לי להבין מדוע עשיתי מה שעשיתי ולימדו אותי מחדש איך לחיות". כיום הוא לומד פילוסופיה, בייחוד ניטשה.

במעבורת בחזרה ליבשה אני חושב על מה שראיתי ושמעתי. בסטוי אינו אתר נופש. במידה מסויימת, אני מרגיש שראיתי חזון לעתיד - מוסד עונשין שנועד לרפא במקום להזיק, ולייצר תקווה במקום ייאוש. אני מאמין שכל חברה זקוקה לכלא שמור. אך צריך גם לוודא, כמו במודל הנורווגי, שההליך לא מזיק יותר מהדרוש.

כפי שציין נילסן, צדק עבור החברה פירושו לגרום לאסירים משוחררים לנטות פחות לפגוע באחרים, ולהיות מצויידים יותר לחיים כאזרחים שומרי חוק. יידרש אומץ פוליטי רב ואמון חברתי גדול כדי להפיץ את פילוסופיית העונשין של בסטוי אל מחוץ לנורווגיה. בינתיים, אני מקווה שמקבלי ההחלטות בעולם ישימו לב למהפכת השיקום המתרחש באי הזעיר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ